1. לאחרונה כתבתי כאן על הנסיון של קבוצה של רופאים לפני מבחן גדול לשיתוף לימודי ברשת.

התחלנו בגוגל, עברנו ליאהו! ומתוכנן מעבר לוויקי.

אנחנו עובדים בשיתוף, מסכמים נושאים, מעלים לרשת, חולקים קישורים, מתקשרים.

קבוצת הדיון ביאהו! מספקת את הסחורה. העלנו כבר יותר ממאה קבצים, קישורים, הודעות. האמינות גבוהה, החיסרון היחידי הוא עם העברית. לפעמים העברית לא כל כך, והרישום מסובך למאותגרים מחשבית.

בשבועיים האחרונים תמכתי טלפונית ברופאים בהליכי הרישום ליאהו! כולנו צריכים להוריד את הכובע בפני התומכים הטלפוניים בכל פינה, שבשכר זעום, ובתנאים זעומים עוד יותר מסבירים בסבלנות… לאאאט איך לזוז לנשום ולתפקד במערכת.

החידוש השבוע הוא השימוש ב skype לצורך לימוד משותף.

מה עושים? אני בהר הנגב, ד"ר אחד בערבה, ד"ר שתיים באיזור לכיש, וד"ר שלישי בירושלים. רוצים להיפגש.

הדרך המסורתית – עד לא מזמן, נסיעות ארוכות, בזבוזים – להזמין אוכל, לקנות דלק, לחלוק נפיחות.

כרגע סיימנו מפגש שני בסקייפ. שיחת ועידה מתרחשת בקול בלבד – אין וידאו.

כל אחד מול מחשבו, כל אחד בוחן את חברו. השאר מחפשים מידע מהיר במאגרי המידע.

בסוף הסימולציה – מעירים הערות, ממשיכים בשאלות. הלימוד יעיל, מהיר, ובנעלי בית. באמצע קמנו כמעט כולנו להתקין מיקום של מוצץ לצאצא, להכין קפה, לאחל ליל מנוחה לזוגה.

הסקייפ החביב פועל יפה.

קבצים – עם תמונות / צילומים, וכדומה ניסינו להעביר דרכו – וחזרנו לדואר האלקטרוני. מצחיק איך כל אחד מקבל את הקובץ בזמן אחר. לכן קבענו – מי שמקבל את ההודעה ראשון – הוא שעונה על החידה.

בחזרה לקבוצת הדיון. מארבעה רופאים, הפכנו לעשרה (רופאות ורופאים). השבוע יצטרפו עוד.

חלק נבחנים בקרוב, חלק ברחוק, כולם שמחים לתרום את חלקם ביצירת גוף ידע משותף לרופאי המשפחה הישראלים.

כמו שאמרתי, כרגע התכנון הוא לעבור לצורת עבודה מבוססת וויקי. נראה שהגמישות של וויקי לשינויים תכופים "תפורה" על מקצוע נזיל כמו שלנו. מה שהיה נכון אתמול, לא נכון מחר. ואולי יהיה נכון שוב אחר כך.

אחר הצהריים – נסענו לסימולציה פנים מול פנים מול אחד הבוחנים. קיבלנו בראש.

2. יש משהו נעים, מרגיע, בנסיעה הממושכת במדבר שלאט מאבד מזוהרו הירוק, וחוזר לצהוב הטבעי. אביב שם בחוץ. שעון קיץ הלילה.

התחלתי לחשוב על המטופלים. הגעתי לקצת ניירת במרפאה. כשהחלטתי לגור באחת מהקהילות בהן אני מטפל ידעתי שאני עושה ניסוי. לא תארתי כמה קשה יהיה להיות בחופש, לא לעבוד, ולראות את המטופלים כל יום. הם בלבבי. אני מתעורר עם הבעיות שלהם בבוקר, והולך לישון איתם בלילה. בדיוק בחופש מתגלות מחלות קשות חדשות, וחייהם של אנשים מתנפצים לאלפי רסיסים. איך אפשר לקחת חופש מזה? אז מרימים טלפון וקופצים לביקור בית, וממשיכים לעבוד בראש. אני מהנהן בחדר האוכל, בשבילים. אומר שלום. כמעט מתנצל. כבר רוצה להיות אחרי הטירוף הזה.

3. הבלוג הזה כבר בן מאה (פוסטים). מסיבה רשמית – אחרי המבחן. בינתיים אפשר להתנחם בעוד פרק בכדור השינה בצורת ספר –  primary care medicine.

לילה טוב

24 למרץ

יום השחפת הבינלאומי.

רחל המשוררת עלתה לארץ בשנת 1909. התחנה הראשונה שלה היתה במושבה רחובות שם התרחש הרומן הארצישראלי הראשון שלה עם נקדימון אלטשולר.

בשנת 1913 חזרה ללימודים באירופה ובשנת 1919 לאחר המלחמה הגדולה חזרה לארץ ישראל. האהבה לכינרת – אולי הרומאן הסוער ביותר של רחל בארץ ישראל הובילה אותה לקבוצת דגניה. עד מהרה נתגלו אצל רחל סימני מחלת השחפת והיא נאלצה לעקור מהקבוצה ונדדה בין ערי הארץ ולבסוף מצאה מנוחה נכונה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מאהוב נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי" (מתוך ויקיפדיה).

ב24 למרץ 1882 חשף קוך את תגליתו – חיידק השחפת מחולל מחלת השחפת בכנס של החברה הפיזיולוגית בברלין. תגלית זו הובילה לבסוף לפרס נובל בשנת 1905 ונחשבת עד היום לאחת מהתגליות החשובות ברפואה.

בגלל המודעות הנמוכה למחלה הנוראית הזו בישראל אני טורח לספר קצת על המחלה.

אחת המחלות הנוראיות בהיסטוריה. בתחילת המאה העשרים אחת מסיבות המוות הנפוצות ביותר.

החיידקים נשאפים בטיפות קטנטנות שמפוזרות לכל עבר משיעול של חולה שחפת פעיל.

עם המצאת האנטיביוטיקה המחלה ירדה מאוד בשכיחותה וכשאני התחלתי ללמוד אי שם בתחילת שנות התשעים המחלה היתה בין המחלות שנחשבו בדרך לחיסול עולמי.

אממה? הטבע חזק מהאדם ומתרופותיו והחיידקים פיתחו ומפתחים במהירות עמידות לתרופות.

בנוסף, הטיפול שצריך לקחת הוא טיפול ממושך – חודשים ארוכים ודורש הצמדות טובה לטיפול. תרופות הקו הראשון לשחפת זולות מאוד אבל – אם לא מתמידים ומחסלים את החידק לחלוטין החיידקים מפתחים עמידות. הבעיה היא שמתחילים להרגיש טוב הרבה לפני שהחיידק מחוסל לחלוטין ואז מתחילים לשכוח או מפסיקים את הטיפול לגמרי.

בעיה נוספת שנוצרה בשנות השמונים והתשעים היא הקשר בין AIDS לשחפת. אנשים רבים נושאים בגופם את חייקדי השחפת שישנים רדומים במשך שנים ארוכות בגופם. כאשר מערכת החיסון נחלשת עקב תת תזונה או מחלה שמחלישה את מערכת החיסון השחפת קופצת. איידס הוביל להשתוללות מחודשת של שחפת, ושוב – טיפולים חלקיים גרמו לעלייה במספר חיידקי השחפת העמידים.

איידס ושחפת הן קוקטייל נפלא להתפרצות המחלה. כשמוסיפים לעיסה גם עוני, (איידס ושחפת הן מחלות שקשורות באופן ברור לעוני), נוצרת המגפה המודרנית ביותר שקשורה בקשר ישיר לפערים הגדלים והולכים בעולמנו בין עולם ראשון לעולם שלישי, בין עוני לעושר בתוך כל חברה וחברה.

בשנת 1993 הכריז ארגון הבריאות העולמי על השחפת כסכנה עולמית והכריז על מצב חירום. שמעתם? חירום. לא כי אני לא שמעתי.

תכניות לחיסול השחפת בהשראת ארגון הבריאות העולמי התמקדו במתן טיפול ממושך תחת השגחה, ובמתן טיפול "אפקטיבי בעלותו" cost effective.

לעיתים קרובות כאשר התעוררה עמידות בחיידקים – מטופלים המשיכו לקבל את תרופות הקו הראשון שוב ושוב ללא הועל. התרופות האלו שלא עזרו ואולי הגבירו את רמת העמידות בחיידקים העמידים הובילו לעלייה משמעותית במספר החיידקים העמידים לתרופות. וטיפול בחולים כאלה עם שחפת עמידה הוגדר כלא אפקטיבי בעלותו. במקומות רבים פשוט לא טיפלו בחולים כאלה והשחפת העמידה לתרופות המשיכה להרים ראש.

מה מעניין במחלות זיהומיות? הן לא מכירות גבולות מעשה ידי אדם והתפרצויות שחפת עמידה לתרופות הופיעו גם במדינות מתועשות כמו ארצות הברית.

בנוסף, ובצורה אפיינית – בעיות היסוד שגורמות לשחפת לא טופלו – עוני נורא, תת תזונה שמאיצה את המחלה וגורמת להתפרצות שלה, וטיפול בקוקטייל תרופות לאיידס – שמונע ירידה במערכת החיסון שמעודדת התפרצות של המחלה. כל הגורמים הללו לא טופלו וגם במקומות בהם מומנו תכניות טיפול – הצד החברתי של הטיפול לא נענה. רק תרופות.

בספרו Pathologies of Power מספר ד"ר פול פארמר על המאבק שעשו הוא וחבריו Partners in Health PIH להכרה בסכנת השחפת העמידה, ביצירת תכנית טיפול לשחפת עמידה, ובהוזלת עלות הטיפול הזה – מאחר ורוב התרופות גם של קו שני אינן מוגנות בפטנט אפשר לייצר אותן ולמכור אותן בזול.

התכנית שלהם היתה תכנית כוללנית והחלה בהאיטי – המדינה הענייה ביותר בחצי המערבי של כדור הארץ. מעבר למתן תרופות לפי עמידות החיידק – החולים קיבלו סיוע במזון, במחסה ובלבוש. הסיוע הזה הוביל לשיתוף פעולה מוחלט עם הטיפול התרופתי, ולהחלמה כמעט מלאה בקבוצה שקיבלה את חבילת הסיוע לשחפתי.

טיפול במגפה מורכבת כמו שחפת+איידס חייב להיות טיפול כוללני "הוליסטי" ולכלול מענה לכל הגורמים שיוצרים את המחלה. המנעות מטיפול שורש כזה, תוך טיפולים חלקיים בלבד הם מתכון לכישלון. והחיידק שהתחיל בהאיטי מחר יימצא במנהטן, ומחרותיים בירושלים.

אנשים זזים ממקום למקום ואם לא מסיבות אנושיות גרידא – הזכות הבסיסית של אנשים לחיות בבריאות ולקבל גישה להישגים המשותפים של המדע, אז מסיבות אנוכיות. המדינות העשירות חייבות לשמור על אזרחיהן ומסיבה זו לטפל במגפת שחפת+איידס שמאיימת לטלטל את עולמנו הקט.

גם העולם התחיל להתעורר לקריאה של אנשים כמו ד"ר פארמר ותכניות לטיפול הגיוני בשחפת עמידה התחילו לקבל הכרה ומימון עולמי. באתר שלהם PIH מדברים על מענק גדול שקיבלו לצורך יישום תכניות לטיפול בשחפת העמידה בצורה תבונית.

אפילו הדו"ח של ארגון הבריאות העולמי מדבר על כך שהטיפול מוכרח להיות רחב יותר מהטיפול המקובל (DOTS).

יש גם חדשות מעודדות.

השנה רק 8.8 מליון מקרים חדשים של שחפת, רובם באפריקה, ובאסיה, 1.6 מליון מתו מהמחלה כ195.000 עם איידס + שחפת (צריך לזכור שבמקומות רבים לא בודקים חולי שחפת לHIV).

מספר החולים לא עלה השנה – וכנראה הגיע לשיא עולמי. מספר המקרים החדשים ממשיך לעלות. איך שני הנתונים הללו מסתדרים יחד? אני מאמין שיותר מתים, ורבים אחרים מטופלים.

בארצות הברית – המרכז לבקרת מחלות שמח שהמחלה נשארה יציבה. כמעט אותו מספר של מקרים חדשים כמו בשנה שעברה. שם גם מגדירים את החיידק המפחיד הבא – שחפת עמידה מאוד מאוד – Extensively drug resistant TB. ושמחים להודיע שקיימת ירידה במספר המקרים החדשים של החיידק הזה מאז שנת 2000.

מחלות הן עסק חברתי. מחלות קושרות בטבור את המין האנושי. עשירים בטירות בצפון אמריקה, עם עניים ללא בית באפריקה שמתחת לסהרה. פעילות משותפת רפואית, פוליטית וחברתית צריכה להעשות כדי להתחיל ולטפל במין האנושי.

הסרטון הבא מספק מבט ראשוני על פערים, סטטיסטיקה, בריאות וכסף.

שירה האחרון של רחל – נמצא על כוננית חדרה בבית המרפא לאחר מותה –

מֵתַי

הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד

לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.

(מתוך פרוייקט בן יהודה)

הערה – פוסט שנכתב, הורד, שופץ ועלה מחדש.

פך קטן.

בynet היום – סיפור אלף לילה שקרה באמת.

תינוק נרדם בעריסתו שחרחר והתעורר מג'ונג'ן.

מעבר לפרסום הביזאר שבמוזר,

האינטרנט מאפשר לכל אחד להביע את תדהמתו בדרכו שלו.

לרוב הטוקבקים הם החלק המרגיז והמביך שבעיתון.

באייטמים כמו הנידון הטוקבקים שווים אלף כתבות.

תכנית בידור משותף של אחר הצהריים – עם אלף תסריטאים לבדיחות. וגזענות.

נחמה קטנה בין הפרקים המשעממים בספר הרפואה הכבד שבימין רגילים מחזיק טוב טוב את המדף שלא יפול.

אולי ההסבר נמצא בספר הזה שאני קורא? אלף לילה ולילה של רופא המשפחה? תיכף נראה.

בדיוק כשכתבתי את זה על מקדוקטור והכניסה של היד הנעלמה לעומק הרפואה, בדיוק אז וקצת אחר כך כתבו גם אחרים באותו נושא.

ד"ר עמיר סולד, כירורג בכיר מאיכילוב ושכן ברשימות כתב מהזווית שלו על הרפואה הפרטית. אני ממליץ לקרוא וגם לקרוא את הדיון שהתפתח למטה – דיון חשוב בעיני שמסביר בצורה טובה את הפסיביות שלנו כאזרחים אל מול השמדת השירות הציבורי, הפרטת החברות הממשלתיות, המכירה של הנכסים שלנו לבעלי הון – למשפחות אוליגרכים חדשות ששולטות גם בתקשורת, גם בכלכלה, גם בעובדים.

עמיר סולד, ובדומה ירדן לוינסקי  שרואים בעצב ומתנגדים באופן עקרוני לתהליך העובר על המערכת שלנו מתייחסים לתהליך ההרס המכוון של מערכת הבריאות הישראלית ככוח טבע. הוריקן. רעידת אדמה. משהו בלתי ניתן לשינוי.

אני לא מסכים. מדובר ברעידת אדם. אנשים בעלי אינטרסים ועוד רבים רבים שפשוט לא אכפת להם שותקים כששירותי הבריאות שלנו נהרסים.

החלטות אמיצות של אנשים מקימות מערכות צודקות ואנושיות, והחלטות של אנשים מפרקות אותן.

הבעיה היא שכולנו מתייחסים לרעיונות נאו ליבראליים קיצוניים ככוחות טבע. משהו בלתי נמנע. דת. בעצם יותר מזה. מדע מדוייק. גם אם הפתרון של כוחות השוק גרוע יותר מאשר התערבות ממשלתית.

ממשלה קיימת כדי להתערב בכשלי שוק. להסדיר מערכת יחסים אנושית בין אנשים שתאפשר פעילות כלכלית ויצירתית. שתאפשר חיים.

הרפואה מלאה עד להתפקע בכשלי שוק, וקלקלת שוק חפשי לא מספקת פתרון טוב לבעית הבריאות והחולי. אנחנו לא סוחרים בגרביים מול תחתונים. אנחנו מטפלים באנשים, אנחנו מקיימים שירות אנושי בסיסי. הקלת סבל. חיים. אנחנו מאפשרים לרבים רבים חיים פוריים ארוכים וטובים. אנשים בריאים מניעים את קלקלת השוק החפשי. אנשים חולים לא יכולים לקנות. הם מפריעים לצמיחה הקדושה.

אנחנו – מוזנים על ידי תקשורת האוליגרכים ובעלי אינטרסים נוטים לחשוב שההפרטה המואצת, שהירידה במעמד העובד, שהגדלת הפערים הם כוח טבע. אין בלתו. יש. יש. אנשים פשוט צריכים להחליט ולהתנגד ולדרוש את חלקם בעוגה. אנחנו בעצם הרמת ידיים וישיבה בחיבוק ידיים משאירים לילדינו ירושה קשה, חברה חולה, ומפולגת ואפס ביטחון בעתיד.

כאשר אנחנו בצד המרוויח של המשוואה – למשל רופאים שגם מתקיימים במערכת הפרטית, קל מאוד להסביר לעצמנו שמדובר בכוח טבע ואין מה לעשות לגבי הרס המערכת.

קל לשכוח את המחוייבות שלנו להאבק למען בריאותם של אנשים ללא קשר למצבם הכלכלי

כשהיד הנעלמה נכנסת אל לב ליבה של הרפואה התוצאות יכולות להיות בלתי צפויות.
האביב הביא פריחה של קיוסקים של מחלות לסופרמרקטים ברחבי ארצות הברית.
ליד בית המרקחת, בין הקרמים והבשמים, נרכש שטח קטן וממוקמת עמדה שמאויישת על ידי איש רפואה.

על הקיר תפריט של מחלות ומצבים שניתנים לטיפול במקמירפאה – המודל הועתק (בחיי!) ממודל המזון המהיר של מקדונלד. תפריט אחיד, ברור ופשוט, מהיר ונוח.
אחרי הלחם ולפני החלב עוברת אורח מגיעה אל העמדה. שלום, היא אומרת, אני מזמינה את הפריט – זיהום בדרכי השתן. בעזרת פרוטוקולים מהירים מבוצעת בדיקת שתן, זיהום בדרכי השתן מאובחן, טיפול נמכר, והכרטיס מגוהץ בקופה. קצת אחרי המיונז.

הטיפול מוגבל לבעיות הקטנות של החיים. התור קצר, הזמינות של השירות גבוהה. העלות לספק השירות נמוכה – הבעיות קטנות, שכר הדירה נמוך.

החברות שמנהלות את רשת המרפאות האלו מרוויחות הרבה כסף. אלו ארגונים למטרת רווח, והם "גונבים" את המטופלים הקלים מרופאי הקהילה באיזור. הילדים הקטנים, הקשישים, דלקות הריאה, והמחלות הכרוניות נשלחות לטיפול אצל הרופא השכונתי. באמריקה גם הרופא נלחם על כל גרוש והמטופלים עם הבעיות הקלות, אלו שניתן לפתור בחמש דקות מאפשרים את הטיפול במטופלים שדורשים חצי שעה, ועשרים דקות ושעה. בכלכלה קוראים למה שקורה שם "גריפת השמנת" התפריט הזה הוא בעצם הקצפת של שירותי הרפואה. הקצפת שמאפשרת את המילוי, ואת החלקים הפחות טעימים.

ברגע שנותנים ליד הנעלמה להתחיל לעבוד היא מתחילה לחתוך את הכתף עליה היא תלויה.

המודל הקיצוני של הרפואה כביזנס – המודל האמריקאי מראה בצורה ברורה מגזר שלם וחשוב בפעילות הכלכלית בו קלקלת השוק החופשי נכשלת. 14% מהתל"ג של צפון אמריקה נשפך על שירותי הבריאות. בישראל כתשעה אחוזים בלבד. במדינות אחרות עם שירותי בריאות ציבוריים המספרים נמוכים אפילו יותר. 40 מליון איש באמריקה לא מבוטחים בכלל ואין להם גישה לשירותי בריאות. עוד 50 מליון איש מבוטחים בביטוח חלקי שלא מכסה שירותים בסיסיים. 14% מהתל"ג הולכים לעשירים, ליפים ולאמיצים של אמריקה. כמו בכל קלקלת שוק חפשי 20% נהנים מ80% מהמשאבים. ברור לא?

ומה עם התוצאות? תוחלת החיים נמוכה בארצות הברית יחסית לרוב העולם המפותח, תמותת התינוקות גבוהה יותר, ובכל סמן בריאות לאומי מצבם לא משהו.

אני מזמין את כולם להקליק לאתר של ארגון הבריאות העולמי ולשחק קצת במדדי הבריאות במדינות השונות. מסתבר שיש תחומים בהם כלכלת השוק לא עובדת.

מסתבר שלמען הבריאות של כולנו חייבים להוציא את הביזנס מהרפואה. בריאות כמו חינוך, כמו מים, כמו אוויר נקי – צריכה להיות שירות בסיסי, קבלו תיקון זכות בסיסית של כל אדם. לכל אדם יש זכות להנות מפירות המדע, מהישגי האנושות. רוב האנשים שמתו בעולם היום מתו ממחלות שאפשר לרפא בקלות. התרופות פשוט נמצאות במקום אחר בגלובוס.

ברגע שמשנים את הדיסקט מראייה עסקית לחשיבה אנושית הרפואה הופכת לשירות בסיסי, שצריך לחלק בצורה שוויונית. לכולם. בישראל יש לנו מערכת בריאות ציבורית. טובה למדי בכל סטנדרט. אז למה לדאוג? כי המדינה שלנו מכניסה בכוח את הביזנס לרפואה. דוחפים את העסקים לבגרון שלנו ואנחנו בולעים. בשקיקה.

תרופות מצילות חיים רק לעשירים עם כרטיס פלטינה!! ניתוחים יבוצעו בזמן סביר רק ב"אסותא" או במדיקל סנטר או השד יודע איפה.

רן רזניק כותב בהארץ שרופאים ומנהלי בתי חולים מוחים על האישורים שניתנים לפתיחת בתי חולים פרטיים תחת כל עץ רענן. בישראל מוקמת לה בימים אלו מערכת בריאות לעשירים. מערכת הבריאות הזו מוקמת בגלל הזנחת השירות הציבורי. בעידוד של משרדי הממשלה – האוצר קודם כל, ומשרד הבריאות מיד אחר כך. בלי להתייחס לאג'נדה שעומדת מאחורי הנהי של מנהלי בתי החולים בכתבה (רמז? כסף. הרבה כסף). הם צודקים. אנחנו נותנים להרס שקט של מערכת הבריאות המפוארת שלנו. של כולנו. שבנינו אנחנו והורינו, והסבאים שלנו בעמל מיסי החבר, ומיסי ההכנסה. עבודה משותפת של כולנו. אנחנו נותנים למערכת לנזול כמו קרח שהופך למים בין האצבעות.

במקום מקדוקטור או דוקטור קינג בכל קניון אני מציע מודל אחר. מודל שרופאים יכולים להוביל אבל מטופלים (או בשמם המודרני – לקוחות) חייבים לדרוש. מודל המרפאה כחלק משירות חברתי מורחב. עוד לא מאוחר להתחיל לבנות את השירות ההופכי לדוקור קינג. מרפאות קהילתיות, שכונתיות. שנמצאות כחלק מתוך שירות חברתי רחב יותר. בריכה, ומגרש ספורט, ובית קפה ומתנ"ס וקונסרבטוריום. כל מה שעוזר לבריאותם של אנשים. מרכז שיוצר קהילה חיה ובועטת. פעילה. מרכז שמעודד את הבריאות על החולי, את המפגש בין אנשים במקום את הבדידות בעגלות בתור לקופה. אחד השירותים שיוצעו במרכזי הקהילה הללו יהיו שירותי בריאות שכונתיים. במקביל יתבסס שירות הבריאות החשוב ביותר – ביקור חולים ומתן בסתר. הקהילה תדאג לחולים שבה. אנשים שיגיעו להרצאה, או לחוג זימרה יראו את הקשישה הבודדה בדרכה למרפאה. המקומות הללו יצרו אינטראקציה ויגרשו את הבדידות והניכור. שכנה טובה תעלה לבקר את הקשישה. מזון חם ובריא יסופק במסעדה של מרכז הבריאות הקהילתי הזה. הרופא יהיה חלק, וחלק קטן ממערך שלם של שירותים שהקהילה תקבל ותספק לעצמה.

נסיונות כאלו כבר נעשו בעבר.

כדאי להסתכל שוב על התפריט למעלה ולראות כמה יקר השירות הרפואי הבסיסי ביותר כאשר הוא ניתן במסגרת של עסק. כמה יקר הדבר הזה שאנחנו רואים כמובן מאליו. כמו אוויר. שירות בסיסי. כמעט חינם. שכחתי לספר שהמחירים בתפריט לא כוללים את התרופות. הם נקנות בבית המרקחת. יחד עם בושם. ולחם.

למאמר בכתב העת החשוב ביותר ברפואה על התופעה של מרפאות בתוך חנויות

מזווית אחרת על אותו טמטום בהעוקץ

וזווית נוספת – בדיוק היום כתב עמיר סאלד הכירורג מאמר מזווית ראייה הפוכה לחלוטין – זו של המנתח ברפואה הפרטית.

ואייל גרוס כותב גם הוא היום באותו נושא בבלוגו המשובח (ומעניין שדעתי קרובה יותר לזו של המשפטן מאשר לזו של הרופא).

ירדן לוינסקי מתאר את התפרצות הפוסטים בנושא הרפואה הציבורית כמיני התעוררות ומוסיף את הדעה שלו.

הפנטזיה הפרועה שלי נראית גם בעיניו קצת נאיבית. גם בעיני – אבל זו בעצם המטרה של חלומות לא? הם מכוונים את הדרך ואנחנו בדרך להגשמתם עוברים מסע ומוצאים את עצמנו בנקודה אחרת אולי אבל טובה יותר מזו בה התחלנו.

לפעמים קשה להאמין שהבוקר היה רק הבוקר הקודם ולא שלשום.

ימים כאלה נפוצים מאוד בתורנויות בבית החולים. מתעוררים בשש וחצי, קמים, אומרים שלום לגברת ולילדים ויוצאים לעבודה כרגיל. היום נראה בהתחלה שלו כמו רכבת ארוכה, או, מסע טיפוס ממושך. משהו ארוך. כמעט נצחי. ועובדים את היום רגיל, באופן חריג לרוב מקפידים לאכול צהריים. לרוב לא מתאפשר. בשלוש מתחלפות האחיות, בין ארבע לשש הולכים הקולגים. עכשיו אתה לבד במחלקה. או ביחד במיון. ועובד עובד עובד עובד, ופתאום עשר בלילה, עוצר לכוס קפה וממשיך. באחת עשרה מתחלפות שוב האחיות, ואחיות רחמניות מגיעות למשמרת הלילה. והלילה שלך רק התחיל ועובד ועובד ועובד. ומחייך למטופל בעיניים אדומות, ומחדיר עירוי ועיין נעצמת והגוף מושך למיטה. וממשיכים. החייאה, או, קבלה. עבודה. מניח את הראש – טלפון. X עם חום גבוה, צריך תרביות דם. מתרבת. חוזר. טלפון. החייאה. חוזר לישון. מתעורר אחרי שעה וחצי. שבע בבוקר. כוס קפה. האחיות שוב מתחלפות. אומרים שלום, ומחכים לקולגים, ועובדים עוד.

בימים לפני מבחן כשהמסה שצריך לעבד כל כך גדולה הגוף חוזר לתבניות המוכרות.

בבוקר עוד נסעתי לבית החולים, וביליתי קצת במרפאה עם הבן, והבת והאישה. וביקרתי חולים מאושפזים, וסטודנטים. וחזרתי בריצה, ונכנסתי למרפאה ותפרתי כמה שעות ניירת וביקור בית, ומהר הביתה לאכול משהו. ולשולחן ללמוד.

הגישה לשיעול, טשטוש ראייה, הגדלת בלוטות לימפה צוואריות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ארוחת ערב. יתר לחץ דם, מקלחת. פיג'מה. עוד פעם אסטמה – עדכון ההנחיות החדשות. ורפואה מונעת, וכאב בכתף. שלבים בחיייה של משפחה.

וסוגר את הספרים, ויוצא מכל האתרים, עוד כמה אימיילים, ופוסט (ממש זריז).

והיום פתאום נראה כאילו היה רכבת ארוכה, והמוח חוזר למצב טבעי של תורנות. ופתאום יש 25 שעות ביממה. או שאולי אני רואה כפול?

בוקר טוב.

לומדים למבחן גדול קבוצה קטנה של רופאים. כל אחד ממוקם בפינה שונה של המדינה ובכל זאת רוצים ללמוד ביחד.

מה עושים? כולנו מסכמים נושאים, מעלים אותם לרשת, למקום שאמור לאפשר עריכה משותפת של המידע הרפואי המתקדם ביותר.

חנן כתב על הנסיון שלו בשיתוף קבצים בבנית האתר של שתיל.

אז ניסינו בהתחלה בגוגל מסמכים (google docs). העברית לא בדיוק בדיוק, וגם השיתוף – יש הרבה מה לאמר עליו. הדבר הגרוע ביותר הוא הגליצ'ים שמתרחשים אחת לזמן במיוחד כשרוצים להוסיף קישור למילים במסמך. פתאום המסמך נעלם ואיננו. אחרי מספר פעמים של אבדן דקות עבודה חשובות – החלטתי להפסיק. למרות הכל אני ממשיך לערוך את המסמכים של רפואה מונעת על פי גיל – בגליון אקסל שם. זה יאפשר בעתיד שינויים תכופים על פי המידע שמשתנה באופן מאוד תדיר. פתאום נוסף חיסון חדש (בקרוב יתווספו עוד שניים חשובים), והקבוצה האמריקאית מוציאה המלצות חדשות, ובדיקה רקטאלית לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית זה כבר לא IN, (אבל אי אפשר לאמר שזה OUT) ודבר כזה צריך שינויים תכופים. וצורה של גליון אלקטרוני.

בהמשך ניסינו להיות אפילו יותר מחוכמים – להשתמש בגוגל אפליקציות (google apps). מעין בית כזה של כל האפליקציות שאפשר לשתף בהן. ממסמכים, דרך יומן, קישורים, פתקיות דביקות ועוד. אז גם אחרי שרכשנו DOMAIN ופתחנו והכל עובד עדיין השיתוף לא עובד ואין לנו זמן להמשיך לשחק בטכנולוגיה. המבחן הגדול מתקרב.

אז חזרנו לפתרון הישן. קבוצת דיון ביאהו! קבוצות (yahoo! groups). קל להפעלה, מאפשר תקשורת טובה אל תיבת הדואר, העלאת קבצים, קישורים וכל מה שקבוצת לימוד צריכה. רק העברית לא ממש. רק בעברית לוגית, או, ויזואלית לא זוכר, אבל אפשר לגרום לזה לעבוד. בעצם זה מזכיר ימים עברו כשהאינטרנט ואקספלורר לא היו הינו הך או אותו דבר.

כשנגמור את הסיכומים והאבק יתחיל לשקוע ננסה להרים אתר אה-להויקי שבסוף יוביל אולי לספר רפואת משפחה עברי בקוד פתוח, שמבוסס על נסיון ישראלי, ונכתב בסביבה ישראלית.

עכשיו כל מה שנשאר זה להפגש בשבוע הבא בסקייפ? וללמוד במשותף. מישהו מכיר דרך טובה לעשות ועידה עם וידאו שתאפשר לחסוך את מרחק הנסיעה? ולהישאר בנעלי בית?

עוד חודש למנאיק ובינתיים משחקים עם טכנולוגיות. הרבה יותר כיף מקריאה מרתקת על הגישה לטינטון (צפצוף מטריף באוזן).

הפוסט הזה נכתב כמחווה לפיקסצית אלכסנדריה של עמי –

סיפורים על נשים שהתחפשו לגברים כדי לרכוש השכלה או כדי לעסוק במלאכות גבריות ממלאים את דברי ימי ההיסטוריה. בוויקיפדיה מצאתי סיכום נחמד על לבוש בהצלבה (cross dressing) כולל סיווג לסוגים מפטיש לבגדי המין האחר, דרך החלפת בגדים לשם תועלת ועד הצורה המודרנית – דראג, צורת אומנות מופעים פופולארית בחברה המערבית.
בעולם הרפואה מסתובב סיפור על אנגודייק. מעשה שהיה כך (אולי?) היה.
באתונה של המאה הרביעית לפני הספירה נאסר על נשים ללמוד ולעסוק ברפואה. אפילו מיילדות היתה לפי הסיפור מחוץ לחוק, ונשים מתו בהמוניהן מבושה. הן פשוט נמנעו מלקבל עזרה אצל הגברים שעסקו ברפואה.
אנגודייק שבחרה לעסוק ברפואה גזרה את מחלפות ראשה ונסעה הרחק אל עבר אלכסנדריה, מרכז אקדמי ומדעי גדול – ורחוק מאתונה. שם, הרחק מעיני השכנים וההורים היא הצטרפה לתלמידיו של הרופילוס – האנטומיסט הגדול של זמנו ואחד מאבות האנטומיה בכלל.

הירופילוס.

 אנטומיסט גדול הוא אולי היה, אבל את האנטומיה הנקבית של התלמיד הצעיר שהתהדר בשם אנגודיקוס הוא פיספס לגמרי. אפשר רק לדמיין את ההרפתקאות שעברה המחופשת ברחובות העיר הקוסמופוליטית. בשווקים, בחדרי ההרצאות, בנתיחות. בסיפריה המפוארת.

תמונה מבית הספר (שחזור דרמאטי) – אנגודיק באמצע.

אחרי שסיימה את חוק לימודיה חזרה אנגודייק לאתונה מכורתה והחלה לעסוק ברפואה – עדיין מחופשת לאנגודיקוס. כאשר ניגשה לנשים במצוקה היא חשפה את מינה בעזרת הרמת החלק התחתון של הטוניקה והנשים הנדהמות נעתרו לטיפוליה. שמה התפרסם בכל רחבי העיר ונשים רבות וחשובות השתמשו בשירותיה עד שנזעקו כל הרופאים האתונאים וכראוי בחברה דמוקראטית – תבעו אותה על הטרדה מינית. הטענה שהפיצו בתקשורת היתה שאנגודיקוס השתמש במעמדו כרופא, גרם למטופלות להתאהב בו וניצל את תומתן לתאוותו החולנית. אסטרטגית ההגנה של אנגודייק היתה בתחילה הטענה שהטיפול שקיבלו הנשים מידיה היה הטוב ביותר שישנו. לא עזרו טענותיה וכדי להמנע מגזר דין מחמיר בחבר שופטים מורחב, שינתה הנאשמת את טענותיה וחשפה את סודה האמיתי. שוב הרימה את שמלתה אל מול הקהל הנדהם. כעת היא עמדה למשפט מסוכן הרבה יותר בעוברה על הסעיף שאוסר על נשים לעסוק ברפואה. גזר דין מוות ריחף מעל ראשה.

המטופלות של הרופאה – כמה מהן מהחשובות שבנשות אתונה כולל כנראה אשתו של אב בית הדין התייצבו בבית המשפט ואיימו בהתאבדות המונית אם תואשם אנגודייק בדין. האישה זוכתה מיד והורשתה לעסוק ברפואת נשים וילדים. עוד מסופר שנשים נוספות חדרו למקצוע האסור בזכותה. בימים שאחרי הספירה, בימי הרומאים, נשים הורשו לעסוק ברפואה לנשים ואפילו (אלוהים ישמור) עסקו בכתיבת ספרות רפואית.
הסיפור המעניין שמכיל בתוכו את כל החומרים מהם יוצרים סרטים בהוליווד או בוליווד תואר לראשונה על ידי סופר רומי בן המאה השנייה לספירה בשם היגינוס. ברשימה של ממציאים ומגלים הוא מספר את סיפורה של אנגודייק כהערת שוליים בסיפרו על המורה שלה הרופילוס שגילה (ולא המציא) את השחלות.
אנגודייק שימשה במשך מאות שנים בשני צדדיו של ויכוח עתיר כסף ודם. ויכוח שנמשך בעצם עד ימינו והוא – מי הראוי ביותר לטפל בתהליך הלידה? רופאים גברים או מיילדות נשים? זהו בעצם גלגולו הישן של הוויכוח העדכני בין לידות בית ללידות בית חולים, לידות שמסוייעות על ידי מיילדות מול לידות שמובלות על ידי גניקולוגים, חיתוך החייץ ולידה על הגב מול לידה טבעית ובכריעה. במשך שנים ניסו מיילדים גברים, כירורגים ורופאים להשתלט על השוק הרווחי של לידות. הסיפור של אנגודייק שימש כאמור להוכחת טענות כל הצדדים. ממיילדות נשים שטענו לבלעדיות על תהליך הלידה, דרך נשים ששאפו להגיע ללימודי רפואה, רופאות אליל שעברו מעיר לעיר ומכרו את מרכולתן, ומי לא. כולן ניתלו על האילן הגבוה. הסיפור מקבל זווית חדשה כאשר כותבים מודרניים מתחילים להאשים את אנגודייק בפרקטיקה אסורה – ביצוע הפלות וניתוחים קיסריים רחמנא לצלן. לא ברור מאין הגיע הרעיון אך נראה שהועתק מספר לספר והפך למציאות בלי קשר לסיפור המקורי שלא מציין ולו במילה אחת את הפרקטיקה האסורה עד היום במקומות רבים. בגירסאות רומאנטיות מהמאה השמונה עשרה אנגודייק הופכת לגיבורה של אודיסיאה שלמה בוויכוח אחר בין דת למדע. בתחילה היא מקדישה את עצמה לכת של האלה ארטמיס, ורק לאחר מכן בוחרת במדע ויוצאת למסע לימוד הרפואה. רופא שהתנגד לעיסוק עצמאי של מיילדות במקצוען השתמש באנגודייק כדוגמה רעה לזמנים ההם כשהמיילדות היתה בידיהן של נשים שחיתנו, ביצעו הפלות, ריפאו עקרות, ועסקו בקוסמטיקה מהצד. הרופאות המפורסמות האחרות מהעת העתיקה קלאופטרה ואספאסיה, (שעבדו כנראה שמונה מאות שנה אחרי אנגודייק), מואשמות גם הן בפרקטיקה לא מדעית ואפילו באמונה באהבה חפשית ויי ויי (חוץ מחלטורה כקוסמטיקאיות). הוא מזכיר באותו הנאום שתי נשים שהתיימרו לעסוק ברפואה וכנראה עסקו במלאכה הנוראה של הפלות. אפילו וויכוח על זמן השכיבה הרצוי לאחר לידה יש כאן – מה שקוראים היום משכב הלידה.
הוויכוח בין רופאים למיילדות נמשך עד ימינו ואחד מהגלגולים שלו הוא הוויכוח בין לידות בית ללידות בית חולים. מאמר מעניין אחד מהBMJ הג'ורנאל הרפואי הבריטי עורר הדים רבים כאשר הראה שהתוצאות של לידות בית שמנוהלות על ידי מיילדות מורשות בנשים בהריון בסיכון נמוך זהות ללידות של קבוצה דומה במאפייניה שילדה בבתי חולים עם פחות התערבות חודרנית. מעניין מה הייתה אומרת על כך אנגודייק.
לקריאה נוספת – הספר המצחיק / עצוב, מרתק של הלן קינג –
Hippocrates' Woman: Reading the Female Body in Ancient Greece 

וכל זה בלי להזכיר אפילו קצת את הראשונה שבראשונות AGAMEDE רופאה יוונית מהמאה ה 12 לפני הספירה (ממש לפני המלחמה בטרויה).

את הרשימה שתצורף למטה כתבתי עבור כביש 40, בעקבות יומיים של הרצאות של פאטצ' אדאמס לפני שבועיים וקצת.
לפני שנסעתי כתבתי על האירוע כאן. ובתגובות לפוסט, ובכמה מיילים אישיים נתבקשתי בעדינות לכתוב קצת על מה שהוא אמר. אני מציין כאן שבשיחה עם פאטצ' לא ברורה היתה לו מטרת הביקור, והיה רושם של פער בין מה שהקהל שהגיע רצה לשמוע, לבין מה שהאיש הזה שיודע לעצבן ולגרות את הדמיון אמר. בכל מקרה מדובר במרצה מוכשר מאוד, אדם עם דעות מעניינות שמאתגרות את המערכת הרפואית, אבל חשוב יותר – דעות שחוצות את הרפואה אל עבר הפוליטי, האקטיביסטי, והשינוי החברתי. הממשק הזה שמשתמש בכוח של הרפואה לטובת שינוי חברתי, קהילתי ופוליטי הוא שמרתק כל כך בעיני.
את היום הראשון – סיכמה שושי – בלי פרשנות אישית, פשוט סיכום של הדברים. פאטצ' דיבר בפני קהל גדול של אנשי מקצועות פרא רפואיים על טיפול / אכפתיות – caring. ההרצאה השנייה של הרופא ליצן Bowen White גם היא סוכמה על ידי שושי. אני ממליץ לכולם להיכנס לאתר של בוון כדי להבין במה מדובר, יש שם קטעי וידאו מהרצאות שלו.
כך סיכמתי בקצרה את היום השני (בכביש 40).

פאטץ' אדאמס ביקר בשבוע האחרון בישראל. נסעתי לשמוע אותו מדבר.
פאטצ' – רופא ומהפכן, ומרצה מרתק גילה במהלך לימודי הרפואה את הניכור של מקצוע הרפואה. את התרחקותם של הרופאים מהמטופלים, מהקשר האישי. הוא שם לב גם לשחיקה הגדולה במקצוע, לאיבה ולחשדנות הגדולה שמתפתחת בין מטופלים למטפלים. במקביל, הפיכת הרפואה לעסק, למרכז מחולל רווח, וחסימת הגישה לשירותי בריאות לעניים גרמה לו לנסות ולבנות מודל חדש.
במשך עשור ויותר עם קבוצת חברים הפעיל מרפאה / בית חולים / קומונה. כל מי שהגיע טופל, כל מי שטופל טופל בחינם, כולם חולים ומטפלים תרמו בעבודה, ובכסף לקיום המרפאה. הם ניסו לקחת את השירות היקר ביותר הקים ולספק אותו בחינם. במקביל, הם ניסו להפוך את העשייה הרפואית לריפוי ללא שחיקה. אומנויות, שמחה, ריקודים, צחוק ואהבה היו חלק טבעי ויומיומי בעבודתם. פאטצ' אדאמס נחשב גם לאחד מהאבות המייסדים של תנועת הליצנות הרפואית שהתבססה בבתי חולים כמעט בכל העולם המערבי. יחד עם חברים הוא מסתובב ברחבי העולם בסיורי ליצנות הומניטאריים. בשנה החולפת הם ביקרו ברוסיה (בתי חולים ובתי יתומים), בפרו (שם גם הקימו מרפאה כפרית), באל סלוודור (שם הם סייעו לתושבי עיירה לצבוע את קירות העיירה), ובעוד מקומות רבים. בהשראת סיפור חייו הופק הסרט פאטצ' אדאמס בכיכובו של רובין וויליאמס.
בשני העשורים האחרונים מנסה פאטץ' יחד עם קבוצת חברים להקים את מכון גזונטהייט! בית חולים טיפשי חינם על חלקת אדמה מופלאה בווירג'יניה המערבית. בחלקה מתגוררים מתנדבים שבונים את בית החולים על פי תכנון ייחודי ומסעיר. במקביל מסתובב פאטץ' בכל העולם ומרצה את תורתו תמורת תשלום שמועבר למימון המשך העבודות.
בכינוס מעונב עם בכירי הרופאים והמשק ועוד קבוצה גדולה של סטודנטים הוא דיבר ארבע שעות על אהבה.
לאחר אסון התאומים צלצל פאטצ' וניסה לעלות לשידור ולדבר על אהבה. התשובה מבכירי ה CNN הייתה שאהבה לא מעניינת אף אחד עכשיו. ובאמת, אין שעות לימוד בבתי הספר על אהבה, ובבתי הספר לרפואה לא מדברים על הנושא החמקמק הזה. אהבה זה לא דבר מדעי. אי אפשר ליצור אותה באבקה, להכניס לקפסולה ולמכור. אי אפשר למדוד, לבדוק אותה ב CT, או, להחדיר אותה לווריד. למרות שרובנו יודעים שאהבה מכל הסוגים היא גורם חשוב בבריאות ובחולי אנחנו לא יודעים לרתום אותה ביעילות ככוח.
מעבר לשיחה על אהבה וחשיבותה, מטרה חשובה שהוזכרה היא לגבש אסטרטגיה לאהבה. המילה אסטרטגיה נקשרה לעסקים, למלחמה, לפוליטיקה. אסטרטגיה יכולה לשמש גם לאהבה ובעצם לכל רצון כאשר המשמעות היא הוספת תוכנית לרצון, לתשוקה.
המתכון האסטרטגי של פאטצ' להשגת רצונו לאהבה ולרפואה הוא פתרון אחד באינסוף פתרונות אפשריים. בכל הרצאה, הוא סיפר, חייבת להיות רשימה. אז הרשימה של סדנת האהבה היא שבעת הדברים האהובים על פאטצ' אדאמס. בראש ובראשונה – אנשים. ביחידים ובקבוצות. לאחר מכן אהבת החיים, הטבע ויצירת האדם – אומנות ובמיוחד ספרות. הפריט החמישי הוא אהבת המחשבה. אהבה בפעולה – התנדבות, שירות, ועוד התנדבות. אחרונה חביבה האהבה הרומאנטית. הזדמנות לעבור אל מעבר לקצה, להיכנע לחלוטין לאהבה לאדם אחר.

תוספת 1 – לא הזכרתי ברשימה שהיום החל במספר תרגילי אהבה בסגנון סדנאי למהדרין. ראשית היו חיבוקים ארוכיייים עם אנשים שלא מכירים. אחר כך אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים, בהמשך ליטפנו זה את זה ולבסוף ישבנו ודיברנו עם זרים על הדברים שאנחנו הכי אוהבים. קצת מוזר היה לראות את התערובת של רופאים מבוגרים, מנהלי מחלקות בוכירים למיניהם עם סטודנטים לרפואה שהגיעו ליום בקבוצה גדולה מתערבבת בחדר הגדול. כמה קשה זה לשמוע מישהו אומר "אני אוהב אותך" במשך שלוש דקות ברציפות? מאוד מאוד קשה.

תוספת 2 – זוגתו של יוחאי עילם שכותב בלוג עצמאי, ומעורב בפרוייקט "עבודה שחורה" לומדת רפואה. היא היתה אחת מהסטודנטיות שבטח לא חיבקתי בסדנה. היא גם כתבה את הסיכום שלה על אותו היום. מעניינת הזווית.

תוספת 3 – שלשום הרציתי בפני קבוצה של ליצנים רפואיים אקדמאים. אבות מקצוע. תכנית חדשה של אוניברסיטת חיפה מכשירה רופאי חלום (ליצנים רפואיים) ותיקים בעלי נסיון לתואר אקדמי. היה מוזר. אני רגיל ללמד רפואה, לדבר על מחקרים, על הוכחות מדעיות, וכאן דיברתי אידאולוגיה. ניסיתי לדבר איתם על בניית מקצוע פרא רפואי חדש (דבר שהם עושים), ועל המקצוע ופריצת הגבולות שהוא מוכרח לעשות. על הצורך ביציאה מבית החולים, הובלת שינוי ברפואה. הבאת המסר הזה של אהבת האדם מלמעלה בחזרה אל לבבות הרופאים. דיברתי איתם על ליצן רפואי קהילתי, ועל ליצן רפואי מחלקתי (לא בפלוגה. בבית החולים), ועל רפואה. בסוף ראינו קטע מסרט בו קבוצת ליצנים מגיעה לכפר באפגניסטאן מוכת המלחמה. ההשפעה של הליצנים על הכפר בעשר דקות של סרט צנוע – היא המעשה הרפואי במיטבו. 

תוספת 4 – לקראת ההרצאה דיברתי עם  חבר רופא ליצן. הוא סיפר לי סיפור. בזמן מלחמת קוסובו הוא יצא לשליחות ליצון במחנות פליטים קוסובאים. המחנות היו מקומות עצובים ואלימים. ביום הראשון האווירה היתה קשה. הליצנים נתקלו בלגלוג, מגע עויין, צעקות. היום השני היה טוב יותר. ביום השלישי ניכר היה השינוי במחנה כולו שהצטרף לחגיגה. לפני העזיבה והמעבר למחנה אחר (בשלב הזה מנהלי המחנות נלחמו על הזכות לארח את קבוצת הליצנים), הגיע מנהל המחנה וסיפר בדמעות שכשסיפרו לו שמגיעים ליצנים למחנה הוא צעק וכעס על הבזבוז. במקום להביא עוד קצת אוכל, עוד קצת מחסה, עוד כסף מביאים קבוצה של אידיוטים? הדמעות התגברו כשסיפר שביומיים האחרונים שיעור האלימות במחנה ירד באופן דראסטי. שהאווירה השתנתה מקצה לקצה. שמלחמת הקיום הפכה לשיתוף פעולה בין פליט לחברו. הם נפרדו בדמעות.

תוספת 5 – ציטוט של צ'רלי צ'אפלין

I remain just one thing, and one thing only, and that is a clown. It places me on a far higher plane than any politician.

עוד פעם מעטפה חומה. נמאס כבר נמאסססס.

פעם עוד אצטרך לכתוב על אפלית הרופאים במילואים ובצבא בכלל, אבל זה לא הזמן.

כי קיבלתי, דמי פורים כאלה, דמי דמים כאלה. בלתי צפויים.

כנראה שקיבלתי סוף סוף את זה.

עוד מישהו קיבל? האם אני צודק? כי זה בא בלי הסבר.

אז מה? נותנים לי כסף ואני מתלונן?

כן!

מה עוד נשאר לי במדינה בה כל ח"כ גנב נגנב או גנוב, כל פקיד מושחת, משחד או שחוט, כל רמטכ"ל תוקף מוכר מניה, מחלק שלל. אה כן. נשאר לי ראש ממשלה שמוכר וקונה דירות (לכאורה), שמספסר (לכאורה?) בבנקים שלי!! שלי!!

אז נותנים לי כסף ואני מתלונן כי זה מריח יותר מדי כמו שוחד. דמי שתיקה. ואני לא מוכן להשתתף במשחק הזה בו מודדים כל דבר בכסף.

את הימים האלו מחיי נתתי בתמימות, באהבה, לא יודע למה אפילו. ועכשיו מלכלכים את זה בדמים. לא מספיק דם?

נ.ב. במחשבה נוספת. הכי כועס, אבל ממש רותח – על שר המשפטים שתוך כדי הרמת היד ששלחה אותי אותי!! למלחמה והעיפה את המדינה לאלף עזאזל לחודש, העז לדחוף את הלשון (וזה כבר לא לכאורה) לפה של חיילת / קצינה בסדיר. תגידו אין גבול? ואת הבושה הזו מוחקים בכמה גרושים?

נ.נ.ב. בעצם החלטתי מה לעשות בדמים האלו. הוראת קנייה. בבנק לאומי. בפעם הבאה שהרמטכ"ל מוכר, הם יקנו לי. כרטיס טיסה.

אמא ובת קוראות במגילה.

אבא לומד בחדר השני. מאזין. יותר מעניין שם.

מתחילות צעקות. קצת אחרי המישתה.

"מה הוא חושב לעצמו החשברוש הזה שהמלכה היא רכוש שלו?"

"מה זה פה אם לא מוצא חן בעיניו מה שהיא אומרת הוא יכול פשוט לגרש אותה?"

"מה הארמון הזה הוא רק שלו? מה עם המלכה? מה זה הסיפור הזה?"

"מזתומרת הוא מחפש את האישה הכי יפה? מזה זה מה שחשוב?"

לך תסביר לה שבעולם אין צדק, ושנשים חלשות יותר מגברים בהרבה מקומות, ושעדיין הסיפור הזה רלוונטי. מאוד. ובחוברת שאני לא ממש מצליח לקרוא כתוב על הגברת מודעות ושיטות לאיתור של התעללות בנשים.

"מזל" היא אומרת. "מזל שאנחנו לא בפרס". "מזל שהיום נשים שולטות".

ואמא אומרת שנשים היום לא שולטות, הן מנסות להיות שוות וקצת מצליחות.

והבת זועקת "חמתי בוערת בי".

ואני צוחק.

ומנסה לחזור לרפואה המונעת בחוברת, וממשיך להקשיב. כי הרבה יותר מעניין שם.

חג שמח.