למה אני מצביע לעבודה

רשימה חלקית שתשתנה מפעם לפעם


1. התנגדתי להתנתקות. אחרי ביבי ברק ושרון הבנתי. לא משנה מאיזה מפלגה מגיע ראש הממשלה, הפתרון במשוואה המדממת של ביטחון ושלום יהיה זהה, לא משנה במה אבחר.


2. אני מאמין שנושאי כלכלה, חברה, וקהילה הם הנושאים הקריטיים לשנים הבאות. אני מאמין שרק בנושאים אלה יש הבדל משמעותי ממרץ ועד הליכוד. אם אתה לא במפלגות הקיצון מימין או משמאל – ההצבעה שלך היא בעצם על אג'נדה כלכלית חברתית.


3. כי נמאס לי שזוגתי מועסקת 12 שנים  ומפוטרת מדי שנה רק כדי להתקבל בחזרה לעבודה לאחר ארבעה חודשים בלי משכורת. נמאס שהעבודה הזו בלי פנסיה, בלי ביטחון תעסוקתי, ובלי עתיד נראה לעין. מעציב אותי שרוב חברי מהצבא, אנשים חכמים, חרוצים ורובם משכילים מועסקים באותה הצורה. לא ייתכן שכולם מועסקים בתלות מוחלטת במעסיק, בתנאים של עבדות מודרנית. אנחנו בונים דור שלם של קשישים לעתיד שיחיו בלי יכולת לקנות אוכל. ילדינו ונכדינו יצטרכו לשלם את החשבון שהמעסיק חוסך עכשיו בתשלומי הפנסיה. אנחנו צועדים במדרון חלקלק לעבר עבדות של אנשים לתאגידים. נמאס לי שיצורים משפטיים וירטואליים כמו תאגיד חשובים יותר מאנשים.


4. כי נמאס לי לראות עוני בכל מקום. מטופלים שלא יכולים לקנות את התרופות הבסיסיות ביותר, אנשים שלא מצליחים לקנות אוכל. משפחות שחיות בלי חשמל ובלי מים כי אין כסף. עמותות צדקה ובתי תמחוי. אני לא מוכן לקבל מצב של רעב של עולם ראשון (לחם וריבה במקום חלבונים ירקות ופירות), או, מצב של רעב של עולם שלישי – רעב, רעב, רעב. אני מצביע למען שינוי מגמה, חלוקה הגיונית יותר של המשאבים של כולנו.


5. כי מפלגת העבודה היא היחידה שמבטיחה לשנות סדרי עדיפויות. לקחת קצת מהביטחון והצבא, ולתת יותר לאנשים, לתיקון הנחוץ כל כך של החינוך ושל סל הבריאות. אני יודע שאנשים שמרגישים שמקבלים מהמדינה יהיו מוכנים לתרום יותר גם במילואים ובשירות בטחוני.


6. כי מדרום לבאר שבע המדינה נגמרת. אין חוק, אין חינוך, אין אנשים. יש רק בעיות.  אני מאמין שמפלגת העבודה תצליח לעצור ברגע האחרון את ההתנתקות מהנגב, לנטרל את פצצת הזמן הבדווית. אני מאמין כי ברוורמן שם.


7. לא ייתכן שמנהל מרוויח יותר יותר מפי 100 מהעובדים הזוטרים בתאגיד שלו. תגמול יתר כזה מייאש. פוגע ביצרנות. פוגע בחברה. אם התאגידים לא מבינים את זה המדינה צריכה לקחת ולחלק.


8. כי אני מאמין שהעבודה היא התקווה היחידה להפסקת המעילה של המדינה בכספי המיסים שאני משלם. חנן כהן כתב על פראיירים וסולידאריות, חלוקה צודקת, סדרי עדיפויות שפויים, מניעת רעב, תגביר את הביחד של כולנו. סיבה מרכזית לקיטוב הנורא שלנו – עניים מעשירים, יהודים מערבים, דתיים מחילוניים הצורך להילחם יחד עם הקבוצה כדי לקחת בכוח את מה שמדינה צריכה לחלק לכולם.


9. אני חושב שהליכוד היא מפלגה מושחתת שתלוייה במרכז מפלגה רקוב שמנצל את מנהיגיו לצרכים פרטיים. חוקיים ולא חוקיים. אני יודע שקדימה היא מפלגה שתלוייה במנהיג אחד שעל פיו יישק דבר, וחושב שהמנהיג אינו נקי כפיים. אני יודע שאמיר פרץ הוא אדם ישר, וחושב שעדיף אדם ישר למעלה עם כוורת טובה שתפצה על חוסר הנסיון, מאשר אדם מנוסה רק קצת יותר, עם עבר אפלולי וקשרים ישירים לבעלי ההון.


10. כי נמאס לי לקרוא על בנקים וחברות שמרוויחים מליארדים על חשבוני כצרכן או כעובד, בזמן שאני רואה את העוני מכל חור. כי אני חושב שאנחנו חייבים לדרוש מהם לתת כתף ולעזור, לא באמצעות צדקה ורחמים, אלא באמצעות חוק וצדק.


11. כי אני מעדיף חינוך, בריאות, וצדק חברתי על פני צמיחה ווירטואלית שרשומה בעיתון על חשבון צמיחה מקבילה בעוני, באבטלה ובייאוש. צמיחה כזו אני לא צריך. לא תודה.


12. כי המפלגות האחרות מכרו את הרכוש שלנו – שלך, שלי במחירי הפסד למספר קטן של משפחות אוליגרכים ישראלים. חלקם מימנו את הרכישה במשיכה מיידית של כסף מזומן שישב בקופות החברות שקנו, או, באמצעות מכירת נכסים שהיו עד אתמול שלנו. מפלגת העבודה תעצור את התהליך שהפך לטקס דתי בלי הגיון, ותשמור על הנכסים שלנו מידיהם של האוליגרכים.


13. כי אני מקנא בחדשות מהיבשת הדרומית. בתקווה שהביאו המשטרים החדשים. כי אני מת להראות אצבע משולשת לקרן ההון הבינלאומית, לבנק העולמי, לG8 ולכל אותם ארגונים ששומרים על העולם השלישי שלישי, ועל מקומם כאדוני העולם.


14. כי נמאס לי להיות מיואש. אני רוצה להרגיש שיהיה יותר טוב.


זהו בינתיים – לא סופי.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 24 בפברואר 2006 20:30 |

ריפוי בעיסוק

האם אנחנו דורשים יותר מדי מילדנו, מעצמנו?


קחו לדוגמא מקרה היפוטתי של ילד רגיל – בחיי, שובה לב ומשובב נפש, קצת מתרוצצן וקצת שובב, אבל עם לב זהב.


הכל התחיל כשהמבוקש נמצא משוטט מחוץ לגן הילדים. בכל שבוע הגיע מישהו לספר שמצא אותו משוטט במרחבי המדבר. ונעלו את הדלתות. והוא יצא מהחלון. ושמו גדר גבוהה. והוא חצה גם אותה. לפני שלב החפיר עם חומצה ותנינים, ולפני שהגן הפך ליעד מבוצר, הוחלט להעביר את ה. למסגרת שמורה יותר, גם כך היה מהקטנים, והצוציק פרח. בדרך, קיבלו ההורים ייעוץ מהרבה נפשות טובות. אמרו שהבעיה היא בילד ואולי צריך לברר למה הוא נעלם. אחר כך אמרו שאולי כדאי לקחת לאבחון וייעוץ. בסוף אמרו שהכל טוב ורק לא היה בשל. אמרו עוד כמה מילים ארוכות, ובסוף שקט בא לבית הקטן במדבר. ההורים החליטו על סמך תחושת הבטן שהכל טוב עם הילד שמחכים. אחרי שנה ויותר אמרו שאולי כדאי לקחת אותו לריפוי בעיסוק? הילד לא מווסת מבחינה חושית וגם, זה שהוא שמח כל הזמן ומתרוצץ זו בטח גם בעיה. יותר מדי מחייך. אז אמרו שלא אכפת, אולי נלך, רק לאבחון שתאמר המרפאה הקסומה בעיסוק שהוא תקין ונורמאלי והכל בסדר ואז שוב יהיה שקט על פני תהום. אבל לא, היא מצאה סטיות מהנורמה והמליצה על טיפול שבועי. היה נחמד. התותח הקטן הצטיין בחוג הפרטי שלו, נהנה מתשומת הלב האישית, ומהשעות לבד עם אמא אבא, אבל אחרי כמעט עשרים טיפולים חשבו ההורים שדי. מתחיל סימסטר חדש ואולי כדאי כמה חודשי הפסקה. הפסקה???? זעקה המרפאה (באמת אשת מקצוע מעולה), מה פתאום הפסקה? אני בכלל רציתי להציע לכם חיזוק פיזיוטראפיה פרטי והמשך של הריסוק בעיפוי לפחות עד סוף השנה, אם לא שנתיים. במקביל כתבה מכתב סיכום, וייייי ויייי, איזו לקות, איזה ילד. מכה ישר לבטן הרכה של חוסר הביטחון ההורי.


ועכשיו לא יודע. האבא מרגיש שהילד רגיל. טוען שהיה הרבה יותר גרוע בגילו ובכל זאת בלי עין הרע גדל יפה, ולמד, והקים משפחה ופרנסה, הוא יודע שמדובר בגנים אבל הללללללו!


זה רק סיפור אחד, עם קשר רופף ביותר למציאות, עשרות כאלו קיימים. פרוייקט שלם מגיל הינקות שמאבחן בתוך הגן בעיות בחגורות הכתפיים, חוזק המציצה, ושאר מרעין בישין. ילדי גן שמאובחנים עם המלצות לטיפול תרופתי. לפעמים התחושה היא שילדים זקוקים לטיפול יותר מלמזון בריא או מים. כל האבחונים קולעים למקום מאוד פגיע אצל ההורים, ומניעים תעשיה שלמה של טיפולים.


האם אנחנו פשוט מאבחנים מדי? בודקים מדי? מטפלים מדי?


בספר שאני קורא עכשיו קובל איוואן איליץ' על המדיקליזציה של החיים. הלידה הפכה לתהליך רפואי. המוות נעטף במסדרונות של בתי חולים. הקהילה והמשפחה איבדו את היכולת להתמודד עם תהליכים שהיו בעבר נורמאליים. אולי אותו תהליך מתרחש עם הילדות?


יותר ויותר ילדים שפעם נחשבו לרגילים נחשבים ללקויים, לדורשים טיפול, ללא נורמאלים. מרוב אבחונים וממצאים קשה לי למצוא ילד נורמאלי. ואני חושב שאולי יש דבר כזה. יותר ויותר ילדים מקבלים תרופות כדי לדכא את הפרעת הקשב, כדי שיוכלו להיות פרופסורים. כי ילד טרקטוריסט או, מכונאי, או סתם חקלאי זה כבר ממש לא טוב. 20% מהילדים בגיל בית הספר באזור מאובחנים עם הפרעת קשב, המון מקבלים ריטאלין. בלי איזה ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה / רופא התפתחותי / פסיכיאטר ילדים / יועץ דידקטי / פסיכולוג התפתחותי / בית ספר להורים אנחנו לא יכולים לגדל ילדים. האם אנחנו שמים את הילדים שלנו בסד ומנסים למתוח קצת יותר מדי?


ימימה עברון, שכנה לרשימות כתבה בפוסט מקסים על עקרון הרצף. כשקראה את עקרון הרצף הרגישה כאילו שנוזפים בה כל הזמן. הצד השני של אבחון היתר, תובעני וטובעני לא פחות, הוא הגידול המקרב, הטבעי, השבטי. מדובר בהישגיות מטורפת עם מעטפת נעימה, שפונה לצד אחר של חוסר הביטחון ההורי.


ואפילו לא התחלתי לדבר על הסבתות. והדודות. והגיסים והגיסות. לפעמים במרפאה או במיון ילדים רואים מחזה סוראליסטי ארבעה מבוגרים גוררים אמא מבולבלת עם תינוק ורדרד ושמנמן שלא אוכל כלום. האמא מרגישה שהכל בסדר. עשר נשמות טובות מסביב עם כוונות טובות קודחות את חוסר הביטחון.


כרופא משפחה אני משתדל מאוד לחזק את ההורים בתחושותיהם. להחמיא על הטיפול המסור בילד, להדגיש את התקין, להעצים את ההורות, לאפשר להורים להרגיש את הבריאות של ההורות בתוך מעטה של חוסר ביטחון. אבל, לפעמים מרגיש כמשתתף במשחק "הצלף באבא" גם בלי לרצות כי חלק מהעבודה זה שיפוטיות וחיווי דעה, ומי באמת מושלם?


כאבא אני מרגיש המון פעמים בדיוק כך. קטן קטן, ולא בטוח וצריך איש מקצוע עם מילים ארוכות וקול מרגיע שיאשר שהילדים תקינים, שאני אבא טוב. שאני לא עושה להם נזק.


האם אנחנו חיים בעידן האשמה האולטימטיבי? תמיד משהו לא בסדר ותמיד צריך איזה מומחה כדי שיפתור לנו את הבעיות? האם הבטחון שלנו בתור הורים בילדים שלנו לא מספק? האם גם מהורות – התהליך האנושי הבסיסי ביותר צריך לעשות דוקטוראט?


מישהו יודע?


עכשיו נלך לספר אורי קורי. לילה טוב.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 23 בפברואר 2006 21:23 |

מטרופוליס / מטרופולין ותחבורה ציבורית במדינת השוד והשבר

בסרט משנת 1927 מתוארת חברה עתידנית, (בשנת 2000), בה שועבדו בני המעמד התחתון למען חיי המותרות של בני המעמד העליון. בני המעמד התחתון מתגוררים מתחת לפני האדמה ומועסקים בהפעלת מכונות ענק שמפעילות מתקני תפנוקים לעשירים של מעלה, שחיים בעולם שכולו טוב.
חשבתי על מטרופוליס כשנתבשרנו לאחרונה שקו האוטובוס שלנו, שנוסע הרחק דרומה מב"ש ומהווה עורק חיים יחידי בין ישובנו הקט לעולם הרחב הופרט במכרז ונמסר אחר כבוד לברת מטרופולין. שמונה פעמים ביום נסע האוטובוס הירוק של אגד, ושורשיו של הקו עוד בימים הראשונים של המדינה, כאשר הנהג הכיר כל בדווי בכביש, ועצר ליד כל אוהל בשביל המתפתל במדבר.
חברת מטרופולין זכתה במכרז שלא שותפנו בו, על סמך קריטריונים לא ברורים, אבל אני עוד קיוויתי. כנוסע יחידי כמעט בין הישובים הקטנים עצמם ולא עד באר שבע, שילמתי בכל נסיעה באגד סכום אחר כראות עיניו של הנהג. הרחומים גבו 5.50, הבינוניים 7.70, והגדיל גבות נהג שגבה 9.70 עבור נסיעה של שמונה קילומטרים בין שני ישובים שכנים. יותר משקל לקילומטר.
חשבתי בתמימות, שהחברה הזוכה במכרז הבטיחה להעלות את תדירות השירות, להגביר את שעות הכיסוי, להוסיף תחנות. ברור היה שנסיעות הקיצון – בבוקר מוקדם ובערב מאוחר אינן כלכליות, הנוסעים מעטים, והדרך ארוכה, אבל, מדובר במכרז, ובמכרז אפשר לקבוע תנאים לחברות המתחרות.
לפני כשבוע החלה חברת מטרופולין להפעיל את הקו. שמועות על אוטובוסים ישנים ומפויחים ונהגים עצבניים התרוצצו במקביל לשמחה על הורדה בעלות הנסיעה. היום נודע שהאוטובוס האחרון שאסף אנשים בעשר מבאר שבע אל מרחבי הנגב בוטל. זהו. אוטובוס אחרון בשמונה. החייל בדרכו לאפטר בבית, הסטודנט שלומד עד שמונה, העובד בעיר, האחות ממשמרת הערב. כל אלו יכולים לקפוץ. היה מכרז. במקום לקפוץ שיסעו באופניים, או שיבוא מישהו מהבית לקחת. או שיישארו בבאר שבע ויחכו לאוטובוס של שש לפנות בוקר. אנשים חיו חיים עם הקו הזה. עבדו בתל אביב בזכותו. מה זה?
מונופול. אגד היה מונופול. קואופרטיב מנופח ששלט בכבישי מדינתנו, גבה מחירים גבוהים תמורת שרות נמוך, בקיצור – גרורה גועלית מימי הסוציאליזם יימח שמו. הנהגים האלו באגד הרוויחו משכורות "מנופחות" ויחד עם העובדים המאורגנים במונופולים האחרים חברת החשמל, מקורות ובתי הזיקוק עשקו את הקופה הציבורית והכי גרוע – נסעו בחינם באוטובוסים טפו. מונופול הוא רע. מונופול אינו יעיל. מונופול מנצל את הצרכנים. בכל קורס מיקרוקלקלה במקדשי כלכלת השוק באוניברסיטאות לומדים כמה רע המונופול. מונופול רע. פויה. מונופול רע צריך לשבור. נחלק את הקווים, (כאילו שלא מדובר בחיים של אנשים), נוציא מכרזים, נרדוף, נשיג, נחלק שלל…
חברות מתחרות קמו. מחירי השרות ירדו בצורה משמעותית. איך זה קרה? החברות הללו צמצמו את סעיף ההוצאה הגדול ביותר בכל ארגון – שכר העובדים. הנהגים במטרופולין אינם מאוגדים. אין להם חברים באגד. שאלתי נהג מטרופולין לשכרו והוא פחד לענות, אבל הסכים לגלות שהשכר נמוך בהרבה, והתנאים גרועים ביותר. אלו הנהגים שמסיעים את קשי היום, נטולי הרכב, את העניים, את הקשישים. נהג שמוכרח לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לפרנסה למשפחתו, נוהג בעייפות, בזעם, בחוסר אכפתיות.


שכחו לספר לנו שמונופולים, או שירותים ציבוריים שממשלה מספקת בצורה ריכוזית יכולים לטפל בכשלי שוק. מצבים בהם היד הנעלמה לא עובדת בצורה טובה. כמו למשל בישובים פריפריים. למדינה חשוב ישובים במרחבי הנגב. למרות שקו האוטובוס אינו כלכלי המונופול יכול להחזיק אותו כי המדינה יכולה לכפות זאת עליו. בגלל זה זו תחבורה ציבורית, ולא תחבורה פרטית של מנכ"ל חברה.
אבל היה מכרז. ואין בעיה לבטל נסיעה לישובים הנידחים האלה בקצה העולם. גם ככה הם לא יודעים לצעוק וגם אם כן, לאף אחד לא אכפת, כי אני אשם שהם בחרו לגור בחור הזה מתנחלי הנגב האלה? שיעברו לתל אביב.
וכך באתר החברה מטרופולין מספרים על החברה. בין השאר מסתבר שחברת מטרופולין יחד עם חברת דן התאגדו יחד לחברה שלישית שנקראת מטרודן. החברה עם השם המקורי זכתה במכרז להפעלת שירותי התחבורה הציבורית הפנימית בבאר שבע. באתר לא מספרים שמטרודן עמדה במרכזו של סכסוך עבודה ממושך ואכזרי במסגרתו שבתה התחבורה הציבורית בבאר שבע חמישה חודשים!! השביתה הארוכה ביותר במשק הישראלי. חברת מטרודן לא אפשרה לנהגיה להתארגן לצורך דיונים על הסכם שכר. מהנהגים נגבו קנסות ללא שימוע, ותנאי העבודה הורעו והלכו. כאשר החליטו הנהגים לשבות התגייס שר התחבורה מאיר שטרית לטובת… חברת מטרודן וסייע למנהלים בשבירת השביתה של הנהגים. לשיא הגיע המאבק כאשר ארגנו הנהגים משמרות מחאה ליד בתיהם של מנכ"ל החברה ויושב הראש שלה. שניהם שמנהלים את הסעת בירת הנגב מתגוררים באותו הרחוב בהרצליה! בית הדין לעבודה קבע ששר התחבורה פעל באופן לא מידתי כנגד זכות העובדים להתארגן.
אז כמו היום עמדו כמה חיילים, סטודנטים, בדואים מהפחונים, ואנשי עבודה בקור המדברי בלי יכולת להגיע לביתם. הלילה גם הלכו לישון כמה נהגים עם חוזה אישי, בלי תקווה לחיים טובים יותר בעתיד. הלילה בטח ישנים היטב במיטותיהם בעלי חברה, שרי תחבורה ואוצר שמשלבים ידיים במלחמתם באזרח.
הפוליטיקאים הרי ייבחרו שוב בעזרת כספם של האוליגרכים שלנו, שימשיכו לזכות במכרזים על רכושנו שלנו ולנו, אם אין אוטובוס אז כדאי שנקנה אוטו, או, לפחות ריקשה אופניים. המונית של העתיד בעולם השלישי שבונים לנו כאן במהירות.
מעניין כמה קדנציות יעברו עד שנבין שאנו לכודים בפרולוג עצוב לסרט משנת 1927. מטרופוליס שלנו בדרך וסביר להניח שאתה, את, אני, וגם החברה של החבר שלך נגמור בקומות התחתונות מתחת לאדמה.
נ.ב. מאיר שטרית חבר במפלגת קדימה.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 20 בפברואר 2006 23:17 |

גליון בחירות לחברה

בוקר טוב לכולם.


לפני העבודה, הגיע במייל חם חם מהתנור "הוצאה מיוחדת" של כתב העת חברה – כתב עת נהדר שיוצא בשנים האחרנות בכל מספר חודשים, עם חשיבה חברתית. חברה הוא כתב העת של יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית, קבוצה של אנשים שהתאגדה כדי להילחם על אמונתם. בין השאר הם אומרים בפתח אתר הבית שלהם


"אנחנו מאמינים שחברה ראויה לשמה והנהגה חברתית ראויה מחויבות למאמץ מודע להתגבר על המפריד בין בני האדם ולבסס את יחסיהם על צדק, על שיתוף ועל שוויון. אנחנו מאמינים שהמחויבות לכלל היא יסוד מיסודות חייו של היחיד, וחברה חייבת להיות אחראית לחיי אנשיה ולרווחתם. בניגוד אפוא למגמות ההפרטה, הפירוק והפיצול – אנחנו רוצים לסייע לחידוש השיתוף והשוויון בישראל, למען הישראלים, למען החברה הישראלית."


הלילה, התקבל במייל גליון חירום לקראת בחירות. בגליון מספר רשימות על נושאים בוערים, חשובים, שנועדו להסיט את הדיון מזה שמתנהל בתשקורת המגוייסת לקדימה, אל הנושאים החשובים לנו באמת – חינוך, כלכלה, רווחה, וחיי הקהילה והחברה שלנו בישראל.


חשוב שכל מצביע יקרא לפחות פעם אחת, כדי לחשוב בצורה עצמאית – מה הנושאים החשובים לי? למה אני מצביע? איך אני הולך לתרום כדי להפוך את המדינה והקהילה בה אני חי למקום טוב יותר? להשאיר מקום סביר לפחות לילדי?


אני יודע שהמקום אליו אני יולד את ילדי הוא רע הרבה יותר מזה שאליו נולדתי, וחרד שהירושה שאשאיר לנכדי תהיה נוראית אפילו יותר.


צריך לעשות משהו כדי לשנות זאת, והמינימום שבמינימום שבמינימום הוא ביום הבחירות עם הפתק הנכון.


אתר יסו"ד עם המון חומר חשוב לאדם החושב בבחירות.


אתר פוליטי של חנן כהן השכן לבנין רשימות – עם אקטיביזם פוליטי מסוג חדש. עוד חומר למחשבה וניסוי מעניין מאוד.


אתר הבית של שוקי גלילי – עוד שותף חושב באתר רשימות שלא מפחד להזדהות עם מפלגת העבודה והנושאים החשובים ביותר לבחירות הקרובות. למרות הטרולילים שנובחים מסביב. אומץץץץ.


בימים האחרונים דברים מתחילים לזוז מלמטה, וזה מאוד מעודד, כי היאוש אחז בי עד השבוע. אבל על כך בפעם אחרת. זו רשימה של תקווה.


הגליון של חברה נמצא במייל אנא כתבו אלי ואשלח לכם את הקובץ בחזרה.


תודה על התשומי


שבתשלום

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 17 בפברואר 2006 7:09 |

מיטות אשפוז – מילה אחרת לכסף, מילה ישנה לאפליה. מיתת חסד למערכת מיועלת.

לפני כחודש כתבתי כאן על אפלית הפריפריה מול המרכז בגישה לשירותי בריאות.


היום פורסמו בתקשורת כתבות על השיעור העגום של מיטות האשפוז במדינתנו המופרטת עד זוב דם. גם בשנה שעברה פורסמו נתונים דומים.


מיטות מעולם לא היו כה פופולאריות. בואו ואעזור לכם להכניס את ראשכם הבריא(?) למיטה חולה. מהי בעצם מיטת אשפוז?


מיטות אשפוז הם המדד על פיו נושקת כל מערכת בתי החולים בארץ. על פי מספר המיטות נקבע מספר התקנים לרופאים, לאחיות, לטכנאי מעבדה, למכונות רנטגן, ולתקציב בתי החולים. כל מיטה איננה מיטה בפועל, כי הקשר בין מספר המיטות המוגדר בבית החולים למספר המיטות בפועל מקרי ביותר. מיטה זו מילה יפה לכסף. בבתי החולים בפריפריה יש הרבה יותר מיטות ממיטות האשפוז. מיטות שחורות. מחלקות מסויימות עובדות כל השנה בתפוסה גבוהה מ 100%. מחלקות מסויימות בסורוקה כור מחצבתי עובדות רוב השנה מעל 150%. מבחינת מספר הרופאים ואיכות התמיכה בטיפול זה אומר בדיוק כמו לשים שני חולים באותה המיטה זה לצד זה או רגליים לראש.


משמעות מיטות האשפוז רחבה גם יותר מזה. חסר במיטות אשפוז שווה לאשפוזים קצרים יותר כי מוכרחים להקפיץ אנשים הביתה כדי לפנות מקום לחולים האקוטיים. אשפוזים קצרים זה בעצם ביטוי נרדף לאשפוזים חוזרים כי החולים לא מחלימים וחוזרים שוב ושוב. מחלקות מלאות זה אומר עומס רב במיונים כי אי אפשר לפנות משם, ועומס רב רב רב שכולנו רואים במרפאות בקהילה הרחק מבית החולים. אם רופא המשפחה צריך לטפל בבית בחולה שבכל מקום אחר היה בבית החולים יש קושי להגיע ולטפל בדברים חשובים כמו רפואה מונעת, מעקב אחר מחלות כרוניות כמו לחץ דם וסוכרת שמונעת התקפי לב ו.. נכון!! אשפוזים מיותרים.


מעגל עומס היתר פוגע בכולנו. בריאים, וחולים. חולים שלי היום משוחררים מיד לאחר ניתוח, סיבוכי הניתוח מתרחשים בבית הרחק מבית החולים, וגובים משאבים יקרים. חולים שלי היום משוחררים חצי חולים, בלי עיבוד מסודר של בעיתם, ומשפחתם אמורה לסעוד אותם בעת מחלתם, בלי הכשרה לכך, ובמיוחד בלי פיצוי על הטיפול הזה מבחינת ימי עבודה אבודים.


היום פורסמו בכלי התקשורת המספרים. בדרום 1.4 מיטות לאלף נפש, מספר שאין כמוהו באף מדינה מערבית. באיזור פתח תקוה 2.6 לאלף כמעט כפול!! גם מספר זה אינוה מקור לגאווה גדולה. משך האשפוז הממוצע עומד על 4.2 ימים בממוצע, ובמחלקות הפנימיות שאני מכיר הוא נמוך יותר מכך.


הסיבה היחידה בזכותה מדדי הבריאות שלנו טובים כל כך היא רפואת הקהילה שנושאת על גבה את חולשתה של מערכת האשפוז.


ברור היום שבדומה לשירותי חינוך, רווחה, שיטור, משפט, תקשורת, וכל דבר אחר שמדינה מספקת לאזרחיה, גם בתחום הבריאות מצב עשירי המרכז טוב יותר מעניי הפריפריה. יותר מכך, מצבם של עניי המרכז טוב יותר, מזה של עניי הפריפריה ועניי המיעוטים.


במרכז יש יותר רופאי משפחה, יותר רופאים מומחים, יותר בתי חולים, יותר מיטות אשפוז. העשירים, הקרובים לצלחת דואגים לעצמם יפה יפה כרגיל. והצמיחה מחלחלת למעלה בעיקר, ולמטה בקושי ורק במקומות הנכונים.


מדינת ישראל משקיעה פחות מ 8.5% מהתוצר הלאומי על שירותי הבריאות. שליש משולם יום יום על ידי החולים בתשלומים ישירים על תרופות, טפסי 17, ניתוחים פרטיים. השאר מתחלק בין כסף שנגבה מהאזרחים באמצעות מס הבריאות, ובין המדינה. למה אם כל כך רע לא שומעים כלום? למה אנשים לא רוקדים ברחובות, חוסמים כבישים, או, מוחים בהתנגדות פסיבית ועצובה? הסיבה היא שאוכלוסית החולים היא אוכלוסיה חלשה. כשאתה חולה אתה בשקט. לא יכול לצעוק. לא מצליח להרים קול. כשאתה בריא, אתה לא רוצה לחשוב על החולה. אולי תידבק חס וחסיסה. מה שמשגע הוא שאנשים מצביעים שוב ושוב ושוב למען אלו שעושים רעה להם ולאהוביהם.


אולי דמוקרטיה במקום שלטון העם  היא בעצם שלטון הטפשים?


תוספת של 1% מהתוצר הלאומי הגולמי, יכולה לשנות את התמונה לגמרי. גם סביב 9% עדיין נהיה אחת המדינות החסכניות ביותר מבחינת הוצאות הבריאות.


חשוב לזכור שבריאות טובה היא גורם מחולל צמיחה. גורם מעורר שקט ושלווה, בריאות מאפשרת לעבוד. לחולים ולמשפחות הסועדות.


מפלגת העבודה מציעה צמצום בתקציב הביטחון ותוספת "חברתית". כמה מהתוספת שתופסת תגיע למיתות האשפוז?


אנא, היו בריאים, כי לא כדאי להיות חולים. מנוחה נכונה לכוווולם.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 13 בפברואר 2006 20:36 |

יששש הספקתי!!

טוטו לפני שינה. שוכב לפני הרדמות במיטה. ללכת? אולי כבר מאוחר מדי?


סיבוב לפני שינה, הרצפה קרה. מרים ילד, מעמיד לפני האסלה, פששששששששששששש…. ומחכה. מרים מכנס, מרים ילד, חזרה למיטה.


אם הספקתי בזמן, לא מחליפים סדין, ציפה, פיג'מה. אם לא הספקתי, הסיבוב מתארך.


אחר כך מציץ בפנים האלה, ברגליים הקטנות והקופצניות, בתלתלים. ילדים מתכווצים בשינה. הם הופכים מזכרת לעובר שהיו.


עומד ושומע נחירות עדינות. מרגיש אהבה. כמעט אוסף, מחבק, מנשק, אבל מתאפק. בטח בלילה יבוא בצעדים קטנים למיטה, יחבק ונישן מחוצים, על הצד.


ישששש הספקתי להרוויח עוד כמה נשימות של אהבה. 


גם אבא שלי עמד ככה ליד המיטה שלי?


לילה טוב.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 12 בפברואר 2006 23:45 |

הבנק ואני – תרגיל עוקץ אישי או מהפכת נטישת הבנקים

הרומן הרומנטי


עשר שנים נמשך הרומן. בימים הראשונים ללימודים התכנסנו זוגתי ואני לפתיחה של חשבון משותף ראשון. צעד קטן לאדם, צעד גדול בזוגיות. בנק הפועלים. סניף האוניברסיטה. הכי נוח, הכי נכון, וגם נתנו איזה כרטיס זוגי לסרט. חשבון בנק כמו של גדולים. למרות שגירדנו ירקות בשוק העירוני ביום שישי אחרי השעה שתיים בצהריים, למרות מדיניות בשר פעם בשבוע, ובילוי צנוע פעם בחודש, הבנק יצא במחולות בקבלו את הפרוטות. מינוס לא היה. תמיד עמדנו על האפס, לרוב מצידו העליון.


עם השנים התפתח הרומן לכדי מחויבות אמת. כרטיס אשראי לה ולי, פנקסי צ'קים, חגגנו יחד הוראת קבע ראשונה לשכר הלימוד. התחלתי לעבוד, וזוגתי שתחיה ותפרנס אמן, גם כן. התחיל אקשן. פיקדון פה, משכורת שם, בכל רבעון מגיע לוקש עם עמלות בסכומים זעומים. חשבון סטודנט או לא? אבל זו דרך הטבע. אנחנו משלמים כדי לשים את כספנו שהרווחנו ביזע ודמעה בבנק. כולם עושים את זה. אין דרך אחרת. אנרגיה קוסמית כלכלית כזו, שבמסעה מהעבודה שלי אל החשבון שלי משילה קצת מעצמה אל הבנק.


 נישואין ושגרה
עברו שנים, התרחקנו קצת מאזור האוניברסיטה ועברנו אל תוך המדבר. קצת פחות נוח וזמין, אבל, מכירים אותנו בסניף, ותמיד טוב שיש סניף שמכירים אותך בו לא? עוד חוק טבע כזה. בינתיים, חשבון נוסף נפתח, השכר שלי בחדש, זה של זוגתי שתחיה נשאר בפועלים. עדיין, זוג אחראי שכזה, כמעט בלי מינוס, תמיד בפלוס.
הגברת עובדת כמה שנים כמרצה באוניברסיטה, גם במכללות, ושם יש פטנט נפלא. המרצה מועסק שמונה חודשים בשנה, מפוטר, וחוזר חלילה מדי שנה. על קופת גמל לא שמעו, פנסיה עליה אין מה לדבר בכלל, ובעצם זה מעולה (למעסיק), כי למרות עשור של עבודה נאמנה, לא צריך לשלם פיצויים לזמניים האלה, לא להתעסק עם ועד עובדים, הסכם קיבוצי בולשביקי ושאר מרעין בישין. כך יוצא שמדי שנה אין משכורת בבנק הפועלים בחדשי הקיץ. לפעמים יש קצת מינוס, התשלומים למלכודת הדבש של הבנק גבוהים יותר – כי בעצם זה כבר לא חשבון סטודנט, אבל גם לא חשבון משכורת, סתם עובר בלי שב פשוט. בכל שנה אני מצלצל לפקידה חביבה – שמכירה אותי נהדר, ומדווח שאין משכורת עד אוקטובר, רק שתדעו, אולי אפשר לשלם קצת פחות עמלה? לא, אי אפשר היא עונה, אבל אני מוכנה להגדיל את מסגרת האשראי. לא תודה, אני עונה, וכך מסתיים הרומן. עוד שנה חולפת. ארבעה רבעונים. עמלות שורה, ודמי שמירה, ודמי חשבון מינימאליים, ומס גולגולת, וריבית פריים + משהו, ועולם כמנהגו נוהג.
ילדים נולדים, קצבאות הילדים מושלכות גם הן בהוראת קבע אל פיו של עוש"יק תפלץ הבנקאות המשפחתי, כל שורה כזו נקנסת בשקל וקצת, אבל למי אכפת. אלה סכומים קטנים, וזו דרכו של הטבע. כולם עושים את זה. חייבים.


 הבגידה
ספטמבר 2004. בדרך לכנס אני בדיוטי פרי. מוציא כרטיס אשמאי ירקרק, קונה משהו. הכל בסדר. שעון מתחיל לתקתק אי שם במחלקת המודיעין של הבנק. כבכל שנה, כבר חודשיים אין משכורת בחשבון. יש אפילו מינוסון. זעום. הטלפון האדום מקרקר בחדרו של מנהל הסניף החדש. אדם צעיר. נמרץ. חסון. "שלום. מדברים ממחלקת המודיעין. המטרה נמצאת בדיוטי פרי. כנראה בדרכו לברוח עם המינוס." מנהל הסניף מבקש מפקיד חסון להתקשר אל ביתי. עברנו דירה בתוך הקיבוץ. המשיבון של הדיירת החדשה. מנהל נמרץ לא מתקשר 144, לא מנסה שנית. מרים את הטלפון האדום ומחייג אל הטלפון האדום בחברה של הכרטיס הירוק. "שלום. מדבר מנהל הסניף. לבטל. עכשיו".
באותו זמן, רגוע וזחוח, מתקדם בתור של הקופה של האלכוהול. חושב כוסית, משקה חריף, קוביות קרח. אושר ישראלי טהור. "אדוני, אני מצטערת. הכרטיס בוטל. אני צריכה לגזור". מה??? אני נזעק, חוטף את הכרטיס, משאיר את הסלסילה עם ג'וני ווקר אחד מבולבל, ורץ. אל הטלפון הציבורי. מתקשר. בחברת כרטיסי האשמאי אומרים שזה הבנק. בבנק אני דורש את המנהל. מקבל לבסוף. מסתבר שאין מה לעשות. הכרטיס בוטל, אי אפשר לחדשו, רק אחרי שאשוב ממסע הקניות המטורף לארץ. אבל יש לי רק 100 דולר אני זועק בדמעות, אדוני, הוא עונה. היית צריך לחשוב על זה קודם. אבל אני לקוח 10 שנים, תבדוק, אין מינוס, יש קופות גמל, אני רופא למען השם וגם הגברת דוקטורה (אם זה עובד במכוניות משומשות למה לא אצל אדון המנהל?). אדוני, הוא עונה. לא מעניין אותי דוקטור. מאיפה אני יודע שאתה לא מתכנן לעזוב את הארץ עם הכרטיס, ולהפיל את בנק הפועלים השברירי?
אדוני אדוני, אני עונה. חכה חכה. רק אני חוזר, ואין יותר בנק הפועלים. אלק סניף שמכירים אותי. קשר מכוער בין מעסיק נצלן, לבנק פחדן.


כעס
בסוף הסתדרתי. הכנס היה נפלא. למדתי המון. חוזר ארצה עם רעל בעיניים. תמונות חוזרות בפלשבקים של וויסקי. אדוני… אני חייבת לגזור את הכרטיס. ג'וני ווקר בוכה לבדו בדיוטי. אומן תרגילי העוקץ נכשל הפעם. הבנק – הגולם הזה שיצרנו יחד בכספי כולנו קם עלינו. בוא תגדיל אותנו – בנק הפועלים. בטלפון אמרתי לגברתי היקרה, אני, מסתדר בלי בנקים. שבעבודה יביאו שלם שישלם לי כל חודש במזומן. לא מעניין אותי כלום. בכסף שלי הם לא יגעו יותר. מנהל הסניף צלצל כמובן לשאול מה אפשר לעשות כדי להשאיר אותנו בבית (בית אלק).


נקמה מתוקה 
חוק טבע. אין ברירה. האם באמת נכון? אז מסתבר שלא. יש פתרון. לא אידאלי, לא לכל אחד, אבל פתרון. בתחילה לא הבנתי למה לא כולם יודעים עליו. אחר כך חשבתי שקשר סבוך בין הון לשלטון מונע את פרסום האפשרות. בנק הדואר. זהו. פשוט לא? במקרה, יום אחרי החזרה עמדתי בתור לשלם חשבון בדואר. שאלתי פקידה עייפה – תגידי בקשה, אפשר לפתוח חשבון פרטי בבנק הדואר? התשובה הייתה כן, בטח, אבל מה אתה צריך את זה. זה חשבון למסכנים. אין מינוס בחשבון. שאלתי מיד. כמה עמלות גובים? התשובה גרמה לסחרחורת מידית. אין עמלות היא אמרה. אם אתה באמת רוצה חשבון למסכנים הטלפון 02-6290319, שם יודעים בדיוק את הפרטים. קולטים? כל העסק כל כך סודי, שהעובדים בדואר לא יודעים כמה עמלה משלמים אם בכלל.
יש גם אתר אינטרנט עם גישה לחשבון מהרשת, מוקד טלפוני והכל.
מסתבר, שעל פי חוק רשות הדואר משנת 1987 לקוחות פרטיים אינם משלמים עמלות דלפק בגין השירותים הניתנים בבנק הדואר. זה נהייה אפילו יותר טוב מזה. אין אוברדרפט בחשבון הזה. חשוב להבין, אוברדרפט הוא לא שרות טוב למצב זמני. אוברדרפט הוא מלכודת מתוחכמת להלוואה חוקית בריבית קצוצה, פטנט שרק הבנק מרוויח ממנו, והרבה. אם צריך כסף הרבה יותר כדאי לקבל הלוואה, ואין בעיה לקבל הלוואות גם אם אין לך חשבון עו"ש רגיל בבנק. יש הלוואות מקרנות פנסיה, מקופות גמל, מבנקים למשכנתאות, מכווולם.
אפילו יותר טוב מזה ומזה – אפשר לקבל כרטיס ויזה כמו בחשבונות הרגילים, אבל, הכרטיס אינו כרטיס אשראי. הגיהוץ מחויב מיידית. אם יש כסף בבנק, החיוב עובר, הקופה רושמת. אם אין כסף בבנק, החיוב פשוט לא מצליח. גאוני!! אפשר גם למשוך כסף מכל כספומט. יש צ'קים, ויש הוראות קבע, יש הכל. רק אין עמלות. כמעט. עכשיו ברור למה כולם מסתירים את הבנק הנפלא הזה מהציבור. עד היום לא הייתי בטוח שאני רוצה לגלות לכולם על תרגיל העוקץ האישי שלי נגד הבנקים. אולי אם יותר מדי אנשים יעברו לשם יתחיל גם הדואר לגבות עמלות? לגייס מנהלי סניפים עם פרנויה כדרישת קדם לתפקיד?


מהפכה חה!
אני מגלה רק כאן, ובסוד. אבל, אני ממליץ לגלות לכולם. אני מתפלל שכולם יפתחו חשבונות בבנק הדואר. כולם יבצעו את תרגיל העוקץ האולטימטיבי תוך כדי העלמות מהמסכים המרצדים של מפלצות הכסף הבנקאיות. מפלצות ששכחו מזמן את הסיבה לקיומם. אנחנו. הגיע הזמן שנשכח אותם אנחנו.
היום כשאני קורא פוסטים כמו של שוקי גלילי (הבנקים עלוקות ברישיון), אני מחייך לעצמי בשקט. העוקץ שלי מתרחש לו בהחבא. כל יום. חוקי לגמרי.
אנא העבירו את המידע הלאה. מה יקרה אם אלף אנשים יעזבו את הבנקים המסחריים? ועשרת אלפים? ומאה אלף? ומליון? אולי ירדו העמלות? אולי הם ינסו לחפש אותנו לפני ביטול כרטיס האשראי? אולי הם יבינו שהם אמורים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם? אולי הם יודו לנו על הכסף שלנו שאנחנו שמים בכספותיהם? סביר יותר להניח שהם ימחצו את הזבובון שנקרא בנק הדואר. אבל עד אז, אפשר להרגיש כמו אנשים חופשיים. גם אם החופש הוא רק אשליה.
שאו ברכה ושמחו בחלקכם.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 8 בפברואר 2006 23:10 |

פרויקט זכויות בריאות – מסמך לפוליטיקאים ירום הודם

מרכז אדוה למידע על שוויון וצדק חברתי בישראל, יחד עם עמותת רופאים לזכויות אדם יצאו היום בקריאה להכנסת נושא הבריאות למצע המפלגות המתמודדות לכנסת.
הקריאה נועדה לקידום הגנה על שרידי מערכת הבריאות הציבורית בישראל וקידומה מסף של ניוון.
בנייר עמדה עליו מסתמכת הפניה לפוליטיקאים מעמידים ד"ר דני פילק וד"ר יוסי דהאן ארבע בעיות בוערות שדורשות פתרון מיידי. הנחת הבסיס היא שהזכות לבריאות היא זכות יסוד שמעוגנת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
נייר העמדה ניתן להורדה כאן. למען הקוראים שלא מחבבים הורדת מסמכים זרים ומוזרים ופתיחתם אנסה לפרט את הנקודות העיקריות במסמך.
1. תשלומי ההשתתפות על תרופות ושירותים מהווים חסם לזכות לבריאות.
2. תרופות, שירותים וטכנולוגיות חדשות אינן נכנסות לסל השירותים והסל מאבד מערכו.
3. רפואת שיניים אינה כלולה בסל הבריאות. מסיבה זו רבים מוותרים על בריאות שיניהם.
4. פערים בנגישות לשירותי בריאות ותרופות בין התושבים השונים במדינה.
המסמך מציע דרכי פתרון לבעיות בוערות אלו.
1. הגדלת מקורות המימון לשירותי הבריאות על ידי הסרת תקרת המס, חידוש מס הבריאות שצריכים לשלם המעסיקים, והפיכת מס הבריאות למס פרוגרסיבי = מי שמרוויח יותר משלם יותר.
2. עיגון מנגנון עדכון אוטומאטי של סל הבריאות.
3. הכנסת טיפולי השיניים לסל השירותים.
4. מדיניות העדפה מתקנת בתשתיות ושירותים לאוכלוסיות המופלות.
מסמך חשוב וטוב. חשוב שיגיע אל ידיהם של הפוליטיקאים, וחשוב שאנו נמשיך לדרוש מהם התייחסות לבעיות הבוערות של מערכת הבריאות לפני שתגיע לקריסה דוגמת מערכת החינוך החבוטה שלנו.
לכל הבעיות הללו אני מצרף ברוחי פנים ושמות של אנשים. את הבעיות הללו חווים מטופלי באופן יומיומי. אנשים מהלכים בינינו עם כאב, עם חולי, בהזנחה מכוונת מלמעלה. הרבה יותר זול לטפל בחולה בלי נגישות לרופא. חולה שלא יכול לשלם השתתפות עצמית המערכת לא משלמת מצידה את אחוזיה שלה. וכדאי שיהיה ברור. חולי מוביל לעוני. עוני מוביל לחולי. אנשים חולים אינם פרודוקטיביים, אנשים בריאים עובדים יותר, מייצרים יותר, מרוויחים יותר, וקונים יותר. השקעה בבריאות היא השקעה בשמן לסיכה של גלגלי הצמיחה הקדושה של קלקלני השוק החופשי.


לבריאות!

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 1 בפברואר 2006 21:43 |