1. הזדמנות אחרונה להצטרף לשבוע ללא טלוויזיה שמתחיל ממחר ועד יום שבת. הצטרפו למליונים אחרים ברחבי העולם שהחליטו לקרוא ספר טוב, לדבר עם חברים או בני משפחה, לצאת לעולם הרחב, לדעת אישה או איש או אפילו לישון. adbusters עם פרסומות לשבוע הקרוב, שבוע בלי קדימונים, בלי פרסומות, עם העולם.
   
2. בעבר כתבתי כאן על קמפיין נטישת הבנקים המסחריים. בנק הפועלים הטוב והמיטיב פשוט עצבן אותי. את זה הוא עשה חוץ מלעשוק אותי במשך עשור דבר שנראה עד אז מובן מאליו כאילו אין אפשרות אחרת. אז בעקבות העלייה המדהימה ברווחי הבנקים אלו שבבעלותנו (לאומי) אלו שנמכרו בנזיד עדשים (פועלים), ואלו שבדרך, ובעקבות משכורות המנהלים שממשיכות להרקיע את שחקי האבסורד, החלטתי להזכיר שיש אלטרנטיבה. יש בנק שלא לוקח עמלות. בנק בלי אוברדרפט ובלי ריבית. עם כרטיס ויזה (כרטיס חיוב מידי בלי חובות לעתיד בלתי ידוע). בנק עם מערכת שירותים שמשתפרת כל הזמן. בדרך לספר על הבנק הזה ראיתי גם שסוף סוף התחילו להתעורר אנשים אחרים ולהבין שהבנקים מתפקדים כקרטל בישראל, אבל מיד גם ראיתי שקברו את החקירה עמוק עמוק. בעקבות המידע החלטתי להוסיף כאן עוד כמה תשובות לשאלות בנושא בנק הדואר שקיבלתי במייל בעקבות הרשימה הקודמת.

• ש : האם מדובר בחשבון בנק רגיל? האם אפשר לפתוח חשבון גם אם אין לי עסק?
  
• ת: כן. מדוכבר בחשבון עובר ושב רגיל, וכל אדם יכול לפתוח חשבון כזה בכל סניף דואר שכונתי. מספר הבדלים – אנשים פרטיים לא משלמים עמלות על רוב הפעולות בבנק הדואר על פי חוק. אין משיכת יתר. משיכת היתר היא מקור רווח גדול לבנקים שבעצם גובים דרכה ריבית קצוצה. מדיניות זו מונעת צבירת חובות וגרירתם. אין כסף – לא קונים.
  
• ש : האם באמת לא משלמים עמלות?
  
• אין עמלת שורה, אין דמי ניהול, יש תשלומים זעומים עבור הנפקת פנקסי צ'קים ומשיכת מזומן מפקיד הדואר ישירות. במשך שנה וחצי של פעילות בבנק כולל משכורות, הוצאות משק בית, הוראות קבע שילמתי פחות מעשרים שקלים לבנק. לא יודע איך זה. קסם שכזה. מסתבר שאפשר.
  
• ש : מה אתה עושה כשאתה צריך כסף זמין במקום אוברדרפט?
  
• ת : לוקח הלוואה. בנקים רגילים, בנקים למשכנתאות, חברות כרטיסי האשראי, והכי טוב קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלנו שמחים לתת הלוואה בריבית נמוכה הרבה יותר מזו של האוברדרפט. בדרך הזו אני יודע בדיוק כמה אני אמור להחזיר בכל חודש, ואין הפתעות. חוצמזה אני משתדל לקנות רק אחרי שיש לי כסף לקניה – עיקרון מוזר כזה.
  
• ש : מה עם חסכונות?
  
• ת : הלו… רק דיברת איתי על אוברדרפט. רוב האנשים בארץ לא חוסכים כי אין ממה אבל אם בכל זאת אתם ברי מזל ומצטברים עודפים בחשבון כי לא משלמים עמלות וריביות אי אפשר להשקיע אותם בבנק הדואר לקבלת ריבית. לעומת זאת יש המון אלטרנטיבות. אפשר לפתוח חשבון חיסכון בכל בנק רגיל ולהשקיע כסף בפיקדונות, חסכונות צמודים או מה שרוצים. על חשבונות אלו לא משלמים עמלות והם לא חשבונות עובר ושב. אבל זו רק ההתחלה. מסתבר שהבנקים למשכנתאות מגייסים כסף באמצעות חסכונות ופקדונות ואפשר לחסוך שם בריבית הרבה יותר טובה מזו של אהובנו בבנקים. כך אפשר לעשות סקר שוק וללכת על הטוב ביותר תוך כדי התמקחות אסרטיבית ולראות איך פתאום הבנקים הם אלו שמתחננים שנזרוק להם איזו עצם.
  
• ש : מה עם נירות ערך?
  
• ת : הלו הלו… זו כבר שאלה לכבדים. מספר אפשרויות. אפשר לפתוח חשבון ניירות ערך בכל בנק. שוב, זה לא חשבון עו"ש ולכן מלבד דמי המשמרת לא משלמים שם עמלות. שוב שוב, אפשר להתמקח על דמי המשמרת ולקצצם משמעותית. יותר מכך, לא חייבים את הבנקים בשביל זה. אפשר לקנות ניירות ערך ישירות אצל חברות הבורסה שאינן בנקים כך ניתן לקנות קרנות נאמנות, מניות, אגרות חוב ושאר מרעין בישין. במצב זה העלויות אפילו פחותות יותר. מסתבר שגם לזה לא צריך את הבנקים.
  
• ש : איך שמים כסף בבנק הדואר?
  
• ת : הולכים למעסיק ומשנים את מספר חשבון הבנק להפקדת המשכורת. אפשר להפקיד מזומן או צ'ק או בכל צורה בכל סניף בנק.
  
• ש : איך מושכים כסף?
  
• ת : אפשר ללכת לפקיד הבנק ולבקש יפה. אפשר גם לשלם בצ'קים ומזה שנתיים אפשר לקבל כרטיס ויזה שמשמש למשיכת כסף בכספומטים (בלי עמלת שורה!), ולרכישות אחרות.
  
• ש : ומה עם הוראות קבע?
  
• ת : אפשר כמו בכל בנק. שוב, בלי עמלת שורה טפו ימח שמה.
  
• ש : איך מבררים יתרה?
  
• ת : אפשר באינטרנט, ואפשר בטלפון.
  
• ש : איך זה שלא ידענו שקיים דבר כזה?
  
• ת : תקראו לי קונספירטור אבל אני חושב שנוח לכולם להשתיק את האפשרות הזו. הבנקים מפחדים מנטישה, הממשלה מפחדת מהבנקים, מהבנק הזה אף אחד לא מרוויח כסף אז אין תקציב פרסום אדיר, והכי חשוב שהתשקורת שומרת סוד יחד עם הבנקים. כולם הרי רוצים להיות דירקטורים יום אחד לא? וכל ישראל חברים. ושששששששששקט על פני תהום.
  
• ש : ומה הקשר בין זה לרפואה?
  
• ת : מזמן שמתי לב לזה שהבנקים משפיעים על המטופלים שלי יותר מאשר התרופות שאני נותן. טיפלתי גם במפוטרים מבנק הפועלים. לחץ הדם עלה, התקפי לב התקיפו, והבנקים המשיכו להרוויח. אנשים לא מסוגלים לשלם לתרופות אבל משלמים בכל שנה מאות ואלפי שקלים דמי עושק לבנקים. אני מאמין שהבנקים המסחריים ומלכודת הדבש של האוברדרפט רעים לבריאות. אנחנו יודעים שאנשים עם חוב וקשיים כלכליים חולים יותר מאנשים בלי חוב. יום אחד עוד נתארגן על תביעה ייצוגית. כרופא אמיתי אני מוכרח למצוא את הגורמים לתחלואה אצל מטופלי ולעשות רפואה מונעת. או בקרת נזקים אחרי הופעת המחלה. אז במקום לרשום תרופה, אני רושם מרשם לעבור לבנק הדואר. 
  
• ש : ויש מבצע?
  
• ת : מבצע!! כל העוזב בנק ועובר לבנק הדואר וישלח לי את כתובתו בדוא"ל ויקבל אחת ממדבקות גנדלף לשלטון מהדורת אספנים שהוצעו בקמפיין הקודם (כי אנחנו צריכים קוסם שיסדר את העניינים). אנא הזדרזו המלאי מוגבל.

ומה הקשר של סגירת הטלוויזיה לבריאות? נייר העמדה של אגודת רופאי הילדים האמריקאית מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

אם הכל שפיט במערכת המשפט, אז מבחינתי הכל גם רפיא. מין הוליסטיות שכזו.

שבוע שקט וטוב.

האם אתם צופים בסרטי טבע יותר זמן מאשר בטבע?

האם אתם צוחקים מבדיחות טלוויזיה יותר מאשר מתבדחים?

יותר צפייה בסקס בטלוויזיה  מעשיית אהבה?

אתם מפסידים משהו!

המשודר אינו אמיתי

אבל ההתמכרות כן!!

(תרגום חפשי מפרסומת adbusters).

אתמול כתבתי קצת על החוויה האישית בנסיון גמילה מהמרקע, ובטוקבקים גם קצת על למה אני חושב שטלוויזיה זה יותר רע מטוב.

היום קצת על גמילה קבוצתית.

בעשור האחרון מתקימת חגיגה עולמית גדולה. קבוצות של אקטיביסטים, אנשי חינוך, סופרים, אנרכיסטים, אוהבי סביבה, ארגוני חינוך, ואגודות רופאים מהמובילות בעולם מובילות שבוע של התנתקות מהטלוויזיה (ואולי התחברות לעולם?).

הרשת לכיבוי המקלט מובילה מזה עשור קמפיין שנתי לכיבוי הטלוויזיה בשבוע האחרון של חודש אפריל בכל שנה.

השנה יתקיים השבוע בתאריכים 24-30 באפריל. לאחר הפסח ולפני יום העצמאות – סיבה מיוחדת לחג נוסף של שבוע – זמן איכות עם המשפחה וחברים, יציאה לארוחות רומנטיות, ספר טוב, או סתם תוספת שינה חינם.

שבעה וחצי מליון אנשים השתתפו בשבוע הכיבוי בשנת 2004.

ארגונים שותפים רבים ליוזמה כמו adbusters

(קבוצת אנשי מדיה שמשתמשים במדיה הפרסומית ליצירת פרסומות חתרניות אנטי צרכניות, אנטי מותגיות שנתקלו עד היום בסרוב מוחץ לשידור הפרסומות שלהם תמורת תשלום בכל רשתות השידור.)

איגוד הרופאים האמריקאי – American Medical Association

איגוד רופאי הילדים האמריקאי שהוציא נייר עמדה ברור בנושא הגבלת הצפייה בטלויזיה והשפעות המדיה על ילדים ובני נוער.

ועוד ארגונים.

שבוע כיבוי הטלוויזיה העולמי

24-30 באפריל

קריאת רשות –

Cheryl Pawlowski – Glued to the Tube

Niel Postman – Amusing ourselves to death

השבוע החזרנו את הטלוויזיה לארון.
היא נמצאת שם רוב הזמן בשנה וקצת האחרונות. החלטנו להפסיק עם הדבר הזה.
בהתחלה הטלוויזיה היתה במרכז הסלון וגנבה לנו את המשפחה.
כשראינו שהילדים רוצים שנספר להם סיפור ואנחנו מעיפים אותם עם תירוצים ויושבים מזוגגים מול היפים והאמיצים, או, מתעוררים פתאום מתרדמת הספה בחצות ולא מבינים מה עשינו בשש השעות האחרונות החלטנו שזה קצת יותר מדי.
חוצמזה, פרסומות, ותוכניות ריאליטי, ותוכניות דיבור פשוט גרמו למיאוס. אבל ההיפנוזה… טלוויזיה עובדת על רבדים עמוקים מאוד בהכרה ומעבירה אותנו למצב שאינו שינה ואינו עירנות. מצב של טראנס. מצב עירנות אחר. זו הסיבה שאנחנו יכולים לשקוע בעולם פיקטיבי או לשבת מול משהו שנוגד לגמרי את האמונות שלנו כמו תחרות דוגמניות או כל דבר אחר.
החלטנו לעשות מעשה. הטלוויזה עברה אחר כבוד לחדר השינה לשמש שיר ארס (של עקרבים), ויש טלוויזיה קטנה עם וידאו בחדר הילדים. עברה איזו שנה וחצי ושוב, באופן דומה מצאתי עצמי תקוע באחת בלילה מול סיפור על משפחה אמריקאית דיספונקציונאלית בלי טעם ובלי ריח בהולמארק כשאני צריך לקום בחמש וחצי ומשמונה להתחיל לראות חולים. ועוד לא מבין למה אני עייף כל הזמן.
הפסקנו לקרוא, הפסקנו שיחות לפני השינה. נשמתי שתחיה נכנסת למצב שינה מיידי בשכיבה מול טלוויזיה. אני נתקע. בלי סוף.
החלטנו לנסות בלי לראות. לא הלך. אנחנו לא עומדים בזה. כאילו שסוחר הסם נמצא מול העיניים בכל ערב. החלטנו למען הזוגיות, לימודי הרפואה, והשינה המתוקה להכניס את הטלוויזיה לארון.
הטלוויזיה עברה מקום אחר כבוד לאחורי הארון. מנותקת מחשמל ומאנטנה שכבה בודדה, ואנו נגמלנו. חשבתי שיהיה קשה כי אני אוהב חלק מהסדרות וגם נהנה קצת מהגירויים האלו הבלתי פוסקים בפסיביות מוחלטת של הגוף והנשמה. האמת? היה מאוד מאוד קל.
בלי להרגיש החלקנו חזרה לסדר יום הרבה יותר נינוח. הערבים מסתיימים מוקדם (לפעמים אנחנו נרדמים על הספר לפני הילדים). שעות השינה מלאות – לפחות שבע בלילה דבר שלא נשמע בימי הטלוויזיה העליזים, או, העייפים. ספרים התחילו לעוף הלוך וחזור לספריה והזוגיות פרחה.
אחרי מספר חודשים הוצאנו אותה מהארון. לשבת. סבתא וסבא באו ולא מסוגלים בלי. מעניין. הטלוויזיה נשארה מחוץ לארון איזה חודש. שוב חזרנו לסורנו. אז חזרה לארון. עוד גמילה. וכך במחזוריות מסויימת אנחנו מבלים כמעט שנה. לאחרונה הטלוויזיה חזרה בגלל המילואיכס ונשארה איזה חודש לאחר מכן.
אבל סוף סוף תפסתי אומץ והחזרתי אותה לארון. בשמחה. אז זהו. שוב מחזור שקט בבית.

אני תוהה אם זהו הפתרון המיטבי. לפעמים כן לפעמים לא, אבל שלא יהיה קל מדי לעבור בין המצבים.
בכל מקרה את הלימודים הטלוויזיה שבארון מצילה.

יש למישהו נסיונות גמילה?

נעמה כרמי כתבה ברשימה – עבר שבוע פסקה שהייתי חייב לקחת להנחתה.

אי אפשר להעלות טוקבקים שם אז אני מטקבק כאן.

"עמיר פרץ הצהיר לפני הבחירות שמה שמעניין אותו זה להיות האידיאולוג של המדינה. לא שאני לוקחת יותר מדי ברצינות הצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא לפני בחירות. אבל התרגילים שבהם חזינו מאז הם פרשנות מעניינת מאד למושג "אידיאולוגיה". למען האמת, הם נראים יותר כנוזל מסוים שעלה למישהו לראש. כן, כן, זה היה רק ספין כדי להעלות את המחיר אצל קדימה. ברור. ברור. אבל אפילו אם זה נכון, אם פוליטיקאי לא מבין שיש משמעות גם למראית העין, לאיך ההתנהלות שלו נתפסת בציבור – הוא בבעיה. ואנחנו עוד יותר. מעניין מדוע השתתקו הבלוגים שלפני הבחירות נהפכו לתשדירי תעמולה למען מפלגת העבודה. אין להם יותר מה לומר?" עד כאן הציטוט.

אני אחד מהבלוגרים שתמכו במפלגת העבודה.
ראשית, כתבתי את דעתי בלי לדחוף אותה לאף אחד בפרצוף. מי שרצה להיכנס – וכותרת הפוסט היתה למה אני מצביע לעבודה, נכנס. מי שלא רצה – לא נכנס. אני מניח שאותו החוק קיים לגבי האתר של בלוגרים נוספים, גם אלו שהתגייסו בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ממני. תעמולה דוחפים לנו בכוח לפרצוף. הבלוגרים שכתבו על העבודה במיוחד כאן ברשימות הם אנשים שממש לא עשו תעמולה. הם ניסו לכתוב את דעתם ולשכנע אחרים, ההבדל החשוב מתעמולה הוא שמי שלא רצה לקרוא את הסחורה לא קרא אותה. ברור לי שכמו בלוגרים אחרים הפוליטיקה מעניינת אותי סביב הבחירות, ואחריהן הרבה פחות.

מעבר לכך, אני כתבתי למען העבודה למען חלום בו המדינה שלנו תהיה טובה יותר. הרגשתי שיש משהו שונה באיש הזה בתוך המפלגה הישנה הזו.

האם זה יצליח? מוקדם מדי לאמר. אני יותר מודאג מהדלגיטימציה שעושים לפרץ, קל מאוד לרדת עליו והכותרות של שלשום – פרץ מתנהג כמו יושב ראש ועד הסבלים, כותרות שהגיעו מקדימה הרבה יותר גרועות מבחינתי מכל השטיקים שעושים כולם מסביב.

אני מצידי מנסה להפסיק לחפש פוליטיקאים בסיבוב ומחכה לראות מעשים בשטח. את גזר הדין שלי אתן בבחירות הבאות. אני השתתקתי גם כי פוליטיקה לא ממש מעניינת אותי בימי חול רגילים. אני צריך לעבוד שמונים שעות בשבוע, לשלם מיסים, ללכת למילואים, להתנדב, לחקור, לעזור לשפר את העולם בפינה הקטנה שלי.

דרך אגב, מה שעניין אותי לפני הבחירות היה שסוף סוף יש אפשרות להצבעה סוציאליסטית וציונית. ממש לא חשוב היה לי שזה פרץ. לדעתי הוא רק בונוס. אני עדיין מאמין שהעובדה שנפתחה אפשרות כזו היא שינוי דרמאטי במפה הפוליטי שנראה אני מקווה את השפעותיו בבחירות הבאות. כתבתי על זה עוד לפני הבחירות בצורה טובה יותר מכאן.

בחזרה מחדר המיון.

כבר כתבתי קצת על בית חולים במחשבות על רפואה 1.

כאן קצת תוספת.

אני לא אוהב בתי חולים. בית חולים הוא מוסד שבנתה החברה לטיפול בחולים. בית החולים חיוני לטיפול בחלק מכל המחלות, אבל משמש גם לבידוד החולי הקשה בבועה. בתי החולים הוציאו את החולים (וגם את רוב הרופאים) אל מחוץ לגדר החברתית, והם מתפקדים כיקום קטן סגור ונפרד.

בתי החולים נמצאים בתהליך איטי של סיפוח. סיפוח של החיים והפיכתם לרפואה.

כיום רוב המוות מתרחש בתוך בתי החולים. גם הלידות. שני אירועי חיים משמעותיים שהתרחשו בעבר בעולם הרחב, בקהילה, בחיק המשפחה, הפכו לפרוצדורות רפואיות זרות. כחברה וכאנשים איבדנו את היכולת להתמודד עם מוות, ואנחנו סוגרים אותו בשקט בחדרים הרחוקים במחלקות בית החולים.

המוות תמיד היה חלק אינטגרלי גם אם סופי בחיים. מוות לרוב היה מתרחש בבית מאחר ולא היה ניתן לעשות הרבה ברוב המקרים כדי להציל אנשים שסבלו מגידולים, מחלות זיהומיות, התקפי לב, ושאר מריעין בישין. המוות היה נפוץ מאוד, ולמרות שהיה עצוב וסופי בדיוק באותה המידה כמו היום, לאנשים, משפחות היו מנגנוני התמודדות עם גסיסה של אדם בחדר הסמוך, עם מותו ההדרגתי אם כי בלתי נמנע. בתהליך קצר יחסית של מאה שנה בערך הפך המוות לסטיה. כישלון. אירוע שלא צריך לקרות. רוב מקרי המוות מתרחשים בבית החולים גם כאשר האירוע ידוע מראש כמו אצל חולים אונקולוגיים, קשישים בני מאה עם דלקת ריאות, או, פגים עם סיכויי חיות זעומים. ההיכרות האינטימית עם המוות נלקחה מהקהילה והתהליך כולו נעטף בחדרי חדרים ומסדרונות בבתי החולים. מנגנוני ההתמודדות של אנשים עם המוות נשחקו לאט, ובעצם מוות הפך מאירוע בלתי נמנע לדבר שניתן למנעו, וגם אם לא – חייבים לקחת את הגוסס לבית החולים כי אולי הוא צריך אינפוזיה, או, אנטיביוטיקה, או, לאכול, או, פשוט שלא נראה אותו. שלא נהיה ליד מוות.
התהליך נקרא מדיקליזציה של החיים ובאותה מידה הרפואה גנבה גם את תהליך הלידה והפכה אותו לפרוצדורה רפואית למהדרין.
רוב המטופלים שלי נפטרים בביתם. רוב מקרי המוות ידועים מראש, וקורים אצל אנשים בערב חייהם. אני לא רואה סיבה לאשפז שוב ושוב אישה בת תשעים עם זיהום שחוזר על עצמו, שאינה בהכרה, באי ספיקת לב קשה, כשאני יודע שזו תקופת חייה האחרונה. אני מעדיף לעבוד עם המשפחה והקהילה כדי לבנות את החוזק לאפשר מוות מכובד, בחיק האהובים, במיטה של החולה, עם המוזיקה שאוהב, ובלי להעביר את הרגע האינטימי הזה לחיק המנוכר של המוסד הטוטאלי שנקרא בית חולים.
העבודה הזו קשה. כי גם אני כרופא אקטיבי בחינוך שלי ותמיד אולי אפשר לעשות משהו. איך אפשר להשאיר איש עם מחלה גרורתית בבית? אולי הוא צריך מנת דם? אולי יעשו קולונוסקופיה ויעצרו את הדימום? אולי?? המשפחה גם לא יודעת להתמודד, פוחדת לראות את רגעי הגסיסה. עם הכנה נכונה ועבודה ממושכת אפשר להפוך את המוות לאירוע מחזק. אחד ממטופלי שכב על מיטתו בלילה האחרון לחייו. בשקט ובעיניים עצומות. כל ילדיו היו עמו ושכבו לידו בתורות. הם ליטפו אותו וחבקו. הוא היה בבית שהיה שלו. כשעלתה השמש, הוא פשוט עבר מן העולם. בשקט. באהבה. הילדים חיבקו אותו, זה את זה, ואת ילדיהם שלהם. ברור שזה היה עצוב, אבל, לא דיברו כאן על פשלה, ולא החדירו עירוי כואב, לא קשרו למיטה, ולא הנשימו. הרפואה גזלה את המוות מהאנשים, הפכה אותו לסטייה כי תמיד יש מה לעשות. היא גם גזלה את המוות מאיתנו הרופאים, כי אנחנו חווים אותו ככישלון במקום לחוותו כהצלחה בהתקדמותו של הטבע.

חוקרי מוות מעידים שמוות הוא לאו דווקא תהליך קשה שכרוך בסבל לגוסס.

ספר נהדר בנושא של חוקרת המוות הגדולה מכולן – המוות חשוב לחיים של אליזבט קובלר רוס תורגם לעברית. כדאי לכל מי שרוצה להבין קצת יותר את מה שאי אפשר להבין.

החורף היה דליל מאוד בנגב. כמה ימים קרים, מעט ימי גשם. עד לסוף השבוע פחות מ100 מ"ל באזורנו.

פתאום, באמצע האביב הופיע חורף בזק קצר ועבה. עד הערב היה יום אביבי וחמים. באמצע הלילה התעוררנו לקולות של ברקים. כל כך רגילים לפיצוצים משטחי האש שכמעט פספסנו את קולות הגשם שהתחזק והלך. גשם כזה לא שמעתי מזמן. רוב הלילה טפטף, קצת הפסקות חשמל. בבוקר לא היה אינטרנט. גם לא קליטה בפלאפון.

בדרך לעבודה שיטפון שכזה לא ראיתי שנתיים. מחכים עד שרכב אחר עובר קודם, בודקים את העומק והופההה קדימה לעבודה. יש הרבה חולים. עונת מעבר שכזו.

רשת המחשב שותקה, הטלפונים קרסו. הפלאפונים קלטו בגמגום, ואני הודיתי לאלוהי המצלמה שבפאלם שגם אם מצלמת גרוע טובה לשני דברים. צילום של נגעים ביזאריים בעור, וצילום של שטפונות פתע בדרך לעבודה, רק למזכרת.

חברים שנסעו לטיול שבת בנחל חוה ברחו מגל המים אל ההרים. המכונית שתתה קצת יותר מדי מים ושבקה.

בדרך הביתה עבדו שני רכבים של בזק על תיקון הסיב האופטי שנסחף לו בזרם, והמים זרמו. נעצרתי. נשמתי עמוק. שטפון של אביב הוא תמיד חגיגה, הקדמה משמחת לימים צהובים בהירים וחמים. גשם חזק אומר גם שעוד קצת יהיה גל ירוק בגבעות, וסיבוב נוסף של אלרגיות ואסטמה. בינתיים אפשר לעצום עיניים, להקשיב למים זורמים במהירות, ולקוות לעוד קצת גשם. ועוד קצת מרעה לרועים.

סוף סוף חזר האינטרנט אז אפשר לחלוק. מוזר יום שלם בלי אינטרנט וטלפוניה. שקט מבורך.