אתמול יצאתי לעבודה. למרות שלפנות בוקר התעוררתי עם בטן מתהפכת ולא ממש הצלחתי לחזור לישון.
החום התחיל לעלות באמצע המטופל השני והפנים הירוקות שלי גרמו לאחיות הרחמניות לנסות ולקצר את המרפאה. רחמניות בנות רחמניות הצליחו לדחות מטופל אחד בלבד. בצדק ריחמו על החולים יותר מאשר על הרופא. ואת זה אני כותב במלוא הרחמים העצמיים. כי חזרתי הביתה. שכבתי רועד במיטה, מלא מלא ברחמים עצמיים בלי אף אחד לחלוק את המסכנות. בכלל. צלצלתי לזוגתי שתחיה, היא באמצע הרצאה. לא עונה. שלחתי סמס אחד ושני ושלישי. בשלישי כתבתי – הצילו! אני גוסס! כאב לי ובערתי, ובכלל כשאני חולה זה דלקת קרום המוח או משהו. לא סתם שפעת. אין מצב. זה הזמן לברנדי רפואי, לכתוב צוואה, ולשקיעה הדרגתית בהזיות.
מעיון בבלוג מצאתי שהפעם האחרונה בה גססתי היתה בשנת 2005!
מצורף בזאת נוסח הפוסט הישן – מחלה מתוקה שלי…
טוב, אז הייתי חולה. אני אפילו זוכר את הזה שנשם עלי אד מהביל של חיידקים.
אני יודע שזה אתה. תיזהר. בפעם הבאה, בדיקה רקטלית על חשבוני.
ביום רביעי כאב נורא הראש וגם גרד בגרון. חמישי ושישי שכבתי בדמדומי אושר וצרחתי מכאבים. אושר? כן, אושר. כמה זמן עבר מאז שכבתי במיטה, עם ספר, וישנתי שנת ישרים. כמה זמן מאז תוכנית הבוקר האחרונה שלי בטלוויזיה, או, סתם קפה למיטה. כמו טירון אחרי מסע תג, הגעתי הביתה מאמצע מרפאה ונחיתותי לעולם שכולו טוב. גן עדן של שקט, שלווה באמצע החיים. ותרופות חפשי. הנייד נסגר, מאוראנג' צלצלו לשאול מה לעשות – המניות שלהם צונחות בגלל קריסה ברווחיות. ישנתי. אחר הצהריים שמרו בקנאות על מנוחתי, בפעם הראשונה מזה שנה לא קפץ לי ילד על הראש בזמן שעצמתי עיניים, לא מרחו עלי נזלת, ולא הייתי צריך לנגב לאף אחד בשירותים. גנחתי חלושות וביקשתי בקול סדוק כוס תה. "איזה תה?" ענתה נשמתי שתחיה? מזתומרת? תה שחולים. שחור, מסריח, ומשאיר סימנים שחורים על הכוס. תה. תה של בית. תה של ילדות. תה שממיס פתי בר בצורה מושלמת. תה ההחלמה המלאה. "אין תה". הפסיקו ליצר כי כבר לא קונים. יש ירוק עם פיצוחים, יש אדום עם צלעות כבש, יש לימונית עם עשבי תיבול, אבל אין תה ההחלמה המהירה. אין. פשוט אין, תפסיק לבכות ותפסיק לילל. אין.
קולטים? עשרים סוגי תה, עשרות צמחי מרפא, ואין תה. מה עושים? נאנחים, מסתובבים לצד השני, ואומרים בקול מרוסק. טוב, אז לפחות מיץ תפוזים סחוט.
יום מאוחר יותר, כשניסיתי לספר לגברת איפה הניירות של ביטוח החיים, ואיך לדרוש פנסיית שארים, עבר זמני. נמאסתי. לא היו יותר סימנים אובייקטיביים. לא היה תה לחמם את המד חום שהראה 37.1, לא עזר שאמרתי שהדופק שלי מאוד מהיר, וכמו פעם עם אמא, התחלתי במשא ומתן לזמן החזרה לעולם החיים.
אך, איזו חופשה נוראית, חבל שלא יבוא אנגינה פעמיים בשבוע.
יומיים כאלה נותנים הצצה אל אחד הכוחות המופלאים של רופא המשפחה. רופא מעניק בטקס חצי רשמי – במפגש עם החולה, מעמד מיוחד. כמו אבירות, או דוכסות, רק בלי חרב. המעמד נושא בחובו זכויות רבות, וגם חובות. את המונח The Sick Role טבע הסוציולוג Parsons בשנות החמישים. התיאוריה הייתה אחת הראשונות ופורצות הדרך בלימוד הסוציולוגי של הרפואה.
המאפיין החשוב ביותר בתפקיד החולה הוא פטור מתפקידים רגילים. החולה לא חייב לבצע את מטלותיו, ולא חייב לעמוד במחויבויות החברתיות שלו.
מאפיין חשוב נוסף הוא חוסר אחריות או אשמה במצב. המחלה היא "כוח עליון" וצריך לעשות כל מני דברים כדי לשוב חזרה לתפקיד בחברה. לקחת תרופות, לישון במיטה, לשתות תה וללגום מרק עוף למשל.
החולה והרופא, במשא ומתן שלפעמים מזכיר שוק, מחליטים יחד כמה זמן צריך לקבל האדם על עצמו את מעמד החולה. הזמן מוגדר בחוזה על נייר – חופשת המחלה.
וכך זכיתי לחופשה שלא העזתי לקחת לעצמי. במיוחד על רקע מזג האוויר הקר, הגשמים והחורף, התכרבלתי לי בנינוחות וחלמתי לי על וירוסים בכל מיני צבעים, רוקדים במסיבה מטורפת, כמו כל יום בעבודה. שם, בקופת חולים של ההסתדרות בטח עוד אוכל למצוא תה.
