פררר פרררר (טלפון נאנק)

בוקר טוב!! מדברים מהבנק.

בנקאית יקרה, בוקר נהדר!!

אזרח נפלא…

בנקאית מקסימה!!

טלפנתי הבוקר אזרחי החביב כי הבנק מעוניין להעמיד לרשותך.

להעמיד לרשותי?

להעמיד רק בשבילך אשראי ענננננקי!

בנקאית מכובדה, מדוע ולמה נפל הכבוד?

כי נמצאת זכאי אזרח מתקתק, והבנק מעוניין, ואתה פשוט מוכרח.

זכאי? זכיתי? כמו בהגרלה?

כמעט… בהחלטה אמיצה של מחלקת אשראי.

באמת בנקאית חשובה, עד הבוקר לא חשבתי שנחוץ לי כזה אשראי…

אבל עכשיו, כשאת אומרת, באמת לא יזיק אשריונצ'יק שיהיה במחסן. מי יודע מתי נצטרך?

אזרחון מצחיקון,

אנו מעמידים לך אשראי כדי שתוכל לקנות, לבלות עוד, לחגוג, והבנק…

הבנק יממן את החגיגה הפרטית שלך. למה לדאוג?

בנקאית ירום הודה, ממש ממש תודה, באמת חשבתי להרביץ איזו חגיגה.

כמה טוב, אזרחונצ'יק קטנטון, אתה יודע בוודאי, העמדה זה סיפור מסובך, יש טפסים למלא.

יש כספות לרוקן. בקיצור, המון עבודה.

נימצאת חייב לשלם כך וכך, ויותר, תמורת הקצאה מאוד נדיבה.

אבל הוד רוממותה, (אזרח מחווה קידה), לא זוכר אף פעם חגיגה,

את מבינה,

יש עבודה לעבוד, ועמלות לשלם, ומשכנתא להחזיר, וילדים לחנך. 

אני עובד, ומשלם, וזהו. 

ואם מותר, קושיה (בהכנעה), האם אשראי כמו שלי, בטלן, ולא שימושי,

יושב בפינה ודורש תשלום מכיסי?

בדיוק כך אזרחי הטיפשון. זה התשלום לאשראי העצלן. לאשראי שימושי,

הו, משלמים בריבית דריבית פשושי!!

מלכת הבנכול, אני מהרהר, אולי אפשר פשוט לוותר?

אני מודה על הזכייה, ועל הכבוד, אבל מעדיף אם צריך כסף פשוט… לעבוד.

אזרחי המרוד, במקרה כזה תהיה אבוד!!

ומה אם תחפוץ DVD או מקלט פלזמטי?

ואם הפרסומת תקרוץ והגברת תחפוץ?

ואם הכרטיס מגוהץ ורוקד למה לך לפחד?

קיסרית כספומט אני השפל, מבקש את האשראי לחסל…

אחשוב בקניות, אבזבז במודע, לא צריך. לא תודה!!

אזרח מוזר, אני מזועזעת, סביר שלעסת פרה משוגעת…

עם שיפוט מציאות לקוי אצלך, מחלקת אשראי מגרשת אותך.

אל ממלכה בה הצ'קים חוזרים, בה קונים רק כשיש כסף ממש.

אתה מגורש!! אתה מגורש!! אתה מגורש!!

ואל תעיז לגלות, שאפשר גם ככה לחיות, ואם יפגע בסוף השנה מאזן,

נראה אותך חי במדינה בלי חמצן.

קמצן!!!

וסגרה.

היום הסעתי צפונה תושב מכפר בלתי מוכר.

שוחחנו על המרפאה שהוקמצה בצו בית המשפט העליון.

הוא כועס. יש אלף אנשים בכפר והמרפאה פתוחה רק פעמיים בשבוע. למה לא כל יום?

הוא כועס. אין בית מרקחת הרופא סוחב כמות של תרופות נפוצות וזהו. השאר צריכים ליסוע עם המרשם לעיר.

הוא כועס. קופת חולים לא בסדר. המדינה לא בסדר. הוא בטח צודק.

הוא כועס. אין אמבולנס. דיברתי על נהגים מתנדבים.

דיברתי על התארגנות קהילתית. בקיבוצים יש נהג שמוריד מרשמים ומעלה תרופות במרוכז.

בקיבוצים יש המון כסף הוא אמר. הסברתי שגם במרכזי הקליטה ובקיבוצים יש רופא פעמיים או שלוש בשבוע. שהקהילה משלמת לכוח אדם – אחיות שנותנות מענה ראשוני כשאין רופא. שהאמבולנסים בקיבוצים מוחזקים על ידי נהגים שמתנדבים לכך ללא תמורה.

השיחה התקדמה בשני קווים. ניסיתי לדבר על התארגנות משפחתית, ברמת הכפר, בכל רמה אחרת. ברור לי שהעוני המחריד ומציאות היום יום של עולם שלישי לא מאפשרת התארגנות כזו.

מסלו פרסם בשנות החמישים את סולם הצרכים שלו. צרכים פיזיולוגיים (כמו מזון, שינה, בריאות), באים לפני בטיחות, שבאה לפני צרכים בהשתייכות וכך הלאה, אי אפשר לעלות לשלב הבא בלי שהצרכים בשלב הקודם ממומשים. השפיץ של הפירמידה הוא מימוש עצמי. מעשים שהאדם עושה כדי לחוש תחושה שכזו אינם מספקים צרכים פיזיולוגיים, גם לא בטיחות. הם בשפיץ.

מישהו מכיר סולם צרכים קהילתי דומה? ברור לי שכל עוד שהצרכים הפיזיים של מזון, כלכלה בטוחה וסבירה, חשמל, מים וכביש לא ממומשים, אנשי הקהילה לא יכולים לדאוג ביחד לבית ספר. לחינוך בלתי פורמאלי, או, למרפאה. קהילה בה רבים מתנדבים בצורה מרוכזת לרווחת הכלל, או, קהילה שמממנת בצורה מרוכזת עזרה לחבריה צריכה שכל התנאים הבסיסיים של סולם הצרכים האישי והקהילתי יתמלאו. לפני כן לא יהיה ארגון ועבודה משותפת למען מטרות. כל משפחה היא אי בודד, וקשה לדבר על "כפר" כישות או על קהילה.

אני מניח שקהילות כאלו הן גם פחות בריאות ראשית כי הן יכולות לדרוש פחות – הקול שלהן חלש ולא ממוקד. שנית, כי כשהכלל דואג לפרט החלש והחולה כולם מבריאים.

אז חוזרים חזרה לשאלות של הזנחה בסיסית. מנוונת ומכוונת שמונעת כל אפשרות להתקדמות במעלה פירמידת הצרכים (והמעשים) של הקהילה.

מזה שנה אני מעורב בסיוע רפואי לכפר אחר. עולם רביעי בישראל שמתיימרת להיות עולם ראשון. הרבה פעמים כעסנו, לא, נכון יותר לא הבנו את הפסיביות, וחוסר הארגון של האנשים. כאלו שכישוריהם אדירים. אני לא מוכן לקבל שמדובר בתרבות, שהאינדיאנים האלו שלנו אשמים כי זה מובנה בגנים שלהם. אני בטוח שאם נצליח לענות על פירמידת הצרכים האישית והמשפחתית, נראה התארגנות קהילתית עד לשלב ההגשמה הקהילתית.

אז מה עושים? דואגים לצעוק בכל מקום שהצרכים הפיזיולוגיים, הנפשיים, האנושיים לא מקבלים מענה. כל עוד שמתרחשת ההזנחה מדעת הזו לא יהיה פתרון לבעיות שמציגים הבדווים.

כל עוד זה לא יתרחש נמשיך לדבר בקווים מקבילים שלא יפגשו לעולם לם לם.

בכל שנה ביום שישי בחודש סיון יוצאת הקהילה כולה לטיול שהוא בעצם מפעל הנצחה לזכרו של סיון שנולד ונפל בסיון.

קהילה שלמה והמון אורחים מתקבצת לשיירת אוטובוסים, ונוסעים אל הנגב. אחרי שיורדים מהאוטובוס צועדים ביחד אל השקיעה.

קהילה בלבן

השנה הסתובבנו בנחל לבן, באיזור חיבורו עם נחל ניצנה בואכה סיני. באיזור, ממש לפני הגבול הוכשר מאגר למי השיטפונות. כבר כתבתי על השיטפון של אפריל שניקה את האוויר ואת הגרון מסופות החול של האביב. גם נחל לבן שטף אז והמאגר התמלא לתפארת.
כך, קהילה שלמה, תינוקות יחד עם הורים, וסבאים, ונערות ואמהות וסבתאות צועדים בניחותא ומחליפים מילה, וסיפור, וחיוך.
המיזוג הטבעי לעונה מצטרף לקטע מדבר פראי באמת, שביל חלוקים לבנים לצעידה וצמחיה ירוקת עד באפיק, שמש מנמיכה, דיונות, ופתאום מים. די הרבה. המאגר כבר בשלבי אידוי מתקדמים אבל מרגיש נפלא.
המחשבות עפות לכל הכיוונים במרחבים.

מאגר בלבן

אחת מהסיבות למעבר לקיבוץ היתה אופיה הרב גילאי של הקהילה. מעין פנטזיה תמימה על כפר מסורתי או שבט בו הקשישים והילדים מהווים חלק טבעי ממרקם החיים ולא מבודדים בבועות נפרדות כמו שמקובל בחברה מסביב.
רציתי שהילדים יגדלו ליד הרבה מבוגרים חורשי טובה. לפעמים התחושה היתה שהחברים הטובים שלהם הם המבוגרים. הם מסתובבים בין השולחנות של יום שישי ומחליפים מילה, חיוך ותשומת לב, בזמן שאנחנו אוכלים בשקט. הם לומדים שזקנה זה דבר יפה ומכובד. לא מגעיל. שצריך להרחיק משדה הראייה.
הילדים לומדים לבטוח (יותר מדי?) בעובדה שאנשים הם טובים בבסיס. הם מקבלים יחס מיוחד ותשומת לב. המבוגרים טובלים באנרגית החיים שמפעפעת בקטנים האלו – קינטית ופוטנציאלית וקורנת לכל הסביבה. קשה שלא להרגיש את הקרינה הזו כשמחזיקים תינוק. הורים צעירים רואים את כל זה כמובן מאליו. למבוגרים זה ממש לא.

לפני שנה כמעט חדרתי עם קבוצה צבעונית לבית אבות אמריקאי מפואר לסיבוב ליצנות. ישבנו ודיברנו איתם, הפרחנו בועות סבון, ניפחנו בלונים, ניגנו, רקדנו, הצענו נישואין. היה נהדר והחוויה משוועת לפוסט ארוך ורטוב. בשיחות ניכר כעס גדול. למרות שמדובר בבית אבות מפואר החוסים בודדים. חלקם החליט לחסות כדי לא להיות לנטל על ילדיו אבל כועס עליהם שלא התחננו להשארות ההורים בעולם החיים. רבים מהם לא ראו את נכדיהם כי קשה להביא ילדים לבית אבות. בגיל מסויים הם גם לא רוצים לבוא. עוד אחרים לא מקבלים ביקורים בכלל. הם זנוחים, בודדים בטרום קבר משיש מעוצב.
אפשר להבין את הקושי של משפחה גרעינית להוסיף לתוכה הורים קשישים. אני מאמין שהפיתרון טמון ברמת הקהילה. קהילה שתדע להכיל את בוגריה בצורה מכובדת, להשאירם בעלי צלם אנוש, תרוויח המון.

תוחלת החיים בקיבוצים גבוהה מהממוצעת במדינה. גם איכות החיים של המבוגרים טובה הרבה יותר (כאן אמורה להיות הפנייה למחקר, מי שמעוניין שיכתוב אלי). יש לאנשים הללו בעלי הנסיון וחדות המחשבה המון מה לתת לכולנו. הם רוצים ויכולים לעבוד, הם יכולים ללמד, או, לעזור למתקשים, הם יכולים להיות ביננו וסתם להנות מהחיים עם איזה ספר טוב ולחוש קירבה לאנשים.
בבית האבות ליטפנו (הטרדנו?) קשישות וקשישים. לליצנים מותר לעשות כל מיני דברים לא מקובלים כמו לגעת. רבים אמרו שאינם זוכרים את הפעם האחרונה בה חוו מגע אוהב. הם ביקשו שנמשיך. על קצה המקלדת עומדת ההצעה לכולם לתפוס איזה קשיש ברחוב ולחבק. ברור לי שזה מוגזם. אבל כמה רע יכול להיות אם נדבר עם "אחד מאלה"? אם ניתן לילדנו לעבור ליד ולחייך? אולי אפילו לתת כיף?
כרופא בקהילה אני מכיר בערך הבריאותי של ההשתתפות הפעילה של המבוגרים בחיים הקהילתיים. העבודה שלי הרבה יותר קלה. אני מנסה לחשוב איך להעביר את הבריאות הזו למקומות אחרים. לקשישים אחרים.
לאחרונה חזרתי למרפאה עירונית אחרי שנה וחצי. מטופל קבע תור. הוא התגלח, התלבש יפה, התבשם, ישב על הספסל וחיכה לי. כשנכנסתי לחדר הוא קם ומעך אותי בחיבוק. התגובה הראשונית היתה דחיה. החלטתי להתגבר על החיווט המובנה במוח וחיבקתי חזק בחזרה. בדרך החוצה התחבקנו שוב. היה מוזר. הייתי מבסוט.

הסרט שביתה מתאר מאבק גבורה של קבוצת פועלים למען הזכות להתארגנות עובדים במקום העבודה.

מפעל שהיה שלנו פעם, הופרט ונמסר לידיו של מליונר חובק עולם ומקורב שלטון שמשתמש בעובדיו הקבועים כמכשירים. כל עובד – בודד. בחוזה אישי, בלי תנאים, בסכנת פיטורין מתמדת, בפחד. כל מי שמרים ראש – חוטף.

הפועלים מדברים בשקט על מים חמים במקלחת, על משמרת רגילה ולא כפולה לאחר לידה בבית. הם מתארגנים ויוצאים למאבק למען עצמם – ובעצם למען כולנו.

מדהים איך האנשים השקטים האלו, הנבוכים, החלשים כל כך הופכים למגן של כולנו מפני עבדות מודרנית. מדהים איך אדוני העבדים מנסים לרסקם. הם נמצאים בישראל האמיתית. זו של הנגב, של הפריפריה, גם זו של המרכז הנמוך. אנשים תלויים על בלימה במשך שנים. לאחר שסיימו להפיק רווחים ביעילות עבור האדונים הם מושלכים בעבור מודלים חדשים של עובדים. אם עומדים על זכויותיהם הם נזרקים, ודואגים מלמעלה שלא ימצאו מטה לחם לעולם.

העבדות המודרנית שכולנו מאפשרים מחלחלת מלמטה למעלה. כמו קיטור מבעבע. מרצים באוניברסיטה מפוטרים בכל שנה בלי לדעת את גורלם בשנה הבאה. עובדים "חזקים" בטכנולוגיה עילית, במפעלים המאורגנים נמצאים גם שם על תנאי. גם הם ימצאו עצמם בחוץ בבוא זמנם. היכולת של אזרחים לתכנן לעתיד, לחוש ביטחון בסיסי אפילו במזון שיוכלו לספק לילדם בעוד שנה נעלמה. כולם מפחדים.

אם לא מבינים מדוע אנשים לא קונים בתים, ממעטים בלקיחת משכנתאות והתחייבויות לטווח ארוך, ובעצם עצרו את המנגנון היציב והטוב ביותר של הצמיחה – הנדל"ן צריכים לחפש את התשובה בחוסר הביטחון התעסוקתי של כולנו.

לסרט עצמו סיפור מעניין. הפקתו מומנה בין השאר על ידי הערוץ הראשון. אותו ערוץ סרב להקרינו בגלל תמונת הסיום של הסרט. אריאל שרון מחייך שם יחד עם המיליונרים אריה גנגר בעל המפעל וסיריל קרן הזכור לטוב מפרשה אחרת. הערוץ הראשון דרש להוריד את התמונה ומשסרבו יוצרי הסרט לעשות זאת הסרט לא שודר.

היוצרים אסף סודרי ואמיר טאוזינגר החליטו לעשות מעשה. הם הסתובבו בארץ והקרינו את הסרט בהקרנות ציבוריות. גם לישובי הקט הגיעו יחד עם גיבורים מהסרט להקרנה ושיחה. בדיוק הייתי עסוק כרגיל בנסיון לרפא. סיפרו לי שהיה מדהים. אחד החברים ניגש ואמר שהוא מוכרח להראות את הסרט למשפחתו ועוד לחברים. אחד היוצרים שלף דיסק מהתיק. כך ראיתיו.

הסרט חזק. פוקח עיניים. קשה להישאר עיוור אחריו. אחריו ברור שהצמיחה הקדושה וההפרטה ירום הודה עובדות לטובת החזק. העשיר. המקורב. אחר כך עצוב.

אבל זה עוד לא סוף הסיפור של הסיפור על הסרט. הערוץ הראשון ניסה לעצור את ההקרנות הציבוריות. הוא איים בתביעה כי הוא בעל הבית של הסרט ולא ייתכן שיוצריו יקרינו אותו חפשי חפשי לפקוח את עיניו של העם ולצעוק שהמלך עירום. חלק מההקרנות בוטלו. אריאנה כתבה שהיוצרים הצליחו לשכנע את הערוץ העריץ להקרין את הסרט רק באיומי בג"ץ. קו ההגנה על תנאי האחרון שנשאר לאזרח.

הערוץ התקפל, אולי סייעה לקיפול העובדה שהמלך ירד מכסאו מזמן, שוכב לו בשקט ולא מאיים יותר על שום כיסא של אף מנהל בערוץ הזה שאמור להיות בכלל שלנו ולשרותנו.

אז הסרט שודר. אני מקווה שרבים ראו, כי לא סביר שיהיה שידור חוזר בקרוב.

הצפייה על אחריותכם. מי שרוצה לבלוע את הגלולה האדומה של המטריקס הישראלי יחפש את הסרט הזה בנרות ויתעורר ליקום האמיתי של כולנו. מי שרוצה להתעורר במיטה בלי כאב לב, יבלע את הגלולה הכחולה של הערוץ השני.

לילה טוב מירושלים.

"באתי לכאן מלא נוסחאות, אמונות מקובלות, או אמונות שאדם מעמיד פנים שהוא מחזיק בהן. פרקים נפוחים פרושם שיגרון. שיגרון פרושו חומצה סליצילית. את יודעת, השיטות המסורתיות! ובכן, אני נוכח לדעת שכמה מהן מוטעות לחלוטין. קחי למשל את התרופות. נדמה לי שכמה מהן מזיקות יותר משהן מועילות. זו אשמת המערכת. חולה בא למרפאה. הוא מצפה לבקבוק תרופות, והוא מקבל אותו, אף אם אינו מכיל אלא סוכר שרוף וסודה לשתייה. או סתם מים פשוטים וטובים. זו הסיבה שמרשמים כתובים לטינית – על מנת שהוא לא יבין אותם. אין זה צודק. אין זה מדעי. ועוד משהו, נדמה לי שרופאים רבים מדי מטפלים במחלות בגישה נסיונית, כלומר, הם מטפלים בסימנים, אחד לאחד. אין הם טורחים לחבר את כולם לתמונה אחת ולקבוע אבחנה מדויקת. הם ממהרים לומר, משום שתמיד הם ממהרים – 'הו כאב ראש – נסה את האבקה הזאת' או 'אתה אנמי אתה זקוק לברזל'. במקום לשאול את עצמם מה גורם לכאב הראש או לאנמיה

(מתוך המצודהא.ג' קרונין תרגמה כרמית גיא, בהוצאת זמורה ביתן).

לימודי הרפואה מדהימים. יש תשובות לכל החוליים, ולמצב X יש תרופה Y או ניתוח Z. באולמות ההרצאה ובחדרי הסמינרים הבעיות מנותחות בסכין חדה, פעמים רבות הדיון מתקיים במנותק מההקשר – מי האדם הסובל, מאין בא, ולמרות זאת התשובה קיימת. תמיד קיימת. וסטנדרטית לכל המטופלים. לבתי החולים – זירת ההוראה המרכזית של הרופאים מתנקזים חולים שיש פתרון לבעייתם. חולים עם בעיות אחרות נמצאים בנקודה עיוורת. לא תמיד רואים אותם. לפעמים מודים שאנחנו לא יודעים איך לטפל בבעיה ומנסים להעביר את הכדור החם הלאה. מרופא הפרקים לנאורולוג וממנו הלאה למגרש בגסטרו, ולמרפאת הכאב, וחוזר חלילה לרופא המשפחה, ולבדיקה עם מחטים, ולבדיקה עם קרניים, ותשובה אין.

גם אני הגעתי מלא בתשובות. יודע. ולאט לאט מתברר שיש הרבה שאני יכול לעשות למען מעט מהחולים שלי, ומעט מעט שאני יכול לעשות למען רובם. הם באים אלי. ואין תשובה. הצלחנו במאמצים חברתיים משותפים של הנדסה, סניטציה, מזון טוב, וגם חיסונים ורפואה, להאריך את החיים. אורך החיים הממוצע קפץ בעשרים וחמש שנה מזה שבתחילת המאה העשרים. כאשר מביטים אל החלקים האפלים והעניים של כדור ארצנו אפשר לראות את אורך החיים הישן והטוב ואפילו פחות טוב מזה. יחד עם המוח שעובד, והרצון לחיות ולהנות מהזמן על האדמה מופיעה שחיקת הגוף. המכונה חורקת, יש כאבים. כאן. ושם, וגם פה. ובאים לרופא, ובניגוד למוסך אין תמיד חלקי חילוף. גם לא משופצים. גם צעירים וצעירות רוצים לחיות חיים מושלמים. בלי כאב. בלי הרגשה רעה לפעמים או סחרחורת. עם קצת יותר שער. עם קצת פחות שער. בלי אפטה בפה. בלי כאב במרפק. אם אנחנו מוכרחים להיות מושלמים אז ילדינו פי אלף – כליל השלמות. וכך, ילדים חמודים, יפים, ועליזים הופכים גם הם לחולים. ויסות חושי, או, מוטוריקה עדינדינה, או, תחושה במרחב, הילד עייף או לא אוכל כלום, או, אוכל יותר מדי. אין לי תשובות. אוףףףףףףףף.

בכל יום אני עומד מול אנשים בלי מענה. והם מצפים. ורוצים את בקבוק התרופות, או, מנת הבדיקות, או, לפחות איזה ריפוי קטן בעיסוק, ופיזיוטראפיה טרייה, וכמות החולים שאפשר לספק או "לרפא", כל כך קטנה. לא לומדים את זה למעלה במגדל השן. והבריאים הללו קופצים למומחים. ומוקפצים בחזרה אלי. וחלק מקבלים ריטלין, ואחרים מקבלים כדורים אחרים, וקצת משתפרים. אבל הרבה לא. ואם חשבתי שזה רק בשנות האלפיים, שבעבר אנשים היו מוכנים לקבל את הכאב, הסבל והקשיים של החיים בלי לחפש פתרונות שווא אצל הרופאים, מגיע קרונין כמעט מאה לאחור ומביע מבעד לזמן את תחושות האתמול והתחושות של היום ובטח גם של מחר.

דבר אחד לא למדתי בפקולטה. לאגור אומץ ולאמר לאדם 'יש לך כאב, ואני יודע שהוא מפריע לך מאוד אבל אין שומדבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו, או, לעוות אותו או לקצקץ אותו'. גם אם נשים את הכאב מתחת לאלף מיקרוסקופים ובדיקות לא תהיה לי תשובה חכמה יותר. אני מוכן לדבר איתך על הכאב או על העייפות, או, על חוסר הוויסות החושי, אני מוכן לנסות לעבור יחד את המסע, אבל אני לא יכול לרפא. ואל תקנה את התרופה בשלוש מאות שקלים. לא. המוח שלך נפלא אבל הגוף גונח תחת שמונים שנותיו. ואותך גבירתי גם, קשה לי לרפא. העבודה שלך לוחצת, והבית חייב להיות מוזאון, והילדים טיפ טופ, ועם הבעל לא משהו, ואת מתפלאת שיש לך חולשה? או כאב ראש? וכלום לא עוזר? לפעמים אני מרגיש שאני יכול אולי להגיד, אבל בפנים ממש אני עוד לא מאמין שאחרי כל הספרים, והמבחנים, והמדעיות של המקצוע הנהדר הזה אני לא יכול לעשות כלום. אז אני רושם תרופה. או נותן בדיקה. וסוגר את הדלת ועובר לצרה הבאה. ומקווה להגיע הביתה בערב ולעצור את הקולות והבעיות של כולם ופשוט לישון.

חדרון במרכז הקליטה. שני ילדים וזוג הורים. מיטות סוכנות ערומות מסדינים, שמיכות. מקרר סוכנות, מיטת תינוק פתוחה. יושבים ומשוחחים. הילדון נפל מספר פעמים מהמיטה. באתי לברר. מסתבר שהיתה פתוחה כל הזמן (איך באמת קוראים לדלת של מיטת תינוק?). ליד השירותים קנקן. מסתבר ששואבים מים מהאסלה – שנתפסת כבאר הפרטית צרכים – במקלחת. מדברים. על החיים לפני העליה. על החיים מאז העליה. על הקושי בהסתגלות, על לימודי היהדות. על החיים בכפר וההמתנה הממושכת בעיר. מחייכים. יוצרים קשר.

בית בקיבוץ. תמונות של נכדים. מקרר גדול. מזגן. אישה מספרת על הנכדים בתמונות. גם בודקים לחץ דם. אוכל פטל מהגינה. אני מציץ במקרר – מלא, במיטה בחדר השינה. נכנס לשירותים מציץ בארון התרופות וייייי כמה. מסמן לעצמי מקומות למעקה בטיחות, שטיחים שכדאי להרים. מסתכל על הספרייה, משאיל ספר היסטוריה על האימפריה המונגולית. שואלים אם אני רוצה להצטרף לארוחה. אני יושב לשולחן ומצטרף (בונוס?).

כאשר הרפואה הפכה לעסק עם תפוקות ותשומות, ותורים ועלויות ועזבה את העיסוק בטיפול ושירות לאנשים היא וויתרה כמעט לגמרי על ביקורי הבית. הרעיון בו הרפואה מגיעה אל החולה נחשב היום מהפכני ובטח לא כלכלי. חלק מרופאי המשפחה ממשיכים לעשות ביקורי בית, רובם לחולים מרותקים שאינם יכולים להגיע למרפאה. רוב רופאי המשפחה היו רוצים לעשות יותר אך בסד הזמן ולחץ העבודה ביקורי הבית הפכו לטורח. 

הרופאים איבדו לא רק כלי רב עצמה להכרת המטופלים ולהעמקת הקשר מטפל מטופל, הם איבדו את האינטימיות שיצרו ביקורי הבית, אינטימיות שמנעה שחיקה. כשמכירים את המשפחה, את הבית, כששותים משהו קר בסלון, כשרואים את הציורים של הילדים, או, את יצירות האומנות של הסבתא, חולים הופכים להיות אנשים. ומאנשים אכפת, לאנשים עוזרים. חולים שלא מכירים מפנים הלאה ומבקשים מהם לחכות בתור.

פאטצ' אדאמס מאמין שאבדן מערכת היחסים האנושית הוא אחד הגורמים לעלייה התלולה בתביעות רשלנות. כי איך אתה יכול לכעוס על הרופא שהוא קצת גם חלק מהמשפחה? לאנשים, לבני משפחה סולחים על טעויות.

אני אוהב ביקורי בית. יש בהם זמן. הכל יותר נינוח. המטופלים נינוחים יותר בסביבתם הפרטית. ביקור בית הוא גם מסר למטופל. אני חושב שאתה חשוב. אני רוצה להכיר אותך יותר. אני מתחשב בנוחות ומכבד את הצרכים שלך לפני אלה שלי. אני כאן כדי לשרת אותך ולא להפך.

וילה בפרבר. עשרה חדרים. שמונה טלוויזיות. הדלת נפתחת על ידי הפיליפינית, ואני עולה למעלה לחדר העבודה. הילדים בחדריהם, דלתות סגורות. אדם מפוחד יושב בחדר מאחורי שולחן עץ גדול. בודד. עצוב. הוא ביקש ממני להגיע אך לא העז להטריח את ילדיו לסייע במכאוביו. אני מדבר בקול רם. עושה רעש. נערה יוצאת מחדר, מה קרה אבא? שום דבר הוא אומר. אני אומר שאולי אצטרך לשלוח אותו לבית חולים. נערה קוראת לנער. נערה מביאה כוס תה. מניחה יד על כתף של אבא בודד. נער מצלצל לאמא. אמא באה מהר. כל המשפחה ביחד בפעם הראשונה זה זמן. מדברים. אבא מרגיש יותר טוב. אני משאיר כמה "סוכריות ורודות" ומרשם ויורד במדרגות. משוחח עם פיליפינית. שלוש שנים לא ראתה את ילדיה. עצובה היא מראה תמונות. אני יוצא.

היכולת להבין את הבעיות של המטופלים בסביבתם הטבעית גבוהה הרבה יותר. בסביבה הסטרילית של המרפאה או בית החולים אדם מנותק מהקונטקסט. ביקור הבית מחזיר את הקונטקסט לאדם.

ד"ר בייקר מבית קטן בערבה על הדיליג'נס בדרכו לעוד לקוח מרוצה. מתוך זכרונות מבית קטן בערבה.

ביקור הבית מאפשר לי לחבר את החולה אל משאבי ריפוי שלא קיימים בדרך אחרת. לגייס את הבת לטיפול באבא. לסייע בהתאמת אמצעי ניוד בבית לאדם מרותק. לוודא שאדם חי בסביבה בטוחה, נקייה אוהבת ובריאה שמהווה תשתית חיונית להחלמה. אני מאמין שביקור הבית גם מעלה את האמונה של החולים בטיפול שאני נותן, מגבירה את שיתוף הפעולה שלהם עם הטיפול ומקדמת את בריאותם.

מעבר לתועלת למטופל יש בביקורי הבית תועלת גדולה לרופא.זו זכות בלתי רגילה להציץ לקרביים של חיים של אדם ומשפחה וללמוד. עיצובים לסלון, מתכונים, מערכות יחסים, על אנשים וגם כלבים. סיפוק יצר מציצנות קמאי. אנשים מעריכים ביקורי בית. הרבה פעמים הכרת התודה והגאווה מרפאת יותר את השחיקה שלי בסופו של יום מאשר את מחלתם שלהם.

זו הרפואה מהסרטים. תיק שחור, כרכרת דיזל לבנה, רופא וחולה. זו הרפואה עליה חלמתי.

ובעצם, אם חושבים על זה לעומק, ביקור הבית הוא פרוצדורה רפואית זולה ובטוחה למדי. אין צורך בהכנסה שלה לסל התרופות, ואין הרבה תופעות לוואי (מלבד אותה פעם בה התנפץ בכרכרה הקרטר בשביל עפר). ובעצם, יש כאלו שחושבים על כך לעומק. באמריקה ירום הודה החלו בתכנית ביקורי בית במסגרת הרפואה הציבורית שניתנת לקשישים. מדובר בקשישים מרותקים או מוגבלים מאוד מסיבה אחרת. כאלו שפונים ישר לחדר המיון באמבולנס ולרוב גם מאושפזים. יקר… ביקורי הבית לנוסעים המתמידים של חדר המיון הם תחליף טוב וכלכלי (כדאי לקרוא את הכתבה בקישור).

עוד לאחרונה, התופעה האמריקאית כל כך של "רפואת בוטיק" רופאי משפחה שמקדישים עצמם לטיפול פרטי ואישי במספר קטן של אנשים. כל מטופל רוכש מנוי לרופא (500-2000$ בשנה) ותמורתו מקבל טיפול אישי צמוד. רוב הביקורים נעשים בבית האדון. הרופא זמין לשאלות בנייד 24 שעות ביממה. במקרה של אשפוז או הפנייה סבוכה הרופא (ועוזריו) דואגים לסדר את התורים, ללוות את המטופל בבית החולים, לספק מידע והגנה בתוך האשפוז, ולקדם כל מה שצריך קידום. רופא שמטפל במאה אנשים כאלו יכול להרוויח 100000$ בשנה, משכורת יפה גם באימפריה הצפון אמריקנית. רק לשם השוואה, משרה מלאה של רופא משפחה בישראל כרוכה בטיפול ב 1500 "נפשות". מעבר לצדדים האפלים של רפואה פרטית כזו לעשירים, מדובר כאן בהוכחה שיש ביקוש ובסיס כלכלי מוצק לרפואת ביקורי בית.

ד"ר קווין בביקור בית + הופעה.

עוד יותר מעניינת העובדה שעשירים שיכולים ללכת למומחה הטוב ביותר בכל עת בוחרים ברופא משפחה ובמודל של "רפואה מקרבת" ואישית. מסתבר שרפואת משפחה אינה רק רפואה לעניים. 

נראה שביקורי הבית הופכים (אינשאללה) לאופנה וממשיכים בתהליך החיוני של יציאת הרפואה מהארון המוסדי של בית החולים אל העולם הרחב, אל האנשים, אל הבתים. גם במסגרת הציבורית רופאים יכולים לבקר. ויש לתגמל את הרופאים המבקרים בזכות החסכון הכלכלי שטמון בביקורים.

והכי חשוב – רוב האנשים זקוקים לקצת אהבה וחסד בעידן המנוכר שלנו. במיוחד החולים שבנו. כל אדם יכול להביע אהבה לאדם קרוב באמצעות ביקור בית. קשישים רבים נמקים בבדידות בלי קול אנושי במשך ימים מלבד הטלוויזיה. בלי מגע אנושי במשך שנים. כל אדם יכול לרפא קצת באמצעות ביקור בית, לא רק רופאים. אם השכנה מלמטה חולה אפשר וכדאי לדפוק בדלת, לחייך. כל אחד יכול לעשות את הרפואה הישנה ביותר. זו שבוצעה על ידי שכנים, אנשים בקהילה, ולא על ידי מקצוענים שנטשו את הקירבה ואת כוח הריפוי של ביקור החולים.

*הערה – כל המקרים שמתוארים שואבים מהמציאות אך אין קשר ממשי בינם לביקורים אמיתיים. אם מישהו מזהה את עצמו בסיפור – הוא טועה. בכוונה תחילה מקרים אלו מעולם לא קרו (אבל היו המון דומים J).