טוב, אז הייתי חולה. אני אפילו זוכר את הזה שנשם עלי אד מהביל של חיידקים.
אני יודע שזה אתה. תיזהר. בפעם הבאה, בדיקה רקטלית על חשבוני.
ביום רביעי כאב נורא הראש וגם גרד בגרון. חמישי ושישי שכבתי בדמדומי אושר וצרחתי מכאבים.
אושר? כן, אושר. כמה זמן עבר מאז שכבתי במיטה, עם ספר, וישנתי שנת ישרים. כמה זמן מאז תוכנית הבוקר האחרונה שלי בטלוויזיה, או, סתם קפה למיטה. כמו טירון אחרי מסע תג, הגעתי הביתה מאמצע מרפאה ונחיתותי לעולם שכולו טוב. גן עדן של שקט, שלווה באמצע החיים. ותרופות חפשי.
הנייד נסגר, מאוראנג' צלצלו לשאול מה לעשות – המניות שלהם צונחות בגלל קריסה ברווחיות.
ישנתי. אחר הצהריים שמרו בקנאות על מנוחתי, בפעם הראשונה מזה שנה לא קפץ לי ילד על הראש בזמן שעצמתי עיניים, לא מרחו עלי נזלת, ולא הייתי צריך לנגב לאף אחד בשירותים. גנחתי חלושות וביקשתי בקול סדוק כוס תה. "איזה תה?" ענתה נשמתי שתחיה? מזתומרת? תה שחולים. שחור, מסריח, ומשאיר סימנים שחורים על הכוס. תה. תה של בית. תה של ילדות. תה שממיס פתי בר בצורה מושלמת. תה ההחלמה המלאה. "אין תה". הפסיקו ליצר כי כבר לא קונים. יש ירוק עם פיצוחים, יש אדום עם צלעות כבש, יש לימונית עם עשבי תיבול, אבל אין תה ההחלמה המהירה. אין. פשוט אין, תפסיק לבכות ותפסיק לילל. אין.
קולטים? עשרים סוגי תה, עשרות צמחי מרפא, ואין תה. מה עושים? נאנחים, מסתובבים לצד השני, ואומרים בקול מרוסק. טוב, אז לפחות מיץ תפוזים סחוט.
יום מאוחר יותר, כשניסיתי לספר לגברת איפה הניירות של ביטוח החיים, ואיך לדרוש פנסיית שארים, עבר זמני. נמאסתי. לא היו יותר סימנים אובייקטיביים. לא היה תה לחמם את המד חום שהראה 37.1,  לא עזר שאמרתי שהדופק שלי מאוד מהיר, וכמו פעם עם אמא, התחלתי במשא ומתן לזמן החזרה לעולם החיים.
אך, איזו חופשה נוראית, חבל שלא יבוא אנגינה פעמיים בשבוע.
יומיים כאלה נותנים הצצה אל אחד הכוחות המופלאים של רופא המשפחה. רופא מעניק בטקס חצי רשמי – במפגש עם החולה, מעמד מיוחד. כמו אבירות, או דוכסות, רק בלי חרב. המעמד נושא בחובו זכויות רבות, וגם חובות. את המונח The Sick Role טבע הסוציולוג Parsons בשנות החמישים. התיאוריה הייתה אחת הראשונות ופורצות הדרך בלימוד הסוציולוגי של הרפואה.
המאפיין החשוב ביותר בתפקיד החולה הוא פטור מתפקידים רגילים. החולה לא חייב לבצע את מטלותיו, ולא חייב לעמוד במחויבויות החברתיות שלו.
מאפיין חשוב נוסף הוא חוסר אחריות או אשמה במצב. המחלה היא "כוח עליון" וצריך לעשות כל מני דברים כדי לשוב חזרה לתפקיד בחברה. לקחת תרופות, לישון במיטה, לשתות תה וללגום מרק עוף למשל.
החולה והרופא, במשא ומתן שלפעמים מזכיר שוק, מחליטים יחד כמה זמן צריך לקבל האדם על עצמו את מעמד החולה. הזמן מוגדר בחוזה על נייר – חופשת המחלה.
וכך זכיתי לחופשה שלא העזתי לקחת לעצמי. במיוחד על רקע מזג האוויר הקר, הגשמים והחורף, התכרבלתי לי בנינוחות וחלמתי לי על וירוסים בכל מיני צבעים, רוקדים במסיבה מטורפת, כמו כל יום בעבודה. שם, בקופת חולים של ההסתדרות בטח עוד אוכל למצוא תה.
קישור להרצאה והסבר על ה Sick role

חובותיו וזכויותיו של החולה

קישור לספר המקורי Social System של Parsons – נראה מי נרדם אחרון

לקוראים הידד!!
אתר אינטרנט שלם להגיגים אישיים.
אני אבא ורופא, ובן זוג, וחלק מקהילה, ובורג בחברה.
אלו הנושאים שעולים במחשבות, ואני מניח שיעלו ברשימות באתר.
מתח בין חתירה מתמדת ליותר – אבהות טובה יותר, רפואה טובה יותר, חברה טובה יותר ובין רצון מתמיד לאהוב את מה שיש – פשטות מרצון, לדעת שיש מספיק, וזה טוב, ומותר לנוח ולהסתכל בימים שחולפים בלי רגשות אשם.
רשימות רבות יעסקו במחשבות על הרפואה. המקצוע הממלא הזה, שתופס את האישיות ואת החיים עצמם, מרגיש לפעמים כמו עסקה גרועה עם השטן, שמעניקה כוח וכבוד תמורת הנשמה…
רשימות אחרות יעסקו בממשק בין רפואה לחברה, בקהילה, ובחיפוש מתמיד אחר קבוצה, או שבט, והקשר של כל זה למחלות ובריאות.

מותר ורצוי להגיב, כי יש כאן בעצם רצון להגיע לדיאלוג שיצור חידוד של אידאולוגיה שלא תמיד אפשר להביע אותה בצורה טובה בנסיון הראשון.
שיהיה טוב?

מאמר שכתבתי לפני כשנתיים על מערכת הבריאות הישראלית בכתב העת לחשיבה סוציאליסטית "חברה".

המצב היום מעט גרוע יותר, אבל העקרונות תקפים.

למאמר המדובר

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים. 
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 65, על אלונקה, או עם דסקית בפה.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.