שליש שליש שליש ושליש. על תרופות וכסף.
28% מהמטופלים מוותרים על תרופה בגלל מחירה.
כך זעקו אתמול כותרות בתקשורת. ההסתדרות הרפואית יצאה עם הידיעה ה"מפתיעה". שליש מהמטופלים שלנו לא יכולים לקנות את הטיפול שאנו נותנים לו, רובם מוותרים עליו בלי לספר.
לרופאים שעובדים בקהילה נתון כזה אינו מפתיע. נתון כזה בקרב האוכלוסייה הכללית עניים ועשירים, משמעותו מספרים כמעט כפולים בקרב עניים, קשישים, ילדים למשפחות מרובות ילדים, וחולים כרוניים רבים.
לאחר שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ונכנס לתקפו לא הייתה השתתפות עצמית בתשלום על תרופות. לאחר כשנתיים נכנסה ההשתתפות העצמית כדי למנוע בזבוז של תרופות וצריכת יתר. ההשתתפות העצמית אמורה הייתה להיות סמלית והוגדרה כ 11 שקלים למנת תרופה או 10% ממחיר המחירון שלה.
האם הוכח שהשתתפות עצמית מונעת שימוש יתר? לא ברור. ברור כיום שהשתתפות עצמית גורמת לשימוש חסר. אנשים קונים בקבוק סירופ אחד במקום שניים ויוצרים עמידות. רבים הולכים בלי טיפול וסובלים. אם ההחלטה היא בין לחם לתרופה מה חשוב יותר? האמור הוא רק לתרופות שנמצאות בסל התרופות. יותר ויותר תרופות חדשות ואפקטיביות אינן נמצאות בסל וכרופאים חוק זכויות החולה (כדאי היה לקרוא לו חוק חובות הרופא), מחייב את הרופאים להציע טיפול גם כזה שאינו בסל הבריאות.
כרופא לא ידעתי בתחילה כמה מטופלי משלמים עבור התרופות שאני רושם. נוח לנו לשבת מול המחשב, לחתום על הצ'קים האלו בדמות מרשמים, ולהרגיש שאנחנו מטפלים. מטופלת אחת שחזרה שוב ושוב עם צרבת נוראית שלא משתפרת עם טיפול העלתה את החשד. המטופלת קיבלה מרשם וביקשתי מהרוקחת להודיע לי אם היא מממשת אותו. דקות לאחר מכן הגיעה לרוקחת, שאלה למחיר התרופה ואמרה שתבוא מאוחר יותר לקנות. היא לא חזרה יותר. כמה עולה התרופה שאלתי את הרוקחת? שבעים שקלים היא ענתה. לא האמנתי. אני רושם את התרופה הזו כל יום. בסוף היום מצאתי מחירון. הצצה חטופה גילתה שפעמים רבות בכל יום אני ממליץ על טיפול בעשרות ומאות שקלים. יותר מכך, הרבה פעמים אני ממליץ על תרופות שאינן בסל ומחירן אדיר. גם אני לא הייתי משלם. אבל אני רופא… כסף לא צריך לעניין אותי. אני במקצוע טהור. הטיפול המתאים והטוב ביותר בלי קשר למחיר. מאז, כסף מאוד מעניין אותי. אני יודע ברוב הפעמים כמה משלמים המטופלים, ואני טורח להציע להם אלטרנטיביות כשיש. לפעמים האלטרנטיביות מופרעות לגמרי כמו – אני יכול לתת לך תרופה ישנה נוגדת דלקת כל אחד 11 שקל, אבל הסיכוי שהיא תגרום לדימום מהקיבה או לאולקוס גבוה. אני יכול לתת לך תרופה חדשה מקבילה שעולה 100 שקלים עם סיכוי נמוך יותר לדימום מהקיבה ולמוות. מה תעדיף? טיפול אחד לעני, ושני לעשיר.
הצלחתי אפילו למצוא את המחירון הרשמי של התרופות של משרד הבריאות. מחירון זה משמש כבסיס לקביעת ההשתתפות העצמית. אבל כמו מחירון הרכב אף אחד לא משלם מחירון. קופות החולים משלמות פחות, אבל המטופלים שלי משלמים 10% מהמחירון.
נתון גרוע אפילו יותר הוא שמאז שנכנס חוק ביטוח בריאות עלה התשלום אותו משלמים החולים מכיסם לשירותי בריאות פלאים. אנחנו משלמים מכיסנו יותר משליש מההוצאה הלאומית על בריאות. שיהיה ברור – תשלומים אלו הם בנוסף למס הבריאות שיורד מהמשכורת מדי חודש בחדשו. תשלום זה נלקח מהחולים, כשהם נמצאים במצבם החלש. ברור שנלקח יותר מהעניים כי העשירים כבר מזמן עם ביטוח פרטי. הם לא סומכים על המערכת הציבורית.
אנחנו מתקרבים בקצב מהיר לעבר שירותי בריאות בנוסח עולם שלישי. עוד כמה שנים והמערכת הציבורית תהיה מערכת לעניים בלבד. כל מי שיוכל יכוסה באופן פרטי. כמו באמריקה הנפלאה. שם תמותת תינוקות, תוחלת החיים, והמצב הבריאותי הכללי של האוכלוסייה הוא אחד הגרועים בעולם המפותח. הם גם מבזבזים 15% מהתוצר הלאומי על הבריאות הלקויה הזו. אנחנו, מבזבזים 8.5% והתוצאות בינתיים טובות יותר כמעט בכל המדדים. אסור שנעבור פירוק של מערכת הבריאות הציבורית!!!
שוב אני קורא לכל מצביע להציץ טוב טוב במצע הבחירות של המפלגות ולראות, מה הם עומדים לעשות למעננו. למען הבריאות, החינוך, איך הם הולכים לחלק את הטוב הלאומי, איך הם מבטיחים לשקם את הדורש שיקום.
צריך להרחיב את סל הבריאות. צריך לשנות את שיטת ההשתתפות העצמית. צריך להפוך את מס הבריאות למס יחסי. צריך לגבות מס בריאות נוסף מהמעסיקים כדי לממן את כל השינוי כפי שחוק ביטוח בריאות התכוון.
סוף טוב לסיפור יהיה אם המטופלת שלי תגיע לבית המרקחת ותדע שהתרופה, לא משנה איזו, תעלה עשרה שקלים. סוף טוב לסיפור יהיה אם אני אדע שהטיפול שאני מנסה לתת גם יתקבל. סוף טוב לסיפור יהיה אם סל הבריאות יהיה סל אמיתי ולא בקושי סלסילה. סוף טוב לסיפור יהיה אם כולנו נהיה בריאים יותר.
