חדשיים שלא כתבתי. שתיקה ממושכת. מבורכת.

החיים פרצו בזרם אדיר ושטפו אותי ואת המילים הכתובות.

מה קרה?

עבדתי הרבה. היה חורף, והיו חולים, והיו חולים מאוד. והיו שלא שרדו. והפעם זה כאב, ושרף וצרב. לפעמים, בעצם, תמיד לבסוף, כמה שלא אשתדל לגלגל את האבן במעלה ההר, היא תיפול לבסוף אל בית הקברות. לרוב זה נגמר באהבה, השלמה, חיבוק. לפעמים מסתיים בכעס, האשמה, ביקורת. הרבה בלילות בלי שינה.

לימדתי הרבה, בבית הספר הזה (בעברית), ובבית הספר הזה (באנגלית). הסטודנטים שלי בוחרים להגיע לכאן. הנסיעה ארוכה, השעות מוזרות, והלבד… לבד. ברפואת המשפחה לומדים מורה אחד עם תלמיד אחד. חודש וחצי. טבילה עמוקה בים הזה של רפואה אישית, מקרוב. ואני לומד הרבה, ומקווה שהם גם. ההוראה היא קצת כמו כתיבה כאן, ואולי החליפה אותה בשבילי.

למדתי המון כאן, התחלתי במסע, בהתמחות חדשה, בדרך מוזרה. נסעתי עד לאריזונה וחזרתי, ואני לומד. סטודנט. כמה נפלא.

אבא הייתי גם לא מעט. אולי לא מספיק. גידלנו ראשן לצפרדע, בנינו מודל, חובקתי. המון. הייתי זקוק לזה.

קניתי צעצוע, אני מתרגל.

הירצתי למבוגרים במתנס המקומי על עוני ובריאות, מערכת הבריאות הישראלית, חוסר שוויון וחולי, דרום וצפון.

סרבתי לדבר בתקשורת.

סרבתי לחשוב על פוליטיקה. שתבללתי.

דיברתי פעם אחת בפומבי על בריאות בכפרים בלתי מוכרים.

פחדתי ממלחמה, מקסאמים, מגמלים על הכביש.

קראתי – הכיבוש הגדול על האימפריה המונגולית, רשימותיו של רופא צעיר, omnivour's dillema, פסיעות על רצפת הזמיר, The plot against America, Kitchen tavle wisdom, ועוד שלא זוכר.

שני סרטים (זהו?) Stardust ותזיזו תרגליים.

טיול לירושלים.

ליל סדר – שניים.

התחפשתי בפורים.

ביליתי עם חברים.

היה מוזר. מעניין. עצוב. קשה. עייף.

לא היה גשם בכלל.

גם על רפואה לא כתבתי.

לא כתבתי בכלל.

קצת מילואים, בטלפון בעיקר.

הבלוג הזה חצה שנתיים ומאה אלף הצצות. בשקט.

בלחישה רציתי להודות לכל מי שקורא, למי שמגיב, למי שאוהב.

לקוד קידה, להכיר תודה.

באהבה.