קסמים בשחקים.
קסמים קטנים מתרחשים כל יום. צריך פשוט לראות. לתת להם לקרות.
בדרך הארוכה לארץ. הטיסה הישירה מקנדה לתל אביב בוטלה. במקום הטיסה, שלוש טיסות. מוושינגטון לטורונטו, לופטהנזה לפרנקפורט ומשם בעוד לופטהנזה, הביתה.
בדרך מוושינגטון, מטוס קטן, כמעט אוטובוס. אני מוציא את הספר שלי מהתרמיל ממש לפני המראה. בתא שלפני שכח מישהו ספר. לילה. מאת אלי ויזל. סיפור השואה הפרטי של זוכה פרס הנובל. על הכריכה מצויין בגדול – "חלק מתוך מועדון הקריאה של אופרה וינפרי". הדיילת סוברת שמדובר בנוסע עלום מהטיסה שעברה. ספר דק. אפור. תרגום חדש. הסימנייה מונחת בעמוד 85.

בהקדמה כתוב שהספר נכתב מספר שנים לאחר סיום המלחמה. ביידיש. שפת אמו. בשנים הראשונות לא נמצאה הוצאה שתסכים לפרסם ספר כזה. עצוב מידי אומרים העורכים. ארוך מדי אומרים אחרים. ובשקט שלא לציטוט מדברים על אי רצון כללי לחפור במוגלה המפעפעת שקברו מהר אחרי המלחמה. בהשתדלות גדולה של זוכה פרס נובל צרפתי מסכימים לתרגם, לקצץ ולפרסם בצרפתית. אחר כך גם באנגלית. בהתחלה למרות ביקורות מעולות מעטים קראו. מסתבר שחיטוט בפצעים באמת קשה. מלוכלך. יש גם ריח לא טוב ואולי קורט של תחושת אשמה. עם השנים רבו הקוראים. התרגום החדש לאנגלית, על ידי אשת הסופר קולח. מסעיר. הדמעות צורבות בגרון.
אני מתחיל לחשוב שאולי המכשף הקוסמי החליט שכדאי שאקרא את הספר בדרך לגרמניה. במטוס גרמני. בין הטיסות אני מתחיל לקרוא. אלי וויזל, יהודי הונגרי, נשלח להשמדה ממש לפני סוף המלחמה. שנות המלחמה הראשונות עברו בשקט על הקהילה בעיירה הקטנה. באביב 1944 נכנסו הגרמנים בתמיכת הממשל הפשיסטי החדש והחלו במלאכת ריכוז היהודים וקצת אחר כך במשלוחים להשמדה בפולין. העיניים מתכסות לאט בערפל דק של דמעות. בגרמנית מודיעים שמיד תוגש ארוחת ערב. התיאבון שלי נעלם. אני ממשיך לקרוא. בלי הפסקה. בתור לשירותים אני רואה עוד אדם קורא את הספר. אנחנו מדברים. הוא גרמני. מבוגר. מנגב דמעה. מדברים עוד קצת. קצת קשה לדבר. השמש זורחת בחלון. מעל העננים. בטיסה מזרחה הזריחה מאוד מהירה. המטוס כאילו רודף אל תוך השמש.
בחזרה לכיסא. ממשיך לקרוא. עוד ארוחה קלה לפני נחיתה, עדיין מרגיש טעם מר בפה. לא יכול לאכול. אושוויץ. אבדן האמונה. אנשים קוראים קדיש על עצמם ברגעיהם האחרונים. חסד ואכזריות בערבוביה מטורפת. כמעט בלתי נתפסת.
באופן לא ממש מודע אני משאיר את הסימנייה לנוח איפה שהייתה. לא ברור לי למה. אני מצליח לקרוא עד עמוד 86. המטוס נוחת. קם להוריד את התיק. את המחשב. חוזר בחזרה למקום, ולא מצליח למצוא את הספר. נעלם כלא היה. נשאר אחרון במטוס. הדיילת מאיצה בי לצאת. אני לא מוותר. מחפש שוב ושוב. על הארץ, על המושבים, בתאים מלפנים, במושבים מסביב. מפרק את התיק כולו. נעלם כלא היה. היה?
קסם. כישוף. לאן נעלם? האם עבר לאדם הבא שזקוק לספר יותר ממני? האם עכשיו מישהו אחר קורא בו, מגיע לדף עם הסימנייה, מניח את הספר לרגע ופוףףףףףף?
אני מקווה שהספר ימשיך להופיע בין שמים וארץ, להזכיר לרבים ובמיוחד לאלו שכאן בגרמניה את שקרה לפני שישים וקצת שנים.
קסמים גדולים מתרחשים כל יום. נסים. כמו למשל מסע הישרדות של אדם אחד שהצליח לצאת מהתופת ולספר לכולם. נס שנמשך שנה. קסמים קטנים מתרחשים כל יום. כמו למשל ספר שמדלג מארץ לארץ, ממטוס למטוס, מאדם לאדם. כדי שלא נשכח.

מתוך הספר (בתרגום לעברית) –

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול של שבעה מנעולים,
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה מעיני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרפו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח את כל זאת. לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי האלוהים עצמו. לעולם…

לכל מי שחי רפואה. לכל מי שעובד בתעשייה, לכל מי שחולה לפעמים. לכולנו.
ספרו של פאטץ' אדאמס גזונטהייט!! יצא סוף סוף בעברית בהוצאת אור-עם.

לכל מי שלא ראה את הסרט או שמע את השם – פאטץ' אדאמס הוא רופא ומהפכן. הוא ליצן. הוא הוגה של מערכות בריאות. זהו ספרו הראשון וסוף סוף הוא יוצא גם בעברית. מדובר בספר רציני.
הספר בחלקו אוטוביוגראפי. פאטץ' אדאמס נולד בבסיס חיל אוויר אמריקאי בגרמניה כבן לקצין צבא הלום קרב בהסתר. רוב ילדותו עברה בבסיסי צבא עד גיל 16 אז נפטר אביו באופן פתאומי. פאטץ' מתאר את עצמו כנער סקרן בלען ספרים כרוני, שאוהב התנסויות מכל הסוגים. בעקבות מות האב עוברת המשפחה לחיים באזרחות. לאחר התחלת שנת הקולג' הראשונה תוקף את פאטץ' משבר דכאוני בעקבותיו הוא מחליט לאשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. בזמן האשפוז נחשף בפני פאטץ' עולם הרפואה והפסיכיאטריה. הוא יוצא לעבודה כמתייק במשרד ממשלתי ומתחיל להתנסות ולחקור התנהגות של בני אדם. הוא מנסה להפתיע אנשים ולראות את תגובותיהם במצבים בלתי צפויים. מחיוג מספר טלפון רנדומאלי ופיתוח שיחה כמה שיותר ארוכה עם הצד השני, דרך הצמדות לאנשים במעלית, חיבוק ברחוב, חיקוי הליכה בפנטומימה וראיונות רחוב עם שאלות מוזרות. אחרי הפיכת מקום העבודה האפרורי למקום סוער וצוחק באמצעים שונים ומשונים, מחליט פאטץ' ללמוד רפואה. בלימודי הרפואה נחשף הסטודנט התמים לתחלואי המקצוע. טיפול מכאניסטי, התרחקות מכוונת מהמטופל (שמירה על מרחק מקצועי). מקצוע שהופך אט אט לעסק כלכלי, רופאים ואנשי צוות שחוקים ועצובים. לאחר סיום בית הספר מתחיל פאטץ' התמחות ברפואת ילדים, אולם לאחר מספר חודשים הוא מחליט להפסיק את ההתמחות ופותח מרפאה חינמית בביתו. יחד עם קבוצת חברים הם מקיימים את המרפאה בעזרת עבודות חיצוניות. פאטץ' חוזר לעבודות התיוק כדי לממן את הזכות לעסוק ברפואה. הקבוצה שמתגבשת עוברת לעבור בבית גדול מצורה שיתופית, ומקבלת לתוכה כל אדם חולה באשר הוא בלי לבקש דבר בתמורה. במשך השנים גדל נפח העבודה במרפאה והקבוצה עוברת לחווה חקלאית ליד העיר. לאחר טיול גיבוש ארוך באוטובוס באירופה הם מחליטים לקנות שטח אדמה כדי להקים בית חולים במודל האוטופי שבנו.
בואו ניקח את השירות היקר ביותר באמריקה הוא אומר, וניתן אותו בחינם לחלוטין. העובדים אצלנו יעבדו בחינם, תמורת חיים בקהילה של בית החולים. כל הצרכים יסופקו לאנשי הצוות ובני משפחתם, כולל סביבת עבודה נהדרת בתוך הטבע, עם נחל זורם באמצע, אגם לשחייה ושיט, וחיים בהם ההנאה והשמחה הם חלק אינטגראלי.
ההיכרות עם המטופלים חייבת להיות עמוקה. ראיון של מספר שעות ימשך בביקור בית בו יציץ הרופא החטטן במגרות ובמקרר. יכיר את בני המשפחה כולם וילמד מה הן האהבות, השנאות, השאיפות והסודות של המטופל. ביחד יחליטו הרופא והמטופל על הטיפול הרצוי, הרבה פעמים בשימוש בצורות רפואה אחרות. לכל מטופל יהיה מטפל מרכזי אבל הצוות כולו יטפל בו בצורה הוליסטית. ההיררכיה בבית החולים תהיה שונה. רופא יעבוד יחד עם האחות בהיררכיה המקובלת במחלקה, אבל בתורנות בחדר האוכל האחות תפקח על עבודת הרופא. כל מטופל ומשפחתו שיצטרפו אליו לחופשת הריפוי הזו יסייעו לעבודת הקהילה, איש ואישה לפי יכלתם. אדם שלא יכול לעמוד או לשטוף כלים, או, לעבוד בשדה יקריא סיפורים לצוות שיעבוד מסביב. או ישיר שירים. או יפזר בועות סבון לחלל האוויר. בקהילה יהיו גם אמנים שסדנאותיהם ישתלבו במערך הטיפולי.
מאמצע שנות השמונים עובד פאטץ' והקבוצה שסביבו על הגשמת החלום. גיוס סכום הכסף הדרוש לבניית בית החולים. מאחר ואין כוונה לגבות תשלום או אפילו לחייב את חברות הביטוח של המטופלים בעלי ביטוח שכזה יש צורך בסכום גדול שיאפשר למוסד לתפקד. פאטץ' מסרב לרכישה של ביטוח נגד תביעות רשלנות. הוא מאמין שהביטוח הזה גורם לאווירה של חוסר אמון בין המטפל למטופל.
במקביל, ובעקבות העבודה הקבוצתית על הנאה, אומנויות הבמה וצחוק ייסד פאטץ' את תנועת הליצנות הרפואית שהתפשטה בעולם כולו. היום בכל בית חולים בישראל יש ליצנים רפואיים שעובדים במחלקות הילדים בעיקר. ראיתי את השפעת הליצן על הילדים. בזמן החלפת תחבושות של ילד עם כוויות מפושטות, (תהליך כואב עד מוות שכרוך בייסורי תופת לילד וזעקות זוועה שנמשכות לעיתים שעות לאחר ההחלפה), משכתי את הליצן אל החדר המבודד. למרות שהזדעזע מהמראות והריחות, הוא נתן הופעת יחיד מדהימה. הילד שכרב מרותק לקסמים ולצבעים ואנחנו החלפנו תחבושות בשקט. ההשפעה היתה דומה בעיני לזו של מורפיום, ומאז הליצן הצדיק הופיע בכל יום בשעת ההחלפה.
מאוחר יותר השתמשתי בליצן גם במחלקה הפנימית. המחלקה מאוכלסת לרוב בקשישים עצובים. ניצלתי את שהותה של נערה בת 17 במחלקה ובתואנה שגם היא ילדה ומגיע לה שירותי ליצן משכתי את הליצן למחלקה. הוא עבר מחדר לחדר ופיזר אהבה. בלוני סבון, קיפולי בלונים, חיבוקים, שירים וזמבורות רעמו במחלקה. המטופלים התאהבו. אווירה מדהימה התפשטה במחלקה. הבנתי שמבוגרים חולים זקוקים לפחות כמו ילדים לליצן, לצחוק, לאהבה בתוך הסביבה הנוראית של בית החולים.

פאטץ' בפעולה

פאטץ' נוסע ברחבי העולם ומרצה את משנתו. את הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר למבון גזונטהייט!! במקביל, יחד עם אנשים רבים אחרים, רופאים, ואנשי רפואה, ואנשי לא רפואה וסטודנטים ובני משפחה, מסתובב פאטץ' במקומות במשבר ומפיץ את הליצנות והאהבה. עוד לפני נפילת החומה הקרה היה מסע שנתי של ליצנות לרוסיה. הם היו באפגניסטאן, ובישראל בזמן מלחמת המתאבדים. באל סלוואדור השנה הם הקימו מרפאה בכפר קטן. החברה האלה פשוט מחפשים צרות.
אחרי הסרט חיפשתי את הספר, אחרי הספר נסעתי לראות את האדם והאגדה.  איש גבוה ורזה. לא כמו רובין וויליאמס שגילם אותו בסרט ההוליוודי על חייו. שיער ארוך ולבן שצבוע בכחול סבתות שמנצנץ באור. בגדים צבעוניים צועקים, קול חזק וכריזמה שיכולה למלא שני איצטדיוני כדור רגל.
בספרו פאטץ' מתווה את החלום לבית חולים אוטופי. לא מדובר בפתרון היחיד. האידאלי. מדובר האור באפלה. באפשרות הקלושה שיכול להיות אחרת. שהרפואה יכולה לחזור ולטפל באנשים. בצורה כוללת ואוהבת. ספרו משמש כבר יותר מעשור כהשראה ובתי חולים על פי המודל נבנו באוסטריה. הרעיונות מחלחלים לאט במקומות בלתי צפויים.
ספר פוקח עיניים ובועט ישבן. רוצו לקרוא.

בוקר טוב.

חמש שנים ליום הזה שהרעיד את אמות הסיפים במנהטן ומתפזר כמו אבן שנזרקת למים בגלים ובמעגלים גדלים והולכים בעולם כולו. חמש שנים ואמריקה הבוקר בכוננות ספיגה. הרופאים עמם נפגשתי אתמול והסטודנטים עמם נפגשתי שלשום ממתינים במתח ליום השנה המוזר הזה.

הביקורת לממשל של בוש גבוהה יותר ויותר בכל ביקור שלי כאן בשנים האחרונות. במיוחד בחוף המערבי. הארץ רוחשת בביקורת שקטה וגם רועשת. אני מניח שאני פוגש רק שמאלנים יפי נפש, והימין מבוצר חזק בקהילות קטנות, כפריות, עיירות, ובמדינות חגורת התנך והדרום.  באמריקה – המדינה החפשית "אלק" ביותר בעולם פועלת צנזורת מילים ומחשבות. בכל אדם יושב צנזור קטן ובורר מילים לפני כל משפט. אסור לאמר שחורים, אסור לאמר אינדיאנים. אסור לאמר בחורה, אסור, אסור, אסור. אני מניח שאסור גם לאמר דברי תמיכה בממשלה. זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט להיות עם תואר אקדמי ובעד הנשיא. הם מוטרדים מאוד, לא מבינים כמעט למה הם שנואים בעולם כולו. בשבילנו בישראל זה כמעט מצב קיומי. שונאים אותי משמע אני קיים. בשבילם זו הפתעה מכאיבה. התרבות האמריקנית תחת מתקפה מכל כיוון. אנשים בעולם כולו מצהירים שנאה לאמריקה ולאמריקאים. האם אזרחיה הנשלטים של האימפריה הרומית חשו כך כלפי הרומאים?

אם מסתכלים על תוצאות המאבק בטרור בחמש שנים האחרונות, ארצות הברית פירקה שתי מדינות ממשלותיהן, באפגניסטאן הטליבאן מתעורר שוב באיזורי הספר, בעיראק גהנום עלי אדמות ובעצם מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. ברחבי העולם נסיונות בלתי פוסקים לפיגועי ראווה, ולא מעט הצלחות. מדריד. לונדון. את המנגינה של הטרור הזה כנראה קשה מאוד להפסיק. כמו לטפל במכת נמלים בבית. מטטאים מכאן, יצוצו משם. תקטול אלפים בהצפה, ישובו עוד ועוד בזחילה אינדיאנית על הקיר.

מן הצד השני הטרור העולמי נכשל ובגדול. למרות נסיונות בלתי פוסקים, והשקעה רבה במשאבים ובתיכנון הפיגועים לא גירדו אפילו את הכלכלה האמריקאית שהמשיכה לצמוח, את כוח החיות של המדינות הדמוקרטיות בהן אנשים המשיכו לשבת בבתי קפה, לצאת לסרטים, לחיות חיים.

באמצע הסיבוב העשירי לקרב האגרוף שני האגרופנים מחובקים בחיבוק דוב, צמודים זה לזה ולא יכולים להזיז זה לזה באמת. הם ממשיכים לרקוד ריקוד צמוד ומפחדים לשחרר כי די נמאס לחטוף אגרופים בפרצוף.

אפילו בפינה הקטנה שלנו בעולם הטרור היומיומי נדחק לקרן זוית, אנשים חזרו לרחובות צוהלים מתמיד, בתי הקפה מלאים ועדיין אנחנו חוטפים קסאמים מהפינות. חיבוק המתאגרפים הקטן והחמוד שלנו.

למרות שש שנים של סכסוך עקוב מדם הכלכלה פורחת, החיים ממשיכים, וההתראות מפני פיגועי התאבדות ממשיכות.

חמש שנים ליום הזה וכולם כאן בכוננות ספיגה.

צ'ארלס וילן, מרצה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו וכותב באקונומיסט נדהם כשראה שסטודנטים שונאים כלכלה, ואנשים אחרים פשוט פוחדים מהמקצוע או חושבים שכל העניין הכלכלי הזה קשור למגדל השן האקדמי ולא ליום יום של כולנו. מסיבה זו החליט לכתוב על כלכלה בלי מספרים או משוואות, להסביר את העקרונות ואת הממשק של העקרונות לחיים האמיתיים. התוצאה – הספר כלכלה עירומה. 

למדתי כלכלה במסגרת לימודי המנהל. התחושה היתה שאני משקיע בתודעת אויב. בלימוד השפה ומילות המפתח כדי לעמוד בצורה מכובדת בוויכוח מול הנחמיה שטרסלרים ושאר כוהני דת הקלקלה החפשית. התחום באמת מרתק. כלכלה נוגעת בכל מה שחשוב היום. שוויון ופערים, מיסים וקצבאות, מקנייה בשוק או בקניון ועד להחלטות חורצות גורלות בארגון הסחר העולמי.

בספר נסקרים העקרונות העיקריים של הכלכלה – מיקרו ומאקרו. המושגים מקבלים מקום משני לעומת הדגמה מוחשית של פעולם של העקרונות על חיי כולנו. היצע וביקוש, חיסכון מול בזבוז, גרעון, מדיניות מוניטארית ופיסקאלית, הכל מוסבר בצורה בהירה קולחת ומעניינת.

הסופר מנסה לכתוב בצורה מאוזנת, אבל לפעמים כמעט בלי שליטה מתגנבת לדיון הטפה דתית מבית המדרש של המונותאיזם הקפיטליסטי האמריקאי (ובעצם גם הישראלי). צמיחה בעיניו חשובה למרות שאינה מתחלקת באופן שווה. כלומר, אם כולנו יחד מייצרים יותר, עוגת הרווחים גדלה לכולם וכולם יוצאים נשכרים. אני לא מסכים עם הקביעה הזו. השנים האחרונות בישראל ובעולם כולו הראו שצמיחה לא זולגת למטה, אלא נעצרת אצל העשירים. העניים שעל גבם ובעבודתם נבנית הצמיחה נשארים מחוץ למשחק. העוגה גדלה גם על חשבונם של אנשים שעובדים הרבה יותר מאי פעם (פריון גבוה = 16 שעות עבודה יום במקום שמונה), ללא תגמול נוסף.

בתחום המAקרו – הספר  הופך ממש מעניין. איך ולמה קובעים שערי ריבית? מה תפקידו של הבנק המרכזי? והממשלה? למה אינפלציה גבוהה זה רע? ולמה אינפלציה נמוכה זה עוד יותר רע? למה המודלים בכלכלה עובדים נפלא אבל בחיים המודלים האלה לא תמיד טובים? כלכלה, כמדע חברתי איננה מדע מדוייק. הכלכלה עוסקת בתאוריות על סמך אירועים היסטוריים דרך נקודת המבט של הכלכלן, שמנסה לנבא מה יקרה בעתיד. זה לא תמיד עובד. העקרונות אולי נכונים, אבל כשמצרפים אליהם שיפוט ערכי – דתי כמעט זה לא ממש מדע אלא אמונה בבלתי נודע.

חלק מעניין מאוד בספר מדבר על שוק ההון ומסביר מהן מניות, אגרות חוב, ושאר מריעין בישין. השקעה זה טוב לכולם, אבל גם גרעון – אוברדרפט יכול להיות טוב אם הוא מחולל רווח בהמשך.

הדיון במחיר האמיתי של המוצרים שאנחנו מייצרים וצורכים יום יום חשוב ומעניין. היצרנים מייצרים, אנחנו משתמשים אבל לא משלמים על זיהום האוויר, על הזבל שנאגר כשאנחנו קונים חדש במקום לתקן ישן. איך אנחנו כחברה יכולים לגרום לבעלי ההון לשלם את העלות האמיתית של המוצרים שהם מוכרים לנו? אדם קונה האמר במקום פיאט פונטו. ההאמר מזהם, זולל דלק ומסכן את נהגי הפונטו הקטנות, נהג ההאמר והמפעל של הרכב לא משלמים לנהגי המכוניות הקטנות על הגברת הסיכון לחייהם בכביש, או, לסובלים מבצורת או הצפות עקב התוספת לאפקט החממה. אם היינו מתמחרים את כל זה הרבה אנשים היו קונים פונטו ולא רכב שטח.

קרן המטבע הבינלאומית, והבנק העולמי – שני מוסדות משוקצים לסוציאליסט הממוצע, מקבלים פרק שמסביר למה הוקמו הגופים האלה? איך הם פועלים? מי מרוויח מכל העניין? גם כאן נקודת המבט היא אמריקפיטליסטית, אבל, מפתיע לדעת שהגופים האלה הוקמו כדי לסייע למדינות החלשות. ואולי אולי יש משהו טוב בכל הרע הזה.

ספר חשוב קריא ובהיר לכל מי שרוצה לדעת קצת על כלכלה, אולי הכוח המשפיע ביותר על חיינו ועל חיי ילדינו.

השפה הכלכלית היא שפה זרה. בספר לומדים את מונחי המפתח של השפה, לשימוש עתידי בוויכוחים. לומדים גם כמה האמירות המוחלטות של פקידי האוצר שמוצגות כדברי אלוהים חיים, אינן כאלה ממש.

ארבעה כוכבים של תודעת אויב.

ארץ הקסאמים של הנגב המערבי, טבע מעורב עם שטחים חקלאיים עצומים בקנה מידה ישראלי.

אם חיפשתם פריפריה, זה הכי קרוב שאפשר למצוא.

קיבוצים ומושבים, שדרות כמרכזון עירוני יחידי כמעט. ארץ קסים קסאם הזו מסמנת אח חילופי העונות. בסוף החורף הכלניות מאדימות ראשונות. הפרחים מותקפים במטיילים. בסתיו החצב מקדים לפרוח בארץ קסים קסאם. החצבים של אשתקד היו עצובים. הם התחבאו בים של גייסות בין חטיבה כחולה לאוגדה, בין מחסומים חד כיווניים על הכבישים ואנשים שפונו מבתיהם בנחישות ורגישות – הכיוון היה החוצה בלבד.

מהכביש רואים את פאתי עזה – גורדי שחקים, בתים, מעל לאדמה ומתחת – נחפרות מנהרות ארוכות.

בחורף נלחמו החקלאים האמיצים בשפעת העופות שרמסה את הלולים, העמידה שוב בריקדות על הכבישים. הרבה עצב השפיעה השפעת הזו.

אתמול בארץ קסים קסאם לא נראו גייסות. הרבה קסאמים נחתו בה בשנה החולפת ופצעו את רגבי האדמה ואת נפשותיהם של האנשים שהפכו לחזית בלי משים.

זה הסתיו עם הקסאם

החצב פורח שם ומבשר את בוא הסתו ואת תחילת סוף עונת המלחמות הגדולות. עכשיו נמשיך לחורף אפל של מלחמת שחיקה בעוקף עזה. מלחמת ההשרדות של המנהיגים תוביל את עונת החורף של המלחמות הקטנות, ואחריה – יפרחו שוב כלניות בארץ קסים קסאם.

החקלאים והתאילנדים ימשיכו למתוח יריעות על חממה, יפרסו קווי השקייה, יצרו חיים במקום המוזר הזה. ארץ קסים קסאם.