בדיוק כשכתבתי את זה על מקדוקטור והכניסה של היד הנעלמה לעומק הרפואה, בדיוק אז וקצת אחר כך כתבו גם אחרים באותו נושא.

ד"ר עמיר סולד, כירורג בכיר מאיכילוב ושכן ברשימות כתב מהזווית שלו על הרפואה הפרטית. אני ממליץ לקרוא וגם לקרוא את הדיון שהתפתח למטה – דיון חשוב בעיני שמסביר בצורה טובה את הפסיביות שלנו כאזרחים אל מול השמדת השירות הציבורי, הפרטת החברות הממשלתיות, המכירה של הנכסים שלנו לבעלי הון – למשפחות אוליגרכים חדשות ששולטות גם בתקשורת, גם בכלכלה, גם בעובדים.

עמיר סולד, ובדומה ירדן לוינסקי  שרואים בעצב ומתנגדים באופן עקרוני לתהליך העובר על המערכת שלנו מתייחסים לתהליך ההרס המכוון של מערכת הבריאות הישראלית ככוח טבע. הוריקן. רעידת אדמה. משהו בלתי ניתן לשינוי.

אני לא מסכים. מדובר ברעידת אדם. אנשים בעלי אינטרסים ועוד רבים רבים שפשוט לא אכפת להם שותקים כששירותי הבריאות שלנו נהרסים.

החלטות אמיצות של אנשים מקימות מערכות צודקות ואנושיות, והחלטות של אנשים מפרקות אותן.

הבעיה היא שכולנו מתייחסים לרעיונות נאו ליבראליים קיצוניים ככוחות טבע. משהו בלתי נמנע. דת. בעצם יותר מזה. מדע מדוייק. גם אם הפתרון של כוחות השוק גרוע יותר מאשר התערבות ממשלתית.

ממשלה קיימת כדי להתערב בכשלי שוק. להסדיר מערכת יחסים אנושית בין אנשים שתאפשר פעילות כלכלית ויצירתית. שתאפשר חיים.

הרפואה מלאה עד להתפקע בכשלי שוק, וקלקלת שוק חפשי לא מספקת פתרון טוב לבעית הבריאות והחולי. אנחנו לא סוחרים בגרביים מול תחתונים. אנחנו מטפלים באנשים, אנחנו מקיימים שירות אנושי בסיסי. הקלת סבל. חיים. אנחנו מאפשרים לרבים רבים חיים פוריים ארוכים וטובים. אנשים בריאים מניעים את קלקלת השוק החפשי. אנשים חולים לא יכולים לקנות. הם מפריעים לצמיחה הקדושה.

אנחנו – מוזנים על ידי תקשורת האוליגרכים ובעלי אינטרסים נוטים לחשוב שההפרטה המואצת, שהירידה במעמד העובד, שהגדלת הפערים הם כוח טבע. אין בלתו. יש. יש. אנשים פשוט צריכים להחליט ולהתנגד ולדרוש את חלקם בעוגה. אנחנו בעצם הרמת ידיים וישיבה בחיבוק ידיים משאירים לילדינו ירושה קשה, חברה חולה, ומפולגת ואפס ביטחון בעתיד.

כאשר אנחנו בצד המרוויח של המשוואה – למשל רופאים שגם מתקיימים במערכת הפרטית, קל מאוד להסביר לעצמנו שמדובר בכוח טבע ואין מה לעשות לגבי הרס המערכת.

קל לשכוח את המחוייבות שלנו להאבק למען בריאותם של אנשים ללא קשר למצבם הכלכלי

כשהיד הנעלמה נכנסת אל לב ליבה של הרפואה התוצאות יכולות להיות בלתי צפויות.
האביב הביא פריחה של קיוסקים של מחלות לסופרמרקטים ברחבי ארצות הברית.
ליד בית המרקחת, בין הקרמים והבשמים, נרכש שטח קטן וממוקמת עמדה שמאויישת על ידי איש רפואה.

על הקיר תפריט של מחלות ומצבים שניתנים לטיפול במקמירפאה – המודל הועתק (בחיי!) ממודל המזון המהיר של מקדונלד. תפריט אחיד, ברור ופשוט, מהיר ונוח.
אחרי הלחם ולפני החלב עוברת אורח מגיעה אל העמדה. שלום, היא אומרת, אני מזמינה את הפריט – זיהום בדרכי השתן. בעזרת פרוטוקולים מהירים מבוצעת בדיקת שתן, זיהום בדרכי השתן מאובחן, טיפול נמכר, והכרטיס מגוהץ בקופה. קצת אחרי המיונז.

הטיפול מוגבל לבעיות הקטנות של החיים. התור קצר, הזמינות של השירות גבוהה. העלות לספק השירות נמוכה – הבעיות קטנות, שכר הדירה נמוך.

החברות שמנהלות את רשת המרפאות האלו מרוויחות הרבה כסף. אלו ארגונים למטרת רווח, והם "גונבים" את המטופלים הקלים מרופאי הקהילה באיזור. הילדים הקטנים, הקשישים, דלקות הריאה, והמחלות הכרוניות נשלחות לטיפול אצל הרופא השכונתי. באמריקה גם הרופא נלחם על כל גרוש והמטופלים עם הבעיות הקלות, אלו שניתן לפתור בחמש דקות מאפשרים את הטיפול במטופלים שדורשים חצי שעה, ועשרים דקות ושעה. בכלכלה קוראים למה שקורה שם "גריפת השמנת" התפריט הזה הוא בעצם הקצפת של שירותי הרפואה. הקצפת שמאפשרת את המילוי, ואת החלקים הפחות טעימים.

ברגע שנותנים ליד הנעלמה להתחיל לעבוד היא מתחילה לחתוך את הכתף עליה היא תלויה.

המודל הקיצוני של הרפואה כביזנס – המודל האמריקאי מראה בצורה ברורה מגזר שלם וחשוב בפעילות הכלכלית בו קלקלת השוק החופשי נכשלת. 14% מהתל"ג של צפון אמריקה נשפך על שירותי הבריאות. בישראל כתשעה אחוזים בלבד. במדינות אחרות עם שירותי בריאות ציבוריים המספרים נמוכים אפילו יותר. 40 מליון איש באמריקה לא מבוטחים בכלל ואין להם גישה לשירותי בריאות. עוד 50 מליון איש מבוטחים בביטוח חלקי שלא מכסה שירותים בסיסיים. 14% מהתל"ג הולכים לעשירים, ליפים ולאמיצים של אמריקה. כמו בכל קלקלת שוק חפשי 20% נהנים מ80% מהמשאבים. ברור לא?

ומה עם התוצאות? תוחלת החיים נמוכה בארצות הברית יחסית לרוב העולם המפותח, תמותת התינוקות גבוהה יותר, ובכל סמן בריאות לאומי מצבם לא משהו.

אני מזמין את כולם להקליק לאתר של ארגון הבריאות העולמי ולשחק קצת במדדי הבריאות במדינות השונות. מסתבר שיש תחומים בהם כלכלת השוק לא עובדת.

מסתבר שלמען הבריאות של כולנו חייבים להוציא את הביזנס מהרפואה. בריאות כמו חינוך, כמו מים, כמו אוויר נקי – צריכה להיות שירות בסיסי, קבלו תיקון זכות בסיסית של כל אדם. לכל אדם יש זכות להנות מפירות המדע, מהישגי האנושות. רוב האנשים שמתו בעולם היום מתו ממחלות שאפשר לרפא בקלות. התרופות פשוט נמצאות במקום אחר בגלובוס.

ברגע שמשנים את הדיסקט מראייה עסקית לחשיבה אנושית הרפואה הופכת לשירות בסיסי, שצריך לחלק בצורה שוויונית. לכולם. בישראל יש לנו מערכת בריאות ציבורית. טובה למדי בכל סטנדרט. אז למה לדאוג? כי המדינה שלנו מכניסה בכוח את הביזנס לרפואה. דוחפים את העסקים לבגרון שלנו ואנחנו בולעים. בשקיקה.

תרופות מצילות חיים רק לעשירים עם כרטיס פלטינה!! ניתוחים יבוצעו בזמן סביר רק ב"אסותא" או במדיקל סנטר או השד יודע איפה.

רן רזניק כותב בהארץ שרופאים ומנהלי בתי חולים מוחים על האישורים שניתנים לפתיחת בתי חולים פרטיים תחת כל עץ רענן. בישראל מוקמת לה בימים אלו מערכת בריאות לעשירים. מערכת הבריאות הזו מוקמת בגלל הזנחת השירות הציבורי. בעידוד של משרדי הממשלה – האוצר קודם כל, ומשרד הבריאות מיד אחר כך. בלי להתייחס לאג'נדה שעומדת מאחורי הנהי של מנהלי בתי החולים בכתבה (רמז? כסף. הרבה כסף). הם צודקים. אנחנו נותנים להרס שקט של מערכת הבריאות המפוארת שלנו. של כולנו. שבנינו אנחנו והורינו, והסבאים שלנו בעמל מיסי החבר, ומיסי ההכנסה. עבודה משותפת של כולנו. אנחנו נותנים למערכת לנזול כמו קרח שהופך למים בין האצבעות.

במקום מקדוקטור או דוקטור קינג בכל קניון אני מציע מודל אחר. מודל שרופאים יכולים להוביל אבל מטופלים (או בשמם המודרני – לקוחות) חייבים לדרוש. מודל המרפאה כחלק משירות חברתי מורחב. עוד לא מאוחר להתחיל לבנות את השירות ההופכי לדוקור קינג. מרפאות קהילתיות, שכונתיות. שנמצאות כחלק מתוך שירות חברתי רחב יותר. בריכה, ומגרש ספורט, ובית קפה ומתנ"ס וקונסרבטוריום. כל מה שעוזר לבריאותם של אנשים. מרכז שיוצר קהילה חיה ובועטת. פעילה. מרכז שמעודד את הבריאות על החולי, את המפגש בין אנשים במקום את הבדידות בעגלות בתור לקופה. אחד השירותים שיוצעו במרכזי הקהילה הללו יהיו שירותי בריאות שכונתיים. במקביל יתבסס שירות הבריאות החשוב ביותר – ביקור חולים ומתן בסתר. הקהילה תדאג לחולים שבה. אנשים שיגיעו להרצאה, או לחוג זימרה יראו את הקשישה הבודדה בדרכה למרפאה. המקומות הללו יצרו אינטראקציה ויגרשו את הבדידות והניכור. שכנה טובה תעלה לבקר את הקשישה. מזון חם ובריא יסופק במסעדה של מרכז הבריאות הקהילתי הזה. הרופא יהיה חלק, וחלק קטן ממערך שלם של שירותים שהקהילה תקבל ותספק לעצמה.

נסיונות כאלו כבר נעשו בעבר.

כדאי להסתכל שוב על התפריט למעלה ולראות כמה יקר השירות הרפואי הבסיסי ביותר כאשר הוא ניתן במסגרת של עסק. כמה יקר הדבר הזה שאנחנו רואים כמובן מאליו. כמו אוויר. שירות בסיסי. כמעט חינם. שכחתי לספר שהמחירים בתפריט לא כוללים את התרופות. הם נקנות בבית המרקחת. יחד עם בושם. ולחם.

למאמר בכתב העת החשוב ביותר ברפואה על התופעה של מרפאות בתוך חנויות

מזווית אחרת על אותו טמטום בהעוקץ

וזווית נוספת – בדיוק היום כתב עמיר סאלד הכירורג מאמר מזווית ראייה הפוכה לחלוטין – זו של המנתח ברפואה הפרטית.

ואייל גרוס כותב גם הוא היום באותו נושא בבלוגו המשובח (ומעניין שדעתי קרובה יותר לזו של המשפטן מאשר לזו של הרופא).

ירדן לוינסקי מתאר את התפרצות הפוסטים בנושא הרפואה הציבורית כמיני התעוררות ומוסיף את הדעה שלו.

הפנטזיה הפרועה שלי נראית גם בעיניו קצת נאיבית. גם בעיני – אבל זו בעצם המטרה של חלומות לא? הם מכוונים את הדרך ואנחנו בדרך להגשמתם עוברים מסע ומוצאים את עצמנו בנקודה אחרת אולי אבל טובה יותר מזו בה התחלנו.

לפעמים קשה להאמין שהבוקר היה רק הבוקר הקודם ולא שלשום.

ימים כאלה נפוצים מאוד בתורנויות בבית החולים. מתעוררים בשש וחצי, קמים, אומרים שלום לגברת ולילדים ויוצאים לעבודה כרגיל. היום נראה בהתחלה שלו כמו רכבת ארוכה, או, מסע טיפוס ממושך. משהו ארוך. כמעט נצחי. ועובדים את היום רגיל, באופן חריג לרוב מקפידים לאכול צהריים. לרוב לא מתאפשר. בשלוש מתחלפות האחיות, בין ארבע לשש הולכים הקולגים. עכשיו אתה לבד במחלקה. או ביחד במיון. ועובד עובד עובד עובד, ופתאום עשר בלילה, עוצר לכוס קפה וממשיך. באחת עשרה מתחלפות שוב האחיות, ואחיות רחמניות מגיעות למשמרת הלילה. והלילה שלך רק התחיל ועובד ועובד ועובד. ומחייך למטופל בעיניים אדומות, ומחדיר עירוי ועיין נעצמת והגוף מושך למיטה. וממשיכים. החייאה, או, קבלה. עבודה. מניח את הראש – טלפון. X עם חום גבוה, צריך תרביות דם. מתרבת. חוזר. טלפון. החייאה. חוזר לישון. מתעורר אחרי שעה וחצי. שבע בבוקר. כוס קפה. האחיות שוב מתחלפות. אומרים שלום, ומחכים לקולגים, ועובדים עוד.

בימים לפני מבחן כשהמסה שצריך לעבד כל כך גדולה הגוף חוזר לתבניות המוכרות.

בבוקר עוד נסעתי לבית החולים, וביליתי קצת במרפאה עם הבן, והבת והאישה. וביקרתי חולים מאושפזים, וסטודנטים. וחזרתי בריצה, ונכנסתי למרפאה ותפרתי כמה שעות ניירת וביקור בית, ומהר הביתה לאכול משהו. ולשולחן ללמוד.

הגישה לשיעול, טשטוש ראייה, הגדלת בלוטות לימפה צוואריות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ארוחת ערב. יתר לחץ דם, מקלחת. פיג'מה. עוד פעם אסטמה – עדכון ההנחיות החדשות. ורפואה מונעת, וכאב בכתף. שלבים בחיייה של משפחה.

וסוגר את הספרים, ויוצא מכל האתרים, עוד כמה אימיילים, ופוסט (ממש זריז).

והיום פתאום נראה כאילו היה רכבת ארוכה, והמוח חוזר למצב טבעי של תורנות. ופתאום יש 25 שעות ביממה. או שאולי אני רואה כפול?

בוקר טוב.

לומדים למבחן גדול קבוצה קטנה של רופאים. כל אחד ממוקם בפינה שונה של המדינה ובכל זאת רוצים ללמוד ביחד.

מה עושים? כולנו מסכמים נושאים, מעלים אותם לרשת, למקום שאמור לאפשר עריכה משותפת של המידע הרפואי המתקדם ביותר.

חנן כתב על הנסיון שלו בשיתוף קבצים בבנית האתר של שתיל.

אז ניסינו בהתחלה בגוגל מסמכים (google docs). העברית לא בדיוק בדיוק, וגם השיתוף – יש הרבה מה לאמר עליו. הדבר הגרוע ביותר הוא הגליצ'ים שמתרחשים אחת לזמן במיוחד כשרוצים להוסיף קישור למילים במסמך. פתאום המסמך נעלם ואיננו. אחרי מספר פעמים של אבדן דקות עבודה חשובות – החלטתי להפסיק. למרות הכל אני ממשיך לערוך את המסמכים של רפואה מונעת על פי גיל – בגליון אקסל שם. זה יאפשר בעתיד שינויים תכופים על פי המידע שמשתנה באופן מאוד תדיר. פתאום נוסף חיסון חדש (בקרוב יתווספו עוד שניים חשובים), והקבוצה האמריקאית מוציאה המלצות חדשות, ובדיקה רקטאלית לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית זה כבר לא IN, (אבל אי אפשר לאמר שזה OUT) ודבר כזה צריך שינויים תכופים. וצורה של גליון אלקטרוני.

בהמשך ניסינו להיות אפילו יותר מחוכמים – להשתמש בגוגל אפליקציות (google apps). מעין בית כזה של כל האפליקציות שאפשר לשתף בהן. ממסמכים, דרך יומן, קישורים, פתקיות דביקות ועוד. אז גם אחרי שרכשנו DOMAIN ופתחנו והכל עובד עדיין השיתוף לא עובד ואין לנו זמן להמשיך לשחק בטכנולוגיה. המבחן הגדול מתקרב.

אז חזרנו לפתרון הישן. קבוצת דיון ביאהו! קבוצות (yahoo! groups). קל להפעלה, מאפשר תקשורת טובה אל תיבת הדואר, העלאת קבצים, קישורים וכל מה שקבוצת לימוד צריכה. רק העברית לא ממש. רק בעברית לוגית, או, ויזואלית לא זוכר, אבל אפשר לגרום לזה לעבוד. בעצם זה מזכיר ימים עברו כשהאינטרנט ואקספלורר לא היו הינו הך או אותו דבר.

כשנגמור את הסיכומים והאבק יתחיל לשקוע ננסה להרים אתר אה-להויקי שבסוף יוביל אולי לספר רפואת משפחה עברי בקוד פתוח, שמבוסס על נסיון ישראלי, ונכתב בסביבה ישראלית.

עכשיו כל מה שנשאר זה להפגש בשבוע הבא בסקייפ? וללמוד במשותף. מישהו מכיר דרך טובה לעשות ועידה עם וידאו שתאפשר לחסוך את מרחק הנסיעה? ולהישאר בנעלי בית?

עוד חודש למנאיק ובינתיים משחקים עם טכנולוגיות. הרבה יותר כיף מקריאה מרתקת על הגישה לטינטון (צפצוף מטריף באוזן).

הפוסט הזה נכתב כמחווה לפיקסצית אלכסנדריה של עמי –

סיפורים על נשים שהתחפשו לגברים כדי לרכוש השכלה או כדי לעסוק במלאכות גבריות ממלאים את דברי ימי ההיסטוריה. בוויקיפדיה מצאתי סיכום נחמד על לבוש בהצלבה (cross dressing) כולל סיווג לסוגים מפטיש לבגדי המין האחר, דרך החלפת בגדים לשם תועלת ועד הצורה המודרנית – דראג, צורת אומנות מופעים פופולארית בחברה המערבית.
בעולם הרפואה מסתובב סיפור על אנגודייק. מעשה שהיה כך (אולי?) היה.
באתונה של המאה הרביעית לפני הספירה נאסר על נשים ללמוד ולעסוק ברפואה. אפילו מיילדות היתה לפי הסיפור מחוץ לחוק, ונשים מתו בהמוניהן מבושה. הן פשוט נמנעו מלקבל עזרה אצל הגברים שעסקו ברפואה.
אנגודייק שבחרה לעסוק ברפואה גזרה את מחלפות ראשה ונסעה הרחק אל עבר אלכסנדריה, מרכז אקדמי ומדעי גדול – ורחוק מאתונה. שם, הרחק מעיני השכנים וההורים היא הצטרפה לתלמידיו של הרופילוס – האנטומיסט הגדול של זמנו ואחד מאבות האנטומיה בכלל.

הירופילוס.

 אנטומיסט גדול הוא אולי היה, אבל את האנטומיה הנקבית של התלמיד הצעיר שהתהדר בשם אנגודיקוס הוא פיספס לגמרי. אפשר רק לדמיין את ההרפתקאות שעברה המחופשת ברחובות העיר הקוסמופוליטית. בשווקים, בחדרי ההרצאות, בנתיחות. בסיפריה המפוארת.

תמונה מבית הספר (שחזור דרמאטי) – אנגודיק באמצע.

אחרי שסיימה את חוק לימודיה חזרה אנגודייק לאתונה מכורתה והחלה לעסוק ברפואה – עדיין מחופשת לאנגודיקוס. כאשר ניגשה לנשים במצוקה היא חשפה את מינה בעזרת הרמת החלק התחתון של הטוניקה והנשים הנדהמות נעתרו לטיפוליה. שמה התפרסם בכל רחבי העיר ונשים רבות וחשובות השתמשו בשירותיה עד שנזעקו כל הרופאים האתונאים וכראוי בחברה דמוקראטית – תבעו אותה על הטרדה מינית. הטענה שהפיצו בתקשורת היתה שאנגודיקוס השתמש במעמדו כרופא, גרם למטופלות להתאהב בו וניצל את תומתן לתאוותו החולנית. אסטרטגית ההגנה של אנגודייק היתה בתחילה הטענה שהטיפול שקיבלו הנשים מידיה היה הטוב ביותר שישנו. לא עזרו טענותיה וכדי להמנע מגזר דין מחמיר בחבר שופטים מורחב, שינתה הנאשמת את טענותיה וחשפה את סודה האמיתי. שוב הרימה את שמלתה אל מול הקהל הנדהם. כעת היא עמדה למשפט מסוכן הרבה יותר בעוברה על הסעיף שאוסר על נשים לעסוק ברפואה. גזר דין מוות ריחף מעל ראשה.

המטופלות של הרופאה – כמה מהן מהחשובות שבנשות אתונה כולל כנראה אשתו של אב בית הדין התייצבו בבית המשפט ואיימו בהתאבדות המונית אם תואשם אנגודייק בדין. האישה זוכתה מיד והורשתה לעסוק ברפואת נשים וילדים. עוד מסופר שנשים נוספות חדרו למקצוע האסור בזכותה. בימים שאחרי הספירה, בימי הרומאים, נשים הורשו לעסוק ברפואה לנשים ואפילו (אלוהים ישמור) עסקו בכתיבת ספרות רפואית.
הסיפור המעניין שמכיל בתוכו את כל החומרים מהם יוצרים סרטים בהוליווד או בוליווד תואר לראשונה על ידי סופר רומי בן המאה השנייה לספירה בשם היגינוס. ברשימה של ממציאים ומגלים הוא מספר את סיפורה של אנגודייק כהערת שוליים בסיפרו על המורה שלה הרופילוס שגילה (ולא המציא) את השחלות.
אנגודייק שימשה במשך מאות שנים בשני צדדיו של ויכוח עתיר כסף ודם. ויכוח שנמשך בעצם עד ימינו והוא – מי הראוי ביותר לטפל בתהליך הלידה? רופאים גברים או מיילדות נשים? זהו בעצם גלגולו הישן של הוויכוח העדכני בין לידות בית ללידות בית חולים, לידות שמסוייעות על ידי מיילדות מול לידות שמובלות על ידי גניקולוגים, חיתוך החייץ ולידה על הגב מול לידה טבעית ובכריעה. במשך שנים ניסו מיילדים גברים, כירורגים ורופאים להשתלט על השוק הרווחי של לידות. הסיפור של אנגודייק שימש כאמור להוכחת טענות כל הצדדים. ממיילדות נשים שטענו לבלעדיות על תהליך הלידה, דרך נשים ששאפו להגיע ללימודי רפואה, רופאות אליל שעברו מעיר לעיר ומכרו את מרכולתן, ומי לא. כולן ניתלו על האילן הגבוה. הסיפור מקבל זווית חדשה כאשר כותבים מודרניים מתחילים להאשים את אנגודייק בפרקטיקה אסורה – ביצוע הפלות וניתוחים קיסריים רחמנא לצלן. לא ברור מאין הגיע הרעיון אך נראה שהועתק מספר לספר והפך למציאות בלי קשר לסיפור המקורי שלא מציין ולו במילה אחת את הפרקטיקה האסורה עד היום במקומות רבים. בגירסאות רומאנטיות מהמאה השמונה עשרה אנגודייק הופכת לגיבורה של אודיסיאה שלמה בוויכוח אחר בין דת למדע. בתחילה היא מקדישה את עצמה לכת של האלה ארטמיס, ורק לאחר מכן בוחרת במדע ויוצאת למסע לימוד הרפואה. רופא שהתנגד לעיסוק עצמאי של מיילדות במקצוען השתמש באנגודייק כדוגמה רעה לזמנים ההם כשהמיילדות היתה בידיהן של נשים שחיתנו, ביצעו הפלות, ריפאו עקרות, ועסקו בקוסמטיקה מהצד. הרופאות המפורסמות האחרות מהעת העתיקה קלאופטרה ואספאסיה, (שעבדו כנראה שמונה מאות שנה אחרי אנגודייק), מואשמות גם הן בפרקטיקה לא מדעית ואפילו באמונה באהבה חפשית ויי ויי (חוץ מחלטורה כקוסמטיקאיות). הוא מזכיר באותו הנאום שתי נשים שהתיימרו לעסוק ברפואה וכנראה עסקו במלאכה הנוראה של הפלות. אפילו וויכוח על זמן השכיבה הרצוי לאחר לידה יש כאן – מה שקוראים היום משכב הלידה.
הוויכוח בין רופאים למיילדות נמשך עד ימינו ואחד מהגלגולים שלו הוא הוויכוח בין לידות בית ללידות בית חולים. מאמר מעניין אחד מהBMJ הג'ורנאל הרפואי הבריטי עורר הדים רבים כאשר הראה שהתוצאות של לידות בית שמנוהלות על ידי מיילדות מורשות בנשים בהריון בסיכון נמוך זהות ללידות של קבוצה דומה במאפייניה שילדה בבתי חולים עם פחות התערבות חודרנית. מעניין מה הייתה אומרת על כך אנגודייק.
לקריאה נוספת – הספר המצחיק / עצוב, מרתק של הלן קינג –
Hippocrates' Woman: Reading the Female Body in Ancient Greece 

וכל זה בלי להזכיר אפילו קצת את הראשונה שבראשונות AGAMEDE רופאה יוונית מהמאה ה 12 לפני הספירה (ממש לפני המלחמה בטרויה).

את הרשימה שתצורף למטה כתבתי עבור כביש 40, בעקבות יומיים של הרצאות של פאטצ' אדאמס לפני שבועיים וקצת.
לפני שנסעתי כתבתי על האירוע כאן. ובתגובות לפוסט, ובכמה מיילים אישיים נתבקשתי בעדינות לכתוב קצת על מה שהוא אמר. אני מציין כאן שבשיחה עם פאטצ' לא ברורה היתה לו מטרת הביקור, והיה רושם של פער בין מה שהקהל שהגיע רצה לשמוע, לבין מה שהאיש הזה שיודע לעצבן ולגרות את הדמיון אמר. בכל מקרה מדובר במרצה מוכשר מאוד, אדם עם דעות מעניינות שמאתגרות את המערכת הרפואית, אבל חשוב יותר – דעות שחוצות את הרפואה אל עבר הפוליטי, האקטיביסטי, והשינוי החברתי. הממשק הזה שמשתמש בכוח של הרפואה לטובת שינוי חברתי, קהילתי ופוליטי הוא שמרתק כל כך בעיני.
את היום הראשון – סיכמה שושי – בלי פרשנות אישית, פשוט סיכום של הדברים. פאטצ' דיבר בפני קהל גדול של אנשי מקצועות פרא רפואיים על טיפול / אכפתיות – caring. ההרצאה השנייה של הרופא ליצן Bowen White גם היא סוכמה על ידי שושי. אני ממליץ לכולם להיכנס לאתר של בוון כדי להבין במה מדובר, יש שם קטעי וידאו מהרצאות שלו.
כך סיכמתי בקצרה את היום השני (בכביש 40).

פאטץ' אדאמס ביקר בשבוע האחרון בישראל. נסעתי לשמוע אותו מדבר.
פאטצ' – רופא ומהפכן, ומרצה מרתק גילה במהלך לימודי הרפואה את הניכור של מקצוע הרפואה. את התרחקותם של הרופאים מהמטופלים, מהקשר האישי. הוא שם לב גם לשחיקה הגדולה במקצוע, לאיבה ולחשדנות הגדולה שמתפתחת בין מטופלים למטפלים. במקביל, הפיכת הרפואה לעסק, למרכז מחולל רווח, וחסימת הגישה לשירותי בריאות לעניים גרמה לו לנסות ולבנות מודל חדש.
במשך עשור ויותר עם קבוצת חברים הפעיל מרפאה / בית חולים / קומונה. כל מי שהגיע טופל, כל מי שטופל טופל בחינם, כולם חולים ומטפלים תרמו בעבודה, ובכסף לקיום המרפאה. הם ניסו לקחת את השירות היקר ביותר הקים ולספק אותו בחינם. במקביל, הם ניסו להפוך את העשייה הרפואית לריפוי ללא שחיקה. אומנויות, שמחה, ריקודים, צחוק ואהבה היו חלק טבעי ויומיומי בעבודתם. פאטצ' אדאמס נחשב גם לאחד מהאבות המייסדים של תנועת הליצנות הרפואית שהתבססה בבתי חולים כמעט בכל העולם המערבי. יחד עם חברים הוא מסתובב ברחבי העולם בסיורי ליצנות הומניטאריים. בשנה החולפת הם ביקרו ברוסיה (בתי חולים ובתי יתומים), בפרו (שם גם הקימו מרפאה כפרית), באל סלוודור (שם הם סייעו לתושבי עיירה לצבוע את קירות העיירה), ובעוד מקומות רבים. בהשראת סיפור חייו הופק הסרט פאטצ' אדאמס בכיכובו של רובין וויליאמס.
בשני העשורים האחרונים מנסה פאטץ' יחד עם קבוצת חברים להקים את מכון גזונטהייט! בית חולים טיפשי חינם על חלקת אדמה מופלאה בווירג'יניה המערבית. בחלקה מתגוררים מתנדבים שבונים את בית החולים על פי תכנון ייחודי ומסעיר. במקביל מסתובב פאטץ' בכל העולם ומרצה את תורתו תמורת תשלום שמועבר למימון המשך העבודות.
בכינוס מעונב עם בכירי הרופאים והמשק ועוד קבוצה גדולה של סטודנטים הוא דיבר ארבע שעות על אהבה.
לאחר אסון התאומים צלצל פאטצ' וניסה לעלות לשידור ולדבר על אהבה. התשובה מבכירי ה CNN הייתה שאהבה לא מעניינת אף אחד עכשיו. ובאמת, אין שעות לימוד בבתי הספר על אהבה, ובבתי הספר לרפואה לא מדברים על הנושא החמקמק הזה. אהבה זה לא דבר מדעי. אי אפשר ליצור אותה באבקה, להכניס לקפסולה ולמכור. אי אפשר למדוד, לבדוק אותה ב CT, או, להחדיר אותה לווריד. למרות שרובנו יודעים שאהבה מכל הסוגים היא גורם חשוב בבריאות ובחולי אנחנו לא יודעים לרתום אותה ביעילות ככוח.
מעבר לשיחה על אהבה וחשיבותה, מטרה חשובה שהוזכרה היא לגבש אסטרטגיה לאהבה. המילה אסטרטגיה נקשרה לעסקים, למלחמה, לפוליטיקה. אסטרטגיה יכולה לשמש גם לאהבה ובעצם לכל רצון כאשר המשמעות היא הוספת תוכנית לרצון, לתשוקה.
המתכון האסטרטגי של פאטצ' להשגת רצונו לאהבה ולרפואה הוא פתרון אחד באינסוף פתרונות אפשריים. בכל הרצאה, הוא סיפר, חייבת להיות רשימה. אז הרשימה של סדנת האהבה היא שבעת הדברים האהובים על פאטצ' אדאמס. בראש ובראשונה – אנשים. ביחידים ובקבוצות. לאחר מכן אהבת החיים, הטבע ויצירת האדם – אומנות ובמיוחד ספרות. הפריט החמישי הוא אהבת המחשבה. אהבה בפעולה – התנדבות, שירות, ועוד התנדבות. אחרונה חביבה האהבה הרומאנטית. הזדמנות לעבור אל מעבר לקצה, להיכנע לחלוטין לאהבה לאדם אחר.

תוספת 1 – לא הזכרתי ברשימה שהיום החל במספר תרגילי אהבה בסגנון סדנאי למהדרין. ראשית היו חיבוקים ארוכיייים עם אנשים שלא מכירים. אחר כך אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים, בהמשך ליטפנו זה את זה ולבסוף ישבנו ודיברנו עם זרים על הדברים שאנחנו הכי אוהבים. קצת מוזר היה לראות את התערובת של רופאים מבוגרים, מנהלי מחלקות בוכירים למיניהם עם סטודנטים לרפואה שהגיעו ליום בקבוצה גדולה מתערבבת בחדר הגדול. כמה קשה זה לשמוע מישהו אומר "אני אוהב אותך" במשך שלוש דקות ברציפות? מאוד מאוד קשה.

תוספת 2 – זוגתו של יוחאי עילם שכותב בלוג עצמאי, ומעורב בפרוייקט "עבודה שחורה" לומדת רפואה. היא היתה אחת מהסטודנטיות שבטח לא חיבקתי בסדנה. היא גם כתבה את הסיכום שלה על אותו היום. מעניינת הזווית.

תוספת 3 – שלשום הרציתי בפני קבוצה של ליצנים רפואיים אקדמאים. אבות מקצוע. תכנית חדשה של אוניברסיטת חיפה מכשירה רופאי חלום (ליצנים רפואיים) ותיקים בעלי נסיון לתואר אקדמי. היה מוזר. אני רגיל ללמד רפואה, לדבר על מחקרים, על הוכחות מדעיות, וכאן דיברתי אידאולוגיה. ניסיתי לדבר איתם על בניית מקצוע פרא רפואי חדש (דבר שהם עושים), ועל המקצוע ופריצת הגבולות שהוא מוכרח לעשות. על הצורך ביציאה מבית החולים, הובלת שינוי ברפואה. הבאת המסר הזה של אהבת האדם מלמעלה בחזרה אל לבבות הרופאים. דיברתי איתם על ליצן רפואי קהילתי, ועל ליצן רפואי מחלקתי (לא בפלוגה. בבית החולים), ועל רפואה. בסוף ראינו קטע מסרט בו קבוצת ליצנים מגיעה לכפר באפגניסטאן מוכת המלחמה. ההשפעה של הליצנים על הכפר בעשר דקות של סרט צנוע – היא המעשה הרפואי במיטבו. 

תוספת 4 – לקראת ההרצאה דיברתי עם  חבר רופא ליצן. הוא סיפר לי סיפור. בזמן מלחמת קוסובו הוא יצא לשליחות ליצון במחנות פליטים קוסובאים. המחנות היו מקומות עצובים ואלימים. ביום הראשון האווירה היתה קשה. הליצנים נתקלו בלגלוג, מגע עויין, צעקות. היום השני היה טוב יותר. ביום השלישי ניכר היה השינוי במחנה כולו שהצטרף לחגיגה. לפני העזיבה והמעבר למחנה אחר (בשלב הזה מנהלי המחנות נלחמו על הזכות לארח את קבוצת הליצנים), הגיע מנהל המחנה וסיפר בדמעות שכשסיפרו לו שמגיעים ליצנים למחנה הוא צעק וכעס על הבזבוז. במקום להביא עוד קצת אוכל, עוד קצת מחסה, עוד כסף מביאים קבוצה של אידיוטים? הדמעות התגברו כשסיפר שביומיים האחרונים שיעור האלימות במחנה ירד באופן דראסטי. שהאווירה השתנתה מקצה לקצה. שמלחמת הקיום הפכה לשיתוף פעולה בין פליט לחברו. הם נפרדו בדמעות.

תוספת 5 – ציטוט של צ'רלי צ'אפלין

I remain just one thing, and one thing only, and that is a clown. It places me on a far higher plane than any politician.

עוד פעם מעטפה חומה. נמאס כבר נמאסססס.

פעם עוד אצטרך לכתוב על אפלית הרופאים במילואים ובצבא בכלל, אבל זה לא הזמן.

כי קיבלתי, דמי פורים כאלה, דמי דמים כאלה. בלתי צפויים.

כנראה שקיבלתי סוף סוף את זה.

עוד מישהו קיבל? האם אני צודק? כי זה בא בלי הסבר.

אז מה? נותנים לי כסף ואני מתלונן?

כן!

מה עוד נשאר לי במדינה בה כל ח"כ גנב נגנב או גנוב, כל פקיד מושחת, משחד או שחוט, כל רמטכ"ל תוקף מוכר מניה, מחלק שלל. אה כן. נשאר לי ראש ממשלה שמוכר וקונה דירות (לכאורה), שמספסר (לכאורה?) בבנקים שלי!! שלי!!

אז נותנים לי כסף ואני מתלונן כי זה מריח יותר מדי כמו שוחד. דמי שתיקה. ואני לא מוכן להשתתף במשחק הזה בו מודדים כל דבר בכסף.

את הימים האלו מחיי נתתי בתמימות, באהבה, לא יודע למה אפילו. ועכשיו מלכלכים את זה בדמים. לא מספיק דם?

נ.ב. במחשבה נוספת. הכי כועס, אבל ממש רותח – על שר המשפטים שתוך כדי הרמת היד ששלחה אותי אותי!! למלחמה והעיפה את המדינה לאלף עזאזל לחודש, העז לדחוף את הלשון (וזה כבר לא לכאורה) לפה של חיילת / קצינה בסדיר. תגידו אין גבול? ואת הבושה הזו מוחקים בכמה גרושים?

נ.נ.ב. בעצם החלטתי מה לעשות בדמים האלו. הוראת קנייה. בבנק לאומי. בפעם הבאה שהרמטכ"ל מוכר, הם יקנו לי. כרטיס טיסה.

אמא ובת קוראות במגילה.

אבא לומד בחדר השני. מאזין. יותר מעניין שם.

מתחילות צעקות. קצת אחרי המישתה.

"מה הוא חושב לעצמו החשברוש הזה שהמלכה היא רכוש שלו?"

"מה זה פה אם לא מוצא חן בעיניו מה שהיא אומרת הוא יכול פשוט לגרש אותה?"

"מה הארמון הזה הוא רק שלו? מה עם המלכה? מה זה הסיפור הזה?"

"מזתומרת הוא מחפש את האישה הכי יפה? מזה זה מה שחשוב?"

לך תסביר לה שבעולם אין צדק, ושנשים חלשות יותר מגברים בהרבה מקומות, ושעדיין הסיפור הזה רלוונטי. מאוד. ובחוברת שאני לא ממש מצליח לקרוא כתוב על הגברת מודעות ושיטות לאיתור של התעללות בנשים.

"מזל" היא אומרת. "מזל שאנחנו לא בפרס". "מזל שהיום נשים שולטות".

ואמא אומרת שנשים היום לא שולטות, הן מנסות להיות שוות וקצת מצליחות.

והבת זועקת "חמתי בוערת בי".

ואני צוחק.

ומנסה לחזור לרפואה המונעת בחוברת, וממשיך להקשיב. כי הרבה יותר מעניין שם.

חג שמח.

שני חברים מהאינטרנט עשו היום משהו משמח.

חנן כהן השיק בשקט את WEBSTER3

אחרי וובסטר 1 שהפך לאגדה, היה וובסטר 2 בלוג אחר. קשה קצת לתאר מה היה שם אבל אני מוכרח לאמר שכל יום עברתי לראות מה התחדש, והיה מעניין ברוב הימים.

וובסטר 3 הוא נסיון להכניס את המגזר השלישי לבלוג האישי. חנן עובד בשתיל, ארגון שמסייע לארגונים לשינוי חברתי. שתיל סייע להקמה של נבט של ארגון עם פעילות בנגב בה הייתי מעורה לפני כשנה. חנן אחראי על האינטרנט בשתיל. בבלוג הוא הולך סוף סוף לכתוב על העבודה, ואולי להיות חלוץ בבלוגים של המגזר השלישי.

יש המון בלוגים של חברות מסחריות, של מפתחי משחקים, בלוגים אישיים. משום מה ומו, המגזר השלישי – עמותות, ארגוני שינוי חברתי ושאר ירקות לא משתמשים בכלי הזה. חנן בחלוציות אפיינית יסלול את הדרך. אני מקווה שהרבה יעקבו. אישית אני מתקשה לכתוב על הפעילות שלי בבלוג הזה, החשוף לכל, המשתמש בשמי, והרי חונכנו למתן בסתר. מצד שני שיווק העמותה והמטרה, חיוני לגיוס משאבים, ובתפר הזה אני מתלבט כבר המון זמן אם לכתוב או לא. בשלב מסויים בפעילות שקלתי בלוג קבוצתי בו כל מתנדב יסכם את ההתנדבות שלו, מעין לימוד משותף של שינוי חברתי. כתובת אליה אוכל לשלוח כל מתנדב פוטנציאלי כדי שיבין במה מדובר.

בנינו אתר אינטרנט. אבל איך בונים אתר טוב לעמותה שיביא עניין וסיוע אבל לא תשומת לב מזיקה?

המון עבודה יש לך בוובסטר 3 חנן. בהצלחה!!

שוקי גלילי כותב על זכויות העובדים / עבדים הרמוסות. מאז הזובור שקיבלתי ממפלגת העבודה היה לי מעצור בכתיבה בנושאים האלו שכל כך קרובים לליבי. מצד אחד מה הטעם. אף אחד שיכול לשנות משהו לא מתעניין. הפוליטיקאים מדברים לפעמים בכיוון נכון אבל כשזה מגיע לעשייה הם מצביעים בעד התקציב, נגד החלשים, ובעד הרס החברה שלנו מיסודה. העשירים הם החשובים. חברה שלמה מתרפסת בפני איזה גידמאק אחד רק בגלל הכסף שהוא מפזר. כוונות טובות או לא, בעולם נורמאלי הכסף הזה היה מועבר דרך מיסים אל המדינה שתדאג לחלק את הכסף הזה בצורה צודקת לכולם. במדינה שמועלת בכספי המיסים שלנו כולם מוכרחים להתרפס בפני העשיר. להתכופף בפני האגורות שהוא זורק. להתנחמד וללקק טוב טוב בשביל לגייס עוד כמה גרושים עבור אלו שאין להם. כישלון פתרון השלטון המרכזי הופך את המדינה ללא רלוונטית. העבדות המודרנית חותרת תחת הדמוקרטיה ותוביל לבסוף לפתרון של מנהיג חזק, של מלך מודרני, של פאודליזם. שוקי כותב על הצעדים הראשונים בדרך לימי הביניים של המילניום השני. תודה שוקי על שהאצת אצלי את התהליך, על שאתה לא מתייאש להמשיך ולכתוב גם אם אף אחד לא ממש שומע. אם אלפיים ישמעו אותך, ועוד אלף אותי, ועוד, ועוד, אולי נצליח להוביל שינוי מלמטה. יותר ויותר אני מאמין ששינוי לא יבוא בדרכי שלום, לא יגיע דרך הפרלמט אלא דרך עולם ישן עד היסוד נחריבה. מהפכה, עצבנית, ועצובה.

דבר מוזר הוא שאני מרגיש שחנן ושוקי הם חברים אבל הכרנו כאן, ולא נפגשנו מעולם, ובכל זאת אני קורא ברעב כמעט כל דבר שהם כותבים, ומרגיש קרוב מאוד לשניהם במובנים רבים. מוזר שימי מלאים בתקשורת אינטימית, קרובה עם אנשים פנים מול פנים, מגע וחיוך ודמעות וליטוף, מוזרה היא העוצמה בה אפשר להרגיש קירבה לאנשים שלא רואים. כשכל הקשר הוא מילים על מסך דרך מקלדת.

עכשיו, אולי מישהו יסביר לי איך הופכים בקסם את הקישורים האלו שקישרתי לדבר המוזר הזה שנקרא טראקבק כדי שגם חנן ושוקי ידעו שהגבתי כאן אליהם?

בתודה מראש,

קוראי הוותיקים (אוהב אתכם הרבה אוהב), יכולים לדלג לרשימה הבאה.

כשירות לקוראים חדשים אני מסכם מספר רשימות שכתבתי לפני כשנה לפני הבחירות, לפני המלחמה, לפני השנה המוזרה הזו.

יש בנק שלא גובה עמלות. יש בנק שלא עושק את הלקוחות. יש בנק כזה. בחיי. האינטרס של כולם ובמיוחד של הבנקים האחרים הוא שלא נדע על זה. הבנק הזה לא מפרסם את קיומו. אין תקציב פרסום. אולי בגלל זה גם אין עמלות. אין בו גם מינוס, והחשוב ביותר – אין בו כוונה להפקת רווח על גבו של האזרח. הבנק הזה הוא בנק הדואר.הרבה אומרים שהוא ישתנה, אבל מי יודע? בינתיים אפשר להנות, מזתומרת להנות? לחגוג את עזיבת הבנקים המסחריים. אני מפציר בכם. אם תרצו להרגיש פעם אחת חזקים, גדולים, מכובדים. גשו אל סניף הבנק שלכם. כן, זה שמחכים בו בתור שעה כדי להפקיד את הכסף שלנו, ועוד שעתיים כדי לקבל אישור להוציא את הכסף שלנו בחזרה. ועוד משלמים על הפעולות. גשו. בבקשה. ספרו להם שאתם רוצים לעזוב את הבנק. כן. עם המשכורת. והוראת הקבע. והשורות הרבות מספור שעל כל אחת מהן משלמים ומשלמים. נסו ותהנו.

לראות את הפקידה מחווירה, ומעבירה לסגנית מנהל הסניף שבודקת את החשבון ורואה את המשכורות, ומעבירה למנהל הסניף שניגש ובמתק שפתיים מתחנן שתישארו. בבקשה… ולסגור את החשבון. לבצע את האקט האולטימטיבי של לקיחת השליטה והאחריות על הכסף שלנו ועל הזכויות שלנו. להסביר להם שרווחים עצומים לא מסתדרים עם עושק מתמשך. ואפילו קמפיין אדיר של תרומות לעמותות לא עוזר. אתם החברה הרעים. אנחנו הטובים. אתם חיים על חשבון העבודה הקשה שלי, לא אני חי בשבילכם. ועד שלא תלמדו את זה אני לא חוזר.

בשלב הראשון אני מציע לכל מי שמחזיק שני חשבונות בבנקים מסחריים לסגור אחד ולהעביר לבנק הדואר. מה אכפת לכם? זה לא עולה כסף. אנחנו פתחנו את בנק הדואר בנוסף ולאט לאט הזחלנו דברים לתוכו. הוראות קבע (לא משלמים עמלת שורה), קצבת ילדים (אותו דבר), משכורות, ביטוחים ושאר מריעין בישין. אחרי שהכל עבר לשם באנו וניתקנו את החמצן לחמצן של המדינה. תענוג.

אנא, העבירו את הרשימה הזו לכל מי שמתלונן בשבת על הבנקים המושחתים האלו. תנו להם להזיע קצת. לא צריך הרבה. כמה? חמישים אלף חשבונות? מאה אלף חשבונות? סביר שאז הם ימחצו את בנק הדואר האדמדם, אבל עד אז אפשר להנות.

הרשימה הראשונה – בה אני מספר את הסיפור העצוב שלי עם בנק הפועלים.

ברשימה השניה אני מספר על חרם נגד הטלוויזיה ומזכיר את הבנק עם FAQ (שאלות נפוצות) שנשאלתי בעקבות הרשימה הקודמת.

ברשימה השלישית – אני מספר איך בגבורה אין קץ סרבתי להעמדת אשראי ונחשדתי כלא שפוי.

שבת שלום

אתמול שוחחתי על ספר עם מטופלת.

שוחחנו עליו בפגישה הקודמת וטרם הספיקותי לעיין.

קיבלתי את הנזיפה בהכנעה כי נראה שמדובר בספר דשופרא.

אחר כך עברנו לדבר על רפואה, עברנו לסיפור מסע וחזרנו לספרים.

תוך כדי הרצתי גוגל על הספר. להחליט לקנות? לקחת בסיפרייה? לספר לגברת?

מתנות קטנות, מתגלות במקומות לא צפויים. בגוגל מתחבאות הסופרצות הגדולות של זמננו.

משהו לקרוא – אתר על ספרים ועל קריאה נוצר על ידי שתים שקוראות. באתר מומלצים ספרים שאהבו.

אתר נעים לעין, מסודר כראוי לאמהות עסוקות לפי מנות – עיקרית, חטיפים, משומרים, ארוחת ילדים וטעימות.

ספרים שהכרתי באתר, (אוף כמה מעטים מהם קראתי), תוארו בצורה קולחת, אמינה, ומשמחת. אלו שלא – רציתי.

ואם כבר אתרים של ספרים :

אתר נפלא לספרי ילדים –  דפדף

עם פרק מזמין מכל ספר, והסבר עליו,

ודיון, ושעשועים, וסדנאות וכל דבר שמושך,

ומגרה, ותופס עין צעירה, והורה מיואש. וקוראים.

בדפדף גילתה הגדולה את בילבי בת גרב, וגילגי קודמתה.

ויצאה למסע מרתק בספרים, שעבר בדמיון, ותחפושת פורים.

ועוד אתר לספרי ילדים – כנפים

עם עשרות ספרים מתוארים, ומדורגים.

לכל מי שרצה לקחת ספר טוב לילד מהמדף,

או לקנות מתנה, או סתם להקריא משהו מהסיפריה.

ואחרי שלוש מתנות שכאלה נותר לאחר לילה טוב, וקריאה מופלאה.

עמותות של מחלות הן יצורים מוזרים בסקטור השלישי.

עמותות של מחלות יכולות לגייס משאבים לטיפול, לתמיכה, לגילוי מוקדם ולהעלאת המודעות למחלות שונות.

במדינה בה המימון הציבורי למחקר רפואי נמוך נמוך, במדינה בה תרופות חדשות מסתובבות בנבכי בירוקרטיה וסתם רשעות לפני שהן נופלות אל הסל, בעולם בו אין "היתכנות כלכלית" למציאת מרפא למחלות נדירות, עמותות המחלות הן חיוניות.

עמותות של מחלות הן גם חלק מתנועה ושינוי ברפואה. לקיחת אחריות של החולים, בני משפחותיהם ואנשים בקהילה הרחבה על מחלתם. לקיחת האחריות הזו מדרבנת אותנו הרופאים לעשות טוב יותר.

בשנים האחרונות ראיתי מטופל שסבל מפגיעה של מחלה מקוללת. הפעילות במסגרת העמותה לקידום המודעות והתמיכה בנפגעי מחלתו סיפקה נחמה, טעם לחיים, אהבה, קהילה. אני מתקשה לדמיין את חייו ללא הפעילות הזו, ללא העמותה. זו היתה התרופה הטובה, תכנית השיקום היעילה ביותר, הרבה יותר מהמעט שיכולתי להציע.

בשבוע האחרון נחתה בדואר הנכנס שלי בקשה לנסות ולפרסם את יום המודעות למחלה ATAXIA TELANGIECTASIA – מחלה תורשתית נדירה שמתאפיינת בפגיעה הדרגתית ומתמשכת במערכת העצבים המרכזית שמתחילה מוקדם בילדות, פגיעה במערכת החיסון עם זיהומים קשים, ונטיה לפתח סרטן. כל זה עם אינטיליגנציה תקינה לחלוטין.

תוחלת החיים של הילדים המקסימים הללו מגיעה לעשרים שנה.

המחלה מועברת בתורשה משני הורים שנושאים בחומר הגנטי שלהם את הפגם הגנטי.

המחלה ניתנת למניעה באמצעות בדיקה גנטית שיכולים לבצע ההורים.

היום (19 בפברואר) חל יום המודעות למחלה.תודה לסהר על ההזדמנות לסייע.

אתר העמותה למאבק ב AT

אשמח להפנייה לאתרים נוספים של עמותות סובבות מחלה, ואולי אפשר יהיה להרכיב רשימה שכזו ברשת לטובת החולים באשר הם.

לילה טוב.

מאה מילימטר – החורף הזה משופע גשם. השבוע חצינו את קו המאה. בשנים שלי כאן במדבר חורפים כאלו נדירים. כל השנים האחרונות הביאו קור מקפיא, ושמש שקרנית, ועננים שנצבעים באדום – ובלי גשם. השנה אחרי דצמבר יבש הופיע ינואר הרטוב. ופברואר בינתיים הולך בדרכו.

במלוא העוצמה המדבר זרם אל הים ושטף כבר שלוש פעמים. וגשם בא והלך, והמדבר התחיל לבעור. באש ירוקה ומוזרה.  בכל פינה צץ אחו, האדמה רטובה והחול שינה את הצבע לכתום חזק, ויש גם שלוליות חורף ואפשר להנות משבוע ואולי קצת יותר עד שהאש תכבה, והצהוב יחזור.

בשביל מי שלא יגיע לחגיגה, שלוש תמונות מהדרך למצפה רמון על נחל צין, שיוחלפו במוצלחות יותר ברגע שיהיו כאלו.

אחו בהתחלה של הצין

ועוד נסיון לא מוצלח

ובאותו ענין – בסתיו כתבתי על ארץ קסים קסאם של הנגב המערבי. כל עם ישראל הגיע לחוות את אותם המילימטרים באדמה קצת אחרת, בלי כבשים גמלים ועיזים מלכחים את נבטי הפרחים, באיזור בארי. עברנו שם. מהכיוון שבאנו לא היו פקקים אבל מהצד השני היו המון.

בסתיו ארץ קסים קסאם מפריחה חצבים מוקדמים, ובאביב פרחים אדומים ושפע ירוק שגם בקרוב יהפוך לצהוב. ואם בבארי כל העמדות תפוסות במטיילים, אפשר להמשיך עוד קצת דרומה, ולפנות לכיוון כיסופים (הקיבוץ והמחסום) ולמצוא מרבדים שקטים מאנשים.

דבר אחד איננו השנה. השלטים. כל השלטים שהובילו בעבר אל הגוש שנקטף נצבעו ביעילות לא מצויה בירוק. כמו צנזורה בעיתון שמופיעה לעיתים כמלבן ריק, השורות בשלטים ריקות. מדגישות את האין. את ההיה ואיננו.

שלט אחד החמיצו המוחקים השיטתיים. וזו החידה השבועית לילד. אנא חברים, נסו לגלות היכן נותר שלט אחד ומיוחד שמכוון אל גוש קטיף שהיה ואיננו?

שיהיה אביב טוב.

פאטץ' אדאמס – עליו כתבתי בהרחבה כאן עומד לבקר בארץ בשבוע הבא. הביקור ביוזמה של דיאדה, מעריב קונגרסים וקרן ילדים שלנו שפועלת לרווחת הילדים המאושפזים בבית החולים שניידר. בתאריך 21/02/2007 יהיה יום עיון בהשתתפותו לקהל רחב של מטפלים, ליצנים, והמון אחרים. יהיה שמח.

פאטצ' – רופא ומהפכן, ומרצה מרתק גילה במהלך לימודי הרפואה את הניכור של מקצוע הרפואה. את התרחקותם של הרופאים מהמטופלים, מהקשר האישי. הוא שם לב גם לשחיקה הגדולה במקצוע, לאיבה ולחשדנות הגדולה שמתפתחת בין מטופלים למטפלים. במקביל, הפיכת הרפואה לעסק, למרכז מחולל רווח, וחסימת הגישה לשירותי בריאות לעניים גרמה לו לנסות ולבנות מודל חדש.

במשך עשור ויותר יחד עם קבוצת חברים הם הפעילו מרפאה / בית חולים / קומונה. כל מי שהגיע טופל, כל מי שטופל טופל בחינם, כולם חולים ומטפלים תרמו בעבודה, ובכסף לקיום המרפאה. הם ניסו לקחת את השירות היקר ביותר הקים ולתת אותו בחינם. במקביל, הם ניסו להפוך את העשייה הרפואית לריפוי ללא שחיקה. אומנויות, שמחה, ריקודים, צחוק, אהבה היו חלק טבעי ביום יום. פאטצ' אדאמס נחשב גם לאחד מהאבות המייסדים של תנועת הליצנות הרפואית שהתבססה בבתי חולים כמעט בכל העולם המערבי. יחד עם חברים הוא מסתובב ברחבי העולם בסיורי ליצנות הומניטאריים. בשנה החולפת הם ביקרו ברוסיה (בתי חולים ובתי יתומים), בפרו (שם גם הקימו מרפאה כפרית), באל סלוודור (שם הם סייעו לתושבי עיירה לצבוע את קירות העיירה), ובעוד מקומות רבים. בהשראת סיפור חייו הופק הסרט פאטצ' אדאמס בכיכובו של רובין וויליאמס. 

מכון גזונטהייט! – בשני העשורים האחרונים מנסה פאטץ' יחד עם קבוצת חברים להקים בית חולים טיפשי חינם על חלקת אדמה מופלאה בווירג'יניה המערבית. בחלקה מתגוררים מתנדבים שבונים את בית החולים על פי תכנון ייחודי ומסעיר. במקביל מסתובב פאטץ' בכל העולם ומרצה את תורתו תמורת תשלום שמועבר למימון המשך העבודות.

יחד עם פאטץ' מגיע ליצן נוסף, רופא בשם Bowen White – אחד המרצים הטובים ביותר ששמעתי מעולם. בוון כתב את הספר למה נורמאלי זה לא בריא? והוא מרצה מבוקש ומחונן בזכות עצמו. ההזדמנות לשמוע את שני המהפכנים הללו יחד באותו יום היא הזדמנות אדירה. לרוב הוא מופיע בדמות הליצן שלו ד"ר ג'רקו ומדובר בחגיגה אמיתית ומלאת תוכן.

קשה לי מאוד לקדם אירוע מסחרי, אבל כאן מדובר באירוע מיוחד. אני מרגיש שהערך מיום כזה לכל איש רפואה, ולכל מטופל הוא אדיר. במקביל, שכר המרצה של פאטץ' עובר ישירות לאחת המטרות הטובות ביותר שאני מכיר. בנייה של מודל אחר לרפואה. במהפכנים כאלו טמון הזרע שיכול להציל את הרפואה. המודל שלו והרעיונות שהוא מציג מהווים אתגר לכל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שלו. לא להסתפק במקום הנוח של בורג במערכת ענקית, אלא, לנסות לתקן עולם. בכל הרמות.

הטלפון לפרטים במעריב קונגרסים 03-5616600

אני אהיה שם. 

שיטפון

החורף הביא שיטפון. שיטפון של חולי, ועצב, ואבדן.

החורף הביא שיטפון של ממתינים ליד הדלת, ותורים, ותשישות, ואשפוזים, וטלפונים בהולים בשעות מוזרות.

החורף הביא שיטפון של ימים קרים ולילות בלי שינה ודמעות.

החורף הביא שיטפון. ופחד מוות.

וביום ראשון, בדיוק כשהלב פעם ונסדק, כשדמעות מילאו את העיניים, ביום ראשון, הגשם פסק והשמש יצאה והחורף הביא את השיטפון.

וסגרתי אור נאון, ויצאתי מתוכנה וצעדתי במדבר כמו שודד של זמן, כמו גנב שלווה.

יושב לצד השיטפון לשמוע את המים מנקים את המדבר, מנקים שיטפון מבפנים.

שיטפון אפור וקר וחזק וסוער בכל כוחו של המדבר והחורף.

ונסעתי לבית הקברות.

דרומי חברי הטוב, ובלוגר לעילא הזמין אותי אז באתי.

חמישה דברים

1. שמונה מטופלים אהובים שהייתי רופאם אינם עוד בין החיים. אני נושא אותם, מדבר אליהם עדיין, וכבד לי נורא.

2. אני מגמגם. מארת נעורי, המתנה הגדולה של בגרותי. המאבק על היכולת לדבר עיצב, חישל ובנה יותר מהשמיד, יצר יותר מהרס. עבודת הגמר בבית הספר לרפואה היתה גם הטיפול והגאולה שלי. כתבתי על ההיסטוריה הרפואית של בעית הגמגום. בין משה רבנו, דמוסתנס וצ'רצ'יל מצאתי נחמה. בתוך התאוריות והטיפולים השונים והמשונים למדתי שאין חדש תחת השמש. הפוקראטס והמומחים במאה העשרים ואחת מדברים באותה שפה, ואף אחד באמת לא מבין שומדבר.

3. בשלושת השנים האחרונות מקריאים לי ספרים באודיו בזמן הנסיעה במדבר. הרבה שנים לפני כן לא קראתי כל כך הרבה וכל כך טוב. עשרות ספרים, מאות שעות, רק שלא תסתיים לה הדרך. www.audible.com

4. למדתי אלקטרוניקה בתיכון. כעבודת גמר ייצרתי מכונת מזל עם מונה ונורות מרצדות. היא לא עבדה מעולם. הלימודים האלו לימדו אותי בעיקר מה לעולם לא ארצה לעשות. לעבוד עם מכשירים. הם לימדו אותי גם מה אני מאוד רוצה לעשות. לעבוד עם אנשים.

5. מסוף הלימודים ועד הסטאג', מסוף הסטאג' ועד ההתמחות לקחתי חופשה של שנה בכל פעם. למדתי לקום מאוחר, לישון מוקדם, להנות מהרוח בין העלים אחר הצהריים, לחבק ילדים, ומהשקט בלי העבודה. מאז אני מתגעגע לפנסיה הבאה. שתגיע. בקרוב.

ממי אבקש?

אני לא קורא הרבה בלוגים ואלו שאני קורא בטח כבר הוזמנו מזמן.

אבל אם בכל זאת –

עמי בן בסט

אוריה תדמור (צלם מחונן ועכשיו גם כותב שצילם גם פרוייקט שלי שעליו בוודאי עוד יסופר כשיהיה לי כוח).

סתיו שפיר

אלי אשד

כרמל ויסמן (בזכותה אני כותב כאן)

קשה לקרוא על זה בחדשות אצלנו, אבל בלבנון מתרחשת ממש עכשיו הפיכה.

חיזבאללה ואיראן וסוריה הופכים את לבנון על פיה ומנסים להפיל את הממשלה.

קשה לקרוא על זה בחדשות אצלנו כי שכחנו מלבנון מאז אוגוסט.

אתמול – הפגינו המונים ברחובות. קבוצות נלחמו באחרות בעימותים אלימים. הצבא ירה.

החיזבאללה (כמו ערוץ 2) מנייד את מפגיניו באמצעות SMS. הפיכה של הדור השלישי.

אתמול – הוכרז עוצר, עוצר?? בבירות.

קשה להמנע מהמחשבה שההרפתקה אליה יצאנו אנחנו בקיץ – מלחמה עליה החליטו בין פקודת מכירת מניותיו של הרמטכ"ל ובין דחיפת לשון השר אל גרונה של חיילת, הובילה בתגובת שרשרת להתפרקות הישות הלבנונית.

הכשל שלנו, הוא תבוסתם. הנצחון שלנו הוא תבוסתם. הילד הקטן בשכונה שכולם מרביצים לו. לבנון.

בלוגר מלבנון מסכם את המתרחש שם מצפון + תמונות בפוסט מתגלגל.

קל לקרוא על זה בחדשות אצלנו.

בתערובת של שמחה לאיד עם "אמרנו לכם שהילדים האלה רק ירביצו אחד לשני" אנחנו מביטים בשקט במלחמת אזרחים בעזה, בגדה. הגל העכור הזה שאנחנו דואגים בדרכים שונות להעצים עלול לשטוף אותנו כמו צונאמי. כשספירת הגופות תגדל, כשכבר לא יהיה את מי לחטוף הם, כולם, חמאס ופת"ח כאחד יאלצו להתאחד מול האוייב הציוני. לא כדי לפגוע בנו. כדי להציל את עצמם.

כל רפרש בכותרת הראשית ב YNET העלה את מספר ההרוגים שם במקום הרחוק הקרוב הזה. וטילי RPG, וחטיפות, ויריות.

ואנחנו? שנצא אולי לשתות משהו? כי מחר אולי יחכה הצו בדואר, ואם לא מחר אז מוחרותיים.

שבת שלום.

קישור לסרטון לבנוני 15 דקות מהצד השני של הגבול

http://video.google.com/videoplay?docid=8326734789464462895&hl=en

ד"ר איתי גל הרופא הכתב של YNET פירסם כתבה.
לפי הכתבה רופאה בשם קורינה אנג'ל רשמה בחופשת מחלה של מטופל את המשפט הבא :

Stam balbel ta moch bari kmo shor, natti lo stam kadorim shani mekabel haleem hamalot
(כל הזכויות שמורות לכותב המשפט).
הרושם האישי שלי, (מהגדלה של התמונה הזעירה בכתבה), הוא שמדובר בעיבוד פוטושופ לא מוצלח של פתק אמיתי של חופשת מחלה. אני לא יכול להוציא אישור כזה מהתוכנה אצלי (יש כמה פרטים מוזרים באישור), אבל מי יודע?
ראוי שבפרסום כתבה כזו, עם שם הרופאה במלואה תפורסם גם גרסת הרופאה, שיצויין לפחות נסיון לדבר עמה, לאפשר לה להגן על עצמה. התגובה היחידה שמצויינת בכתבה היא מהדוברות של שירותי בריאות כללית.
אם מדובר בברווז עיתונאי לא תספיק כאן התנצלות עיתונאית רגילה.

עצם היות הכתב רופא דורשת משנה זהירות בהכפשת קולגה. אז נכון, מדובר בידיעה מדהימה, מצחיקה, מוזרה. 

שבועת הרופא העברי, (עליה נשבעים כל הלומדים רפואה בישראל), כוללת סעיף מפורש על היחס הראוי בין רופא לחברתו. "הזהרו בכבוד חברכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם". חלק נוסף של השבועה מורה במפורש לא ללכת רכיל.
אם מדובר באמת יש טעם לפגם בכתבה כזו בלי תגובה של נשוא הכתבה.

לפני העלאת הפוסט ניסיתי לקבל את תגובת הרופא הכתב באמצעות מייל למערכת YNET, מדור הבריאות. תגובה כזו לא נתקבלה (בארבעת הימים האחרונים).

חנן כהן במטמורפוזה החל לכתוב בלוג לבלוגרים על בלוגים (מישראל לא מבולגריה).

בבלוג אין אפשרות להגיב מתחת לפוסט. זה קצת מפריע לכל מי שרגיל לפורמט הבליגה הרגיל.

חנן אומר בפוסט מהיום שמבנה יוצר פעולה (או, במילים אחרות מבנה הבלוג יוצר את המהות שלו).

המבנה של כותרת שמסכמת את הפוסט, גוף הפוסט, ותגובות למטה יוצר או משנה במידת מה את איך שאנחנו כותבים.

אני מסכים.

אני חושב שבלי תגובות לא הייתי כותב כאן. השיחה הפעילה והאפשרות לתגובות ספונטאניות בשליפה, האפשרות להגיב בצורה שלא מחייבת לקיחת אחריות, לא מחייבת הזדהות ולא מחייבת מחשבה עמוקה לפני כל מילה מאפשרת דיון הרבה יותר פורה. ומעצבן. וחי.

אז הנה, אני מגיב לחנן כאן, אבל מכל זאת מעדיף שהקוראים שלי יגיבו בשיחה כאן למטה.

בנושא הכותרת אני מסכים. לא כל הגיג שתי מילים כמו זה שכאן זקוק לכותרת. זה לתת הרבה יותר מדי כבוד לדברים קנטנים. הצורך בכותרת מונע מלכתוב דברים קטנטנים במרחב הזה הציבורי אישי.

היום דיברתי עם חבר. לפני מספר חודשים  הורדתי על מחשבו תכנת מסרים מידיים, ושיחות קול ווידאו. קצת אחר כך הוא הכיר גברת מארץ אחרת והמתנה שהשארתי במחשב איפשרה להם לבנות מערכת יחסים עוד לפני הנשיקה הראשונה. היום בשדה התעופה בחזרה מארץ אחת ובדרך לארץ אחרת הוא מסר שתכנית המסרים הצליחה להעמיק אהבה מזרע קטן לפרח. אושר גדול. האושר בטלפון הרחוק הצליח להידבק אצלי, ובין סרטן להתקף לב שמחתי. ככה IH שימחה באינסטנט.

עולם חדיש.

האירוע האחרון בו ירה שי דרומי חוואי מהנגב בפורצים במהלך נסיון גנבת עיזים מעורר סערה בדרום.

מחר יפגינו למענו רבים המאמינים שלא ניתן להאשימו בהריגה / רצח.

המוות הנורא והמיותר הזה מאיר בחוזקה שלוש נקודות בחיים שלנו בחבל הארץ המדברי. הנגב שמזמן הוא קולוניה של מדינת ישראל, ובדרכו במהירות להתנתקות ממדינת ישראל.

1. האזרחים, הבדואים תושבי הנגב מופלים, מוזנחים, נעלמים מעין הציבור. בעוני מנוון חיים חצי בעיירות זוועה, והחצי השני על הגבעות ובין הנקיקים בכל רחבי הנגב. אינם מוכרים. אין עבודה, אין תכנית כללית לפתרון, אין סיוע. היום עשיתי ביקור בית בעולם השלישי הזה. אנשים חיים באוהל או בצריף, ישנים על הקרקע ללא חשמל, ללא שירותים בסיסיים. ללא מים. תרנגולת הידסה בחצר ואני בדקתי וידעתי שאפילו את התרופות שארשום לא יהיה מאין לקנות. כי אם יש משהו קונים קמח, ואם יש עוד קצת קונים שמיכה. לא תרופה לסוכרת או ללחץ הדם, לא עזרי ניוד לילד המשותק. כי מדינה שמאפשרת עושר מנוון, מסריח, ומאפשרת עוני, הזנחה, ועולם שלישי נוסח אפריקה לא יכולה לצפות לשקט. התרעלה שמצטברת מבפנים מפעפעת בגנבות, בהשחתה, באלימות. עוני זה לא רק מספרים. עוני זה פשע.  


2. אנו תושבי הדרום חיים הרחק מהממלכה. הרחק מהשלטון, הרחק מחוק וסדר. שנים אנו עומדים בודדים אל מול פשע, אלימות, גניבות, השחתה. סחר בנשים, סחר בסמים, סחר מכל הסוגים מלבד הסוג שמשלם מיסים. פעם אחר פעם אנו עומדים אל מול שוטרים עצובים שלא מנסים אפילו למצוא את הרכב / לאתר את הפרות/ להחזיר את הסוסים. אין סיכוי הם אומרים. תוותרו. בעלי עסקים משלמים פרוטקשן. כשהממלכה חלשה צצים הפשעים המאורגנים ואלו שלא. צצים גם הנחושים להגן על עצמם ועל רכושם. כי באנרכיה כמו באנרכיה. מתחילים להרוג על כבשה, או בגלל פריצה, ומחליקים במדרון התלול והחלקלק להרג מיותר במועדון, או, על הכביש. אנרכיה. יום אחד אירוע קטן יצית תבערה גדולה, ואנרכיה נקודתית תהפוך לאש גדולה. זה קרוב קרוב.


3. האנרכיה שמתירה לכל אדם לשבת היכן שרוצה, לבעול אדמה, לשים גדר להכריז שלי היא. המדינה הזו שמביאה חוואים עם רובה ציד למרחבי הנגב כאילו שחסרים ישובים שמשוועים לאדם. המדינה הזו שעוצמת עין מצידי הכבישים שמתמלאים בבועלי אדמות מכל סוג וזן, מוכרים ובלתי מוכרים, חוקיים ובלתי חוקיים, יהודים ומוסלמים, המדינה שמאפשרת הפרות קטנות של החוק, נעצרת פתאום ועוצרת פתאום. איש אחד. החוואי בהארכת מעצר. הפשע והפרת החוק זוחלים יום יום. בעצם לילה לילה. עוד בית מוקם, עוד חווה דורסת פיסת בראשית. עוד תקן נעלם. ועבודה בורחת. ולנו? מה לנו כאן? כמה אפשר?

אז מחר במדינת החלם יפגינו למען האיש שהרג בהגנה על רכושו. ואני לא יודע מה לחשוב. כי כשראשי המשטרה עונים הלשון רפה שלא ניתן להציב שוטר בכל רפת, כשהמשטרה מזניחה את הסיבה למענה היא קמה, מתן תחושת ביטחון לאזרחים, אנא אנו באים? ומצד שני, רצח בסגנון מערבפרוע, איך אפשר לקבל דבר כזה? ומה אם באמצע שוטטות במדבר אחדור בטעות לשטחו של בועל אדמה? גם בום טראח? ושל מי האדמה הזו בכלל? של מי האוויר מעליה?

כל שאני יודע הוא שהמדינה הזו פחות ופחות שלי.