שוב יותר מחודש לא כתבתי. הכתיבה היום מגיעה בכבדות, בקושי, המילים מתקשות לצאת מהמקלדת. עילג וירטואלי.

החיים סערו וגעשו (כרגיל), וכאילו לא מספיק הבלאגן הרגיל רצתי לחפש בלאגן של אחרים.

כמעט שבועיים חלפתי במיאנמר זו של אחרי סופת הציקלון. חוויה מטלטלת, מעניינת, כזו שזכאית לפוסט או פוסטיים משלה.

מינמאר באה והלכה לה במקום נסיעה מתוכננת לעוד מסע ליצנות באקוודור – הבוז לאיבריה שלא הסכימה לוותר בגרוש על דמי הביטול של הכרטיס כלומר על עלותו המלאה. קומפלט.

אחרי הקנס – שבועיים מטורפים של השלמת פערים. נסיון להגיע לאיזון מחודש בין חיים, לעבודה, למשפחה. רק השבוע הפער נסגר (לא סופי). ועדיין רשימת המטלות ארוכה. כזו שלא מאפשרת אפילו פוסט הגון לרפואה.

בשבועות נסענו לקיבוץ העירוני תמוז, לליל שימורים ישראלי, שיתופי, מעניין. דיברתי שם על אוטופיה ודיסטופיה ברפואה, והתרשמתי עמוקות מקהילה של אנשי שיתוף וחינוך, אקטיביסטים ובעלי משפחה שקבעה את ביתה המשותף בבית שמש.

מעבר לקהילה שיתופית במרכזה של עיר, בתמוז שמים דגש על לימוד משותף וצמיחה רוחנית קהילתית. ימי שישי מהווים הזדמנות ללימוד משותף. כשלושים מבוגרים ועוד (הרבה?) ילדים נמצאים שם, ובערב שבועות הגיעו עוד רבים אחרים, לשימורים. קיבוץ תמוז דמה בעיני לנקודה של אור – להבה מרצדת של אנושיות ושיתוף, אחת מנקודות האור ששומרות על הגחלת של הרוח האנושית, של שיתוף בים עכור של אינדיבידואליזם דורסני.

עיצוב הקהילה דומה לקהילות עירוניות שראיתי בנכר. בית משותף מרכזי בו מתכנסים לפעילויות המשותפות – ארוחות ימי שישי, לימוד משותף וכדומה. דשא מרכזי גדול (כמו שאמרחנן כהן שהיה פעם שכן ברשימות – כל קיבוץ צריך שיהא בו דשא), וסביב סביב בתי החברים. יש קומפוסט, יש כביסה, יש פינת משחקים לילדים.

באתר הבית של הקיבוץ הרבה מידע וגם מאגר מידע התחלתי של קבוצות שיתופיות ישראליות.