ברוכים הבאים לאתר הרפואה האינטגרטיבית של ד"ר אסי סיקורל.
הבלוג של ד"ר סיקורל פועל משנת 2005 כחלק מפרוייקט רשימות, ומתעדכן אחת לשבוע לפחות.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על ד"ר אסי סיקורל.
לפרטים נוספים על הרצאותיו של ד"ר סיקורל.

ביום שני ישבתו הרופאות שביתת אזהרה בכדי למנוע הפחתת תקני מתמחים, הורדות שכר חד צדדיות ופגיעה משמעותית במתמחים בפתולוגיה.

ביום שני ישבתו הרופאים.

בתי החולים הציבוריים יפעלו במתכונת שבת, ברוב מרפאות הקהילה הרופאים לא יתייצבו לעבודה.

בלב כבד אחרי שנה סוחטת, מורכבת וקשה אנחנו מרימים תמרור אזהרה גדול אל מול משרד האוצר שמנסה לפגוע ברופאים שבועות בודדים לאחר שיא של מגפה שעדיין משתוללת ברחבי העולם. בשנת הקורונה נוצר רושם כאילו מערכת הבריאות מקבלת את כל המשאבים להם היא זקוקה כדי להיענות לאתגר. רושם מוטעה. לאורך כל התקופה נאלצנו להילחם בכדי לקבל אמצעי מיגון, כוח אדם, והגנה תוך כדי עבודה בסיכון גבוה ובמסירות נפש. במשך שנה נמנענו מלפעול באופן שיפגע במטופלים בגלל גודל השעה. ההתנהלות האחראית שלנו היתה בעוכרינו. באוצר חשבו שנחלשה רוח הסולידאריות שלנו, שאנחנו חלשים ומוכנים לקבל בשתיקה גזרות שונות ומשונות.

שלוש פעולות מהשבועות האחרונים עוררו אותנו לפעולה. 

1. הממונה על השכר החליט שמתמחים בפתולוגיה צריכים לישון במכונים הפתולוגיים בעת תורנות למרות שאין עבודה במכון בלילה, ולצאת ליום חפשי לאחר תורנות במקום לעבוד כפי שעשו עד כה. פתולוגיה היא מקצוע חיוני בבתי החולים ואין כירורגיה או אונקולוגיה בלי פתולוגיה. פתולוגיה היא מקצוע במצוקה שקשה לגייס אליו רופאים. אחד היתרונות במקצוע הוא איזון טוב בין זמן עבודה לחיים, והעדר פעילות דחופה בלילות. עבודה קשה מאוד, אבל בשעות סדירות. בכדי להרוויח יום עבודה נוסף של המתמחים, במקום להעביר את השעות בתורנות לילה המתמחים עבדו בבוקר שלאחר תורנות. האוצר החליט שהם צריכים לישון במכון. כי הוא יכול.
2. משרד האוצר החליט שתמה המגפה, ו600 תקנים שגוייסו בזמן הקורונה צריכים להעלם. מדובר בתקנים שהמערכת שוועה להם שנים ארוכות, אבל בעיקר מדובר ברופאות ורופאים שהתגייסו בזמן חירום לעבודה מסוכנת, בתנאים קשים, ועכשיו צריך לפטר. בישראל יש רופאות ורופאים מובטלים שמחכים לתקנים להתמחות, אנחנו זקוקים להם, ומשרד הבריאות מצהיר שמבחינתו עוד קורונה, שכדאי לחכות עוד קצת. בשנה האחרונה עבדנו ללא הפוגה, ללא חופש. תחת צו איסור יציאה מהארץ. עכשיו הזמן להשתמש בתקנים הללו בכדי לארגן סבבים של הפגה, במיוחד בגלל שכל גורמי המקצוע חושבים שהווירוס עלול להפתיע. ואם נפטר לא נצפה שהם יתייצבו שוב כשנזדקק להם. עכשיו הזמן להשתמש בתקנים האלו כדי לאפשר לצוותים זמן לעבד את מה שהתרחש סביבנו, לטפל בטראומה, להפיק לקחים, להחלים. עכשיו הזמן להשתמש בתקנים האלה כדי לתמוך במהלך לקיצור תורנויות עשרים ושש השעות שחייבות להיפסק.
3. דרישה של האוצר להחזר הפרשי שכר רטרואקטיבי שניתנו לטענתו בטעות לרופאות ורופאי הכללית לאורך שנים. טעויות מערכת שכר או כללים שהאוצר טוען שרופאי הכללית כפופים אליהם למרות שההסכמים הקיבוציים טוענים אחרת. הפעם לא רק מאיימים גם יוצאים במסע הכפשה שבו מסמנים את כלל הרופאים כשודדי הקופה הציבורית. 

אלו הסיבות המיידיות. אבל יש מספיק אחרות וכאן הסכנה במשבר כזה שמתחיל קטן ויסתיים בענק. ההסכם הקיבוצי האחרון שלנו הסתיים בסוף 2019. תנאי העבודה שלנו וההסכמים הישנים לא תואמים לסביבה המשתנה, ודורשים הסכם קיבוצי. הכעס הגדול ביותר של כולנו הצטבר בשנת הקורונה. עם התחלת המשבר גילינו שמחסני החירום ריקים. צומצו. אין ציוד הגנה, ובמשך החודשים הראשונים עבדנו עם ציוד מגן חלקי בקהילה בעיקר אבל גם בבתי החולים. בהמשך נאלצנו להאבק על הכרה בהידבקות בקורונה במסגרת העבודה כתאונת עבודה, ובידוד עקב חשיפה במקום העבודה כימי עבודה ולא ימי חופש בשכר מופחת. אחר כך נאלצנו להאבק עבור בתי החולים שלנו שנחנקו כלכלית כאשר משרד הבריאות סגר את הפעילות הכירורגית המתוכננת שמחזיקה את בתי החולים על הרגליים. בהמשך נאבקנו עבור סידור לילדים שלנו בזמן סגר במערכת החינוך, רבים מאיתנו נאלצו לשלם בימי חופשה בהעדר פתרונות. אלו רק חלק מהמאבקים שניהלנו בשנה האחרונה, תוך כדי מאבק במגפה משתוללת. הפעולות האחרונות של האוצר הביאו את יכולת ההכלה שלנו אל הקצה. הכעס שהצטבר, השנה העצובה שעברנו, מתנקזים ליום אחד של מחאה. של זעם מאופק שרק מתחיל לבעבע. היום הזה הוא רק ההתחלה. אם לא נתחיל בתהליך ריפוי, בניית יחסי אמון ועבודה משותפת עם כלל הגורמים במערכת, היום הבודד הזה יהיה הצעד הראשון במסע ארוך וכואב שאין לדעת מה יהיה בסופו.שביתת אזהרה.

לא יהיו עוד אזהרות.

פוסט שמנסה לסכם ולהביע דעה בנוגע לסרטון של אולי וגיא שעלה אתמול. "דוקו/דרמה" על "מחדל הקורונה". קודם כל סיכום הנקודות העיקריות בסרט כמו שהבנתי אותן. אחר כך דעתי.

1. החלטות בישראל מתקבלות משיקולים פוליטיים ולא משיקולים ענייניים.
2. הסגר הראשון היה נחוץ – אולי לא נוהל כמו שצריך אבל רוב הדוברים חושבים שהיה נחוץ.
3. הסגר השני לא היה נחוץ ויכול היה להימנע באמצעות צעדים אחרים – סגירות מקומיות, טיפול קפדני בחתונות ואירועים במקומות סגורים על פי המידע שהצטבר בנוגע לסיכון הדיפרנציאלי להידבקות בסיטואציות שונות.
4. סגר שלישי לא צריך להיות על השולחן בכלל.
5. היתה תורה והנחיות לאומיות להתמודדות עם המגפה שלא יושמו החל מהרגע הראשון כנראה באופן מכוון משיקולים פוליטיים.
6. מגפה של ווירוס נשימתי נגמרת באחד משני מהלכים – חיסון או הידבקות של שיעור מספק באוכלוסיה, "עומק חיסוני" – שזה מונח אפידמיולוגי שלא הכרתי לפני החודשים האחרונים, והוא דרך שונה לאמר חסינות עדר. למען ההגינות הסרט צולם במהלך נובמבר אז עוד לא היה ברור אם יהיו חיסונים בזמן הקרוב.
7. הממשלה בוחרת במומחים שאומרים את מה שהיא רוצה לשמוע במקום במומחים אחרים שאומרים את מה שהיא לא רוצה לשמוע.
8. גורמי המקצוע במשרד הבריאות או לא עומדים על דעתם המקצועית באופן הרצוי או משנים את דעתם תחת לחצים פוליטיים.
9. הקורונה קיימת. היא מחלה קלה מאוד בילדים, מחלה לא כל כך נוראית במבוגרים יותר מלבד בקשישים, ובישראל יש התמקדות יתר בתחלואה הקשה באמצעות סטייה מההגדרות הבינלאומיות של הגדרת חומרת המחלה.
10. שוודיה היא סיפור הצלחה בהתמודדות במגפה, בריטניה לעומתה שעשתה סיבוב פרסה באפריל היא סיפור כישלון. רוב התמותה העודפת בשוודיה נובע מתמותת חסר בשנת 2019 שהתאזנה.
11. למרות שהיתה שיחה של שעה וחצי עם ראש הממשלה, כמה דיונים בכנסת, תשומת לב תקשורתית ושיחות רציפות בין הגורמים שמדברים בסרט לבין גורמים מייעצים ומקבלי החלטות בישראל דעתם לא התקבלה והם חוו השתקה.

סך הכל לא דרמה גדולה שעטופה בעריכה מוזרה ופס קול דרמטי.

להלן מחשבותי בחלוקה למסרים המרכזיים –

1. מסכים לגמרי. החלטות בישראל מתקבלות באופן פוליטי.
2. מסכים לגמרי. הסגר הראשון היה נחוץ. מי שחושב שהסגר הראשון לא היה נחוץ לא מבין את מצב מערכת הבריאות שלנו בכניסה למגפה – מזכיר שלא היו לנו מסכות, לא היו מספיק כפפות, לא היתה מיטת טיפול נמרץ אחת פנוייה והיתה אי וודאות גדולה בנוגע לווירוס כזו שלא קיימת היום.
3. מסכים חלקית שניתן היה להמנע מהסגר השני בהינתן פעולה אפקטיבית שלא היתה…
4. סגר שלישי – הדעה שלי מורכבת בנוגע לכך. בנקודת הזמן של היום – בהעדר חוסר רצון בולט של המדינה לעשות צעדים אפקטיביים אחרים אני לא בטוח מה אני חושב בנוגע לסגר השלישי. אני כותב היום עם הנתונים של היום, הם דיברו בנובמבר.
5. ישראל לא פעלה בהתאם לתורת ההתמודדות עם מגפות שנכתבה על ידי מיטב המוחות, תורגלה לאורך שנים, והתכוננו אליה – מסכים לגמרי.
6. חיסון עדר – בהינתן חיסון אפקטיבי בנקודת הזמן הזו הדיון הזה לא רלוונטי. לתחושתי חלק גדול ממקרי המוות מהמחלה שיהיו בחודשים הקרובים מיותר. אין שום סיבה לחתור לעומק חיסוני כי יש חיסון – השאלה מה אנחנו עושים עד שנוכל לחסן שיעור מספיק גדול של האוכלוסיה האם לתת למגפה להמשיך להתפשט עכשיו למרות שיש לנו פיתרון קרוב בחודשיים הקרובים?
7. הממשלה מקשיבה למומחים שהיא רוצה ולא לאחרים – מסכים באופן חלקי.
8. גורמי המקצוע במשרד הבריאות נמנעים ממלחמה על האמת המקצועית שלהם או משתפים פעולה עם סגרים – פה אני לא מסכים. גורמי המקצוע במשרד הבריאות לפחות מאז כניסתו של פרופ גמזו, כניסתו של פרופ חזי לוי, וכניסתה של דר שרון אלרוי דיברו באופן ברור מאוד על ההמלצות שלהם – מודל רמזור, סגרים מקומיים, סגירת אולמות אירועים, ופתיחה כמעט מלאה של שגרת החיים במקומות בהם התחלואה נמוכה. בהעדר נכונות פוליטית לביצוע הצעדים שהם המליצו עליהם שוב ושוב ושוב לאור הבנה שהממשלה לא תעשה שום דבר חוץ מסגר מלא, הם נאלצו לתמוך בצעדי סגר. גם ביציאה מן הסגר השני הם הציגו תכנית סדורה ליציאה שבוטלה בזלזול ועברה דרך מפעל הנקניקיות של ידי מקבלי ההחלטות בישראל. אני באמת רואה פערים קטנים מאוד בין מה שאומרים פרופסור חגי לוין, פרופסור נדב דודויץ, ומה שאומרת ראשת שירותי בריאות הציבור או מה שאמר רוני גמזו בזמן שהיה בתפקיד. 
9. קורונה היא מחלה לא נוראית – לא מסכים שוב. הקורונה היא מחלה קלה בילדים. מחלה לא פשוטה במבוגרים, ומחלה קשה מאוד בקשישים. מעל גיל 80לא רק שהתמותה גבוהה, התחלואה הנלווית משמעותית. תחלואה נלווית מאוחרת משמעותית קיימת גם באנשים צעירים יותר. 
10. שוודיה לדעתי היא כישלון חרוץ בהתמודדות עם המגפה. הם מתקרבים ל 9500 מקרי מוות. נמצאים בהתפרצות מתמשכת, ומבחינת פגיעה כלכלית ספגו פגיעה כלכלית דומה למדינות השכנות. שיעור התמותה למליון נפש גבוה בהרבה מבישראל. בריטניה בדומה לישראל סובלת ממערכת בריאות עם חולשה קיצונית של המערכת האשפוזית. יש בבריטניה מספר דומה של מיטות לנפש כמו בישראל בעוד שבשוודיה מספר המיטות לנפש גבוה יותר, עם פער אדיר ביכולות הטיפול הנמרץ. 
11. השתקה – למרות שיש נסיון לצייר את הסיפור כסוג של מלחמת בני או בבני חושך או קולות בודדים שאומרים את האמת ונתקלים בהתנגדות השתקה והכפשה אני מתרשם שהדעה של אנשי הגיון בריא נשמעה באופן בולט לאורך כל החודשים האחרונים. היה קשב ציבורי, מספר דיונים בכנסת, כתבת מגזין מפנקת על מנהל מיון לניאדו, ועניין תקשורתי וציבורי גדול בדעה הלגיטימית, והנכונה שסגר הוא אמצעי בעייתי מאוד.

יש בכל הדיון הזה התעלמות ממאפיינים תרבותיים של ישראל ומאפיינים יחודיים שלנו כמדינה.

אנחנו מדינה צפופה מאוד, עם מרחב אישי תרבותי בסיסי אפסי. אנחנו בעלי משפחות גדולות, (רוב ההדבקות המשמעותיות הן בבית), וחיים במבנה רב דורי הדוק הרבה יותר מהאירופאים. אנחנו מדינה עם הקפדה נמוכה על הנחיות, ויש קבוצות שלמות בחברה שהפרו הנחיות באופן שיטתי. החברה הישראלית מקדשת את החיים ויכולת ההכלה שלה של מוות גם של מבוגרים שונה לחלוטין מזו של שוודיה. בשוודיה היו בתי אבות בהם נפטרו חצי מהדיירים ויותר. האוכלוסיה מקבלת את מקרי המוות האלה בשקט. ישראל שונה. 

הנקודה החלשה ביותר של הסרט – אין בו שום נסיון לאיזון או אפילו קבלת תגובה ראוייה מאנשים שהסרט מאשים האשמות קשות. זו עוולה עיתונאית ומוסרית במיוחד לאור חומרת ההאשמות שעולות בסרט. העובדה הזו הופכת את הסרט למנשר ולא לעבודה עיתונאית.

לסיכום בסך הכל אני נוטה להסכים עם לא מעט ממה שנאמר בסרט.

באופן כללי אני בעד להוריד להבות, למתן את הקיטוב, ולהבין שיש פה מעט חילוקי דעות בין אנשי המקצוע, שחילוקי הדעות האלו הם לא גדולים, ושבסופו של יום אנחנו מתנהלים כפי שאנחנו מתנהלים לא בגלל גורמי המקצוע במשרד הבריאות, אלא בגלל המצב הפוליטי בישראל. מגפה בזמן של שתי מערכות בחירות, ללא תקציב, עם פרלמנט פופוליסטי שראה לאורך כל הדרך את הבחירות הקרבות והולכות, עם חברה בעלת מאפיינים שונים מהחברה השוודית.
חוסר ההסכמה הגדול שלי עם נושא ה"עומק החיסוני", אינו רלוונטי כעת בהינתן חיסון אפקטיבי.

עדכון קורונה כפי שכתבתי למטופלים מעודכן לתאריך21/03/2020 19/03/2020 13/03/2020 12/03/2020 10/03/2020 09/03/2020 08/03/2020

וירוס קורונה 2019 – עדכון למוצאי שבת, 105586 109577 113702 118326 138156 163312 182742 219573 287973 מקרים בעולם, 3584 3809 4012 4292 5080 6086 7174 8972 11949 נפטרים. 70716 76219 79883 93617 החלימו מהמחלה עד היום. בישראל 39 44 76 100 126 213 304 433 883 מאובחנים, 13 36 החלימו, 15 במצב קשה, נפטר אחד. 3030 עובדי מערכת הבריאות בבידוד, 42 אנשי צוות מערכת הבריאות חולים.

קשה לעמוד בעריכה יומית בגוף הפוסט. ולכן עדכונים שוטפים נכנסים למעלה. כשאתפנה אעשה סדר.

העלתי סרטון ובו אני מפציר למטופלי להישאר בבית – אמרו שדיברתי מהר אז עזרו לי ממחלקת מספרי הסיפורים של מעוז להוסיף לו כתוביות.

אזרחי המדינה נדרשים להישאר בביתם ולצאת רק לצרכים חיוניים כמו רכישת מזון, טיפול רפואי, יציאה קצרה החוצה בחיק המשפחה בלבד, פעילות גופנית לבד או עם אדם נוסף במרחק שני מטרים זה מזה. יש כוונה לאכוף את ההגבלות האלה.

משאיר את החדשות המעודדות משלשום חדשות מעודדות – אתמול בווהאן לא היו מקרים חדשים! המשמעות שסגר הדוק פינוי החולים למתחמים נפרדים, ומשמעת אזרחית הובילו לעצירה של המגפה תוך כחדשיים. זה, והאביב שמתקרב ממלאים אותי תקווה.

עליה משמעותית במספר בדיקות המעבדה המבוצעות בישראל מידי יום.

משרד הבריאות הורה לכל הסובלים מחום מעל 38 ושיעול או קושי בנשימה ללא קשר לחשיפה או סיכון לקורונה להישאר בביתם עד שיעבור החום.

משרד הבריאות והביטחון מפעילים מלונות לחולי קורונה במצב קל. המידע מסין מראה ששהיה של חולים בביתם מגבירה הדבקות של בני הבית והסביבה, ולכן לא רצויה בשלב זה. המטרה של בידוד חולים קלים בבתי המלון – להמשיך ולהקטין שיעור הדבקות במחלה באוכלוסיה הכללית.

קיימת המלצה להמנע מקרבה פיזית בין אנשים. ההמלצה הרשמית בישראל – לשמור על מרחק גדול משני מטר בין אדם לאדם.

חוזר על ההמלצה החשובה ביותר וכאן ההמלצות של משרד הבריאות יותר ליבראליות. בעיני, אם אתם חלק מקבוצת סיכון. קשישים, אנשים הסובלים מתחלואה כרונית משמעותית אנא, המנעו מיציאה ככל שאפשר. במיוחד המנעו משהות במקומות הומי אדם לאורך זמן. יש מעט מאוד שאנחנו יודעים לעשות כדי לטפל בווירוס שנוטה להסתבק בקרב קשישים. עדיף להימנע ממנו בכלל. הנחיות לאנשים בסיכון באנגלית מעדכון ארגון הבריאות העולמי באנגלית. אנסה לתרגם מחר.

מה בנוגע למרפאות? מרפאות הקהילה עלולות להיות אתר העברה של קורונה מעצם השהות הסמוכה של חולים ליד מטופלים שאינם חולים. ולכן אנו ממליצים להמנע מלהגיע למרפאות לצרכים שאינם חיוניים. במידה ורוצים להגיע עדיף להתקשר ולתאם הגעה בזמן בו אין במרפאה מטופלים הסובלים ממחלות חום. אם אתם סובלים ממחלת חום יש לצלצל בכל מקרה לפני הגעה ולהמנע מלהגיע באופן לא מתוכנן.

הוספתי בתחתית הפוסט הנחיות מפורטות של משרד הבריאות לשטיפת ידיים. מפתיע, אבל אנחנו לא באמת יודעים איך שוטפים ידיים כדי למנוע הדבקה.

ההמלצות החשובות לדעתי – הראשונה להשמע להנחיות משרד הבריאות. השנייה שטיפת ידיים במשך 20 שניות של שפשוף הידיים בסבון ככל שאפשר, השלישית המנעות מנגיעה בפנים. והרביעית – לאוכלוסיות בסיכון – ראו למעלה. משרד הבריאות הרחיב את הנחיות הבידוד לחוזרים מכל מדינות העולם. ההנחיה אינה רטרואקטיבית. כל מי שנוחת מכל מקום בעולם צריך להיכנס לבידוד של שבועיים. כולל תיירים.

על הווירוס

משפחת וירוסי הקורונה – משפחה של וירוסים שגורמים על פי רוב למחלה קלה של דרכי הנשימה – וירוסי נזלת. בחודשי החורף אחראים וירוסי הקורונה לחלק משמעותי מהמחלות שאנחנו מגדירים כהצטננות, נזלת, או בשם האהוב על הרופאים – "ויראלי" ויעבור לבד.

וירוסים הם מחוללי מחלה שנכנסים לתוך תאים של הגוף המודבק – במקרה של הקורונה דרך מערכת הנשימה, ומתרבים בתוכם. משפחת הקורונה כוללת וירוסים רבים וביניהם וירוסים שפוגעים בחיות. על פי רוב הווירוסים שפוגעים בחיות לא פוגעים בבני אדם, אבל, אחת לתקופה הווירוס מצליח להשתנות מספיק בכדי לעבור מחיות לבני אדם ולהיפך, ושינוי זה מספיק משמעותי כדי שמערכת החיסון האנושית תגיב אליו באופן שונה וחמור יותר מהווירוסים המוכרים. תופעה דומה מתרחשת גם בווירוס השפעת המוכר, כאשר אחת למספר שנים עובר הווירוס שינוי גדול שמוביל לשנה שבה התחלואה משפעת חמורה יותר מכרגיל.

בסוף 2019 התגלה וירוס קורנה חדש בעיר בשם ווהאן בסין. הווירוס התגלה כמקבץ של חולי דלקת ריאות קשה, רובם ככולם עבדו או עברו בשוק בשר ובעלי חיים שבעיר שבו נמכרים חיות מסוגים שונים ומשונים. במשך מספר שבועות הווירוס התפשט בעיר, במחוז, וגרם למגיפה ברחבי סין. התחלואה שתוארה היא תחלואה של מערכת הנשימה הדומה לווירוסים רבים אחרים, עם דרגת חומרה גבוהה יותר, ושיעורי תמותה גבוהים יותר. רשויות הבריאות הבינלאומיות לעקוב אחרי התפשטות הווירוס לקראת סוף השנה. ארגון הבריאות העולמי קבע את שמו של הווירוס – COVID19 – ובתרגום לעברית – ווירוס קורונה 2019.

חוקרי בריאות הציבור לומדים על הווירוס תוך כדי טיפול בהתפרצות, ומידע חדש זורם מאלפי חוקרים בכל יום, כאשר לפיו בונים רשויות הבריאות העולמיות והישראליות את הערכות המצב, ואת הצעדים לטיפול בהתפרצות.

פיזור גיאוגרפי

הווירוס התפשט בשבועות האחרונים אל מחוץ לגבולות סין ונמצא כעת בחלק גדול ממדינות העולם, כאשר בכל מדינה מחלקים את המקרים למקרים שייובאו מחוץ למדינה, ולמקרי הדבקה בתוך המדינה עצמה. בישראל נכון לבוקר זה רוב המקרים מיובאים, וחלקם בהדבקה מקומית. בינתיים המערכת הצליחה לקשר כמעט את כל החולים החדשים למקרה קודם או לחזרה ממדינה בסיכון.

משפחת הקורונה היא משפחה של ווירוסים שפעילים בעיקר בחורף, וניתן לראות שמספר המקרים של הדבקה בתוך המדינה במדינה כמו אוסטרליה שכעת שורה בה קיץ, נמוך למדי.

הדבקה

ההעברה מאדם לאדם, ככל הידוע לנו עד כה, מתבצעת באמצעות העברה טיפתית כלומר טיפה גדולה מהפרשה של שיעול, עיטוש או, הפרשה נשימתית אחרת יכולה להעביר את הווירוס מאדם לאדם. העברה במנגנון טיפתי דורשת חשיפה משמעותית בין אדם לאדם ומגע קרוב. שפעת מועברת בדרך דומה. חצבת למשל, מועברת באוויר למרחקים ובשיעור הדבקה גבוה הרבה יותר. רשויות הבריאות נוקטות באמצעי זהירות כמו למשל המלצה על מסכות פנים להמנעות מהדבקה אשר מכסות גם את האפשרות של הדבקה שאינה טיפתית עד שנדע לבטח את מנגנון ההדבקה.

נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא ברור כמה ימים לפני תחילת המחלה אנשים מדבקים, כמה ימים אחריה מתרחשת הדבקה, וכמה אנשים בלי סימני מחלה בכלל נושאים את הווירוס ויכולים להדביק את סביבתם. פערי ידע אלה הם הסיבה המרכזית לאמצעי הזהירות המשמעותיים שנוקט בהם משרד הבריאות.

זמן דגירה הזמן בין הדבקות בווירוס להופעת המחלה – סימפטומים מופיעים תוך חמישה ימים מזמן החשיפה בממוצע. לאחר ארבעה עשר ימים מיום החשיפה הסיכוי להופעת מחלה נמוך ביותר ומכאן מקור ההמלצה על בידוד של שבועיים לאנשים שנמצאים בסכנת חשיפה לווירוס.

איך נראית המחלה?

כמו מחלות אחרות של דרכי הנשימה. עיקר הסימנים הם, שיעול, הרגשה כללית רעה, חום, כאבי שרירים, ומעורבות של הריאות בצורה של דלקת ריאות וויראלית עם קוצר נשימה לעיתים. רוב החולים סובלים ממחלה קלה דמויית שפעת, ומיעוט החולים יסבלו ממחלקה קשה יותר שכוללת קוצר נשימה, צורך בחמצן ואשפוז. רוב מקרי המוות הם באוכלוסיות מבוגרות או עם מחלות רקע משמעותיות, וילדים כמעט לא חולים במחלה, אבל תוארו . שיעור התמותה לא ברור אבל ההערכות עומדות על 2% תמותה מהמקרים המאובחנים ופחות מכך. זמן ההחלמה כשבועיים למקרים קלים, ויותר מכך למקרים קשים. בשבועות האחרונים מצטבר מידע מאזורים נוספים בסין ובעולם והערכות התמותה והתחלואה משתנות בהתאם.

איך מאבחנים את המחלה?

את המחלה מאבחנים באמצעות משטח מהאף ומהלוע.

מי צריך לבצע בדיקה? אנשים עם מחלה דמוית שפעת או דלקת ריאות שחזרו מאזורים בהם הם יכלו להחשף לקורונה, או, שהו זמן משמעותי ליד אנשים עם הוכחה של מחלה – כדוגמת בני בית של חולים. במקרים כאלה ניידת מגן דוד אדום עם צוות ממוגן נשלחת אל החולה ומבצעת בדיקה שדומה למשטח גרון, מחלל האף. בדיקה זו נשלחת למעבדה מאושרת ובה מאתרים נוכחות חומר גנטי ייחודי לווירוס. במקביל נבדקת נוכחות ווירוסים אחרים. בסדרות של מקרים חשודים מרחבי העולם נראה שרבים מהחולים סובלים מווירוס אחר ולא בהכרח מהקורונה החדש.

איך מטפלים במחלה?

בשלב זה רוב החולים שמתגלה אצלם ווירוס מאושפזים ביחידת בידוד מרכזית בתל השומר. בתי החולים הציבוריים נערכו להקמת יחידות בידוד נוספות. אם יהיו מקרים רבים, ובהנחה שרוב החולים סובלים ממחלה קלה יחסית, ניתן יהיה לעקוב אחר מצב החולים בבית ללא אשפוז.

אז למה בידוד?

ישראל נהנית מיתרון גדול מעצם היותה מדינה עם גבולות סגורים. הכניסה לישראל אפשרית בעיקר דרך האוויר עם בקרה טובה על כל הנכנסים למדינה.

בכדי לנסות ולעכב או למנוע את התפרצות המחלה בישראל נקטה המדינה במספר צעדים שכוללים בידוד כל מי שיש סיכוי שנחשף למחלה במשך שבועיים בביתו. לכן כל מי שעבר או הגיע בשבועיים האחרונים מאחת מהמדינות שהוגדרו – סין, הונג קונג, תאילנד, סינגפור, מקאו, קוריאה הדרומית, יפן, איטליה, צרפת, אנדורה, גרמניה, שוויץ, אוסטריה, ספרד וסן מרינו צריך להישאר בבידוד בביתו. ככל שיתווספו מדינות עם סיכון משמעותי להדבקות הן יתווספו לרשימה זו.

למרות שהמחלה כבר נמצאת בישראל ומתועדים מקרים של העברה מאדם לאדם בישראל משרד הבריאות ממשיך בנסיונות הבידוד של המטופלים. בידוד מוצלח ממתן את שיא המחלה ודוחה אותה.

בתרשים המצורף ניתן לראות שבאמצעות צעדי בידוד משרד הבריאות מנסה לדחות את שיא התחלואה. ככל שנתקדם לכיוון הקיץ מקווים לירידה בפעילות הווירוס, ובמקביל לצמצם את מספר המקרים בשיא התחלואה בכדי שנוכל לספק טיפול תומך ראוי למקרים הקשים יותר במערכת האשפוז שמתוחה עד הקצה באמצע החורף.

הנחיות לבידוד מצורפת כתרשים ובמלל למטה.

אנשים שהיו במגע עם חולה, (ששהו יותר מרבע שעה בקרבת אדם חולה), נדרשים לבידוד של שבועיים גם הם.

הנחיות הבידוד הן מתוקף צו והפרתן מהווה עברה.

משרד הבריאות המליץ בנוסף להמנע מנסיעות לחול שאינן חיוניות ואוסר על עובדי מערכת הבריאות לצאת מהארץ.

אתר משרד הבריאות מתעדכן מידי יום בשינויים בהנחיות, והן מפורסמות גם בתקשורת.

מסיכות? לא מסיכות?

ההמלצה בנוגע למסכות אינה חד משמעית. מחלות שמועברות טיפתית נמנעות באופן הכי יעיל באמצעות שטיפת ידיים יסודית, המנעות משהייה בחללים סגורים עם אנשים רבים, ושאר אמצעי זהירות שתואמים את עונת השפעת. אנשי צוות שמטפלים באופן הדוק בחולים יידרשו למגן את עצמם בהתאם להנחיות נפרדות.

רב הנסתר על הנגלה ככל שחולף זמן אנחנו למדים על הווירוס יותר.

מה לגבינו?

במידה ואתם חוזרים ממדינה בסיכון או שנחשפתם לחולה קורונה יש להודיע לנו טלפונית. כמו כן לעדכן את משרד הבריאות באמצעות מוקד *5400 שהוקם במיוחד למטרה זו.

אם אתם בבידוד, נשמח לקבל עדכון טלפוני אחת ליום בנוגע למצבכם. במידה ואתם סובלים מחום / שיעול / נזלת / כאב גרון יש להתקשר 101 בכדי להזמין בדיקה הביתה, ובנוסף לעדכן אותנו במצבכם.

נמשיך לעדכן ככל שיהיה מידע נוסף.

לסיכום – חשוב להזכיר מדובר במחלה דמויית שפעת, רוב המקרים קלים, ורק חלקם נזקק לסיוע רפואי. אנו מקווים שסיום החורף גם הוא ימתן את התפשטות הווירוס, ומאחלים לכולם בריאות מלאה.

המלצה חשובה –  לאנשים בקבוצות הסיכון למוות מהמחלה, קשישים, אנשים הסובלים ממחלות כרוניות מורכבות, מומלץ לשקול להמנע מאירועים רבי אנשים, ובכלל להשתדל להישאר בבית ולהימנע מחשיפה מיותרת. ההמלצה אינה הנחייה או הוראה בשלב זה, אבל לעניות דעתי מדובר בהמלצה חשובה ביותר.

עוד המלצה חשובה – שטיפת ידיים והמנעות ממגע בפנים. עיקר ההעברה של המחלה באמצעות העברת טיפות מהידיים לאיזור דרכי הנשימה שם הווירוס תוקף. שטיפת ידיים עם מים וסבון במשך 20 שניות מונעת העברה של הווירוס מהיד אל מערכת הנשימה ואל אנשים אחרים.

הכי חשוב – לא ללכת לעבודה חולים!!

הנחיות לאדם שבבידוד:

• אין לצאת מהבית.
• יש לשהות בחדר נפרד מאוורר היטב עם דלת סגורה. יציאה מהחדר תהיה רק לצורך פעולות הכרחיות ולזמן קצר ככל הניתן, תוך כדי כיסוי הפה והאף במסכת אף-פה או בבד. במידה וישנם מספר מבודדים באותו משק בית, הם יכולים לשהות יחד באותו חדר. במידה וכל בני הבית נדרשים לבידוד, אין כל מגבלות מיוחדות בתוך הבית.
• צריך לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי לפני ואחרי הכנת אוכל, לפני אכילה ולפני ואחרי שימוש בשירותים. במידה ועל הידיים יש לכלוך נראה לעין, יש להעדיף שטיפה במים וסבון על פני חומר חיטוי. עדיף להשתמש בניירות חד-פעמיים לייבוש הידיים.
• במידת האפשר, יש להשתמש בשירותים נפרדים.
• יש להקפיד על כיסוי הפה והאף בעת עיטוש או שיעול, בעדיפות אל תוך מטפחת חד פעמית או מרפק מכופף. זאת על מנת למנוע את פיזור הנגיף. מיד לאחר מכן, יש לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי.
• אם הופיעו חום או תסמינים נשימתיים, ובכל בעיה רפואית, יש ליצור קשר טלפוני עם מוקד 101 של מד"א. במקרה הצורך ניתן לפנות לרופא המטפל בקופת החולים או בחדר המיון, אך יש ליידע מראש טלפונית את המרפאה או חדר המיון על יציאה מהבידוד והגעה. בכל מקרה של פנייה למוקד רפואי יש לכסות את הפה והאף במסכה כירורגית או בבד זמין אחר, ולהימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית.

הנחיות כלליות:

• מומלץ לצמצם את מספר האנשים שלא מבודדים הנמצאים בבית הנכנסים לחדר הבידוד, עם עדיפות לאדם אחד בריא ללא מחלות רקע.
• אין להכניס מבקרים לבית.
• יש לבדוק שאזורי הבית המשותפים כגון מטבח ושירותים מאווררים היטב.
• בכניסה לחדר הבידוד מומלץ לכסות את הפה והאף, בעדיפות עם מסכת פה-אף אך אפשר להשתמש גם בבד.
• מומלץ להשתמש בכפפות חד פעמיות בכל מגע עם המבודד וסביבת חדר הבידוד כולל משטחים, בגדים או מצעים מלוכלכים.
• מומלץ להימנע ממגע ישיר עם נוזלי הגוף, ובמיוחד הפרשות מהפה, דרכי הנשימה שתן וצואה של המבודד.
• יש לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי אחרי כל מגע עם המבודד או עם סביבתו, לפני אכילה ואחרי שימוש בשירותים. יש להעדיף שטיפה במים וסבון על פני חומר חיטוי במידה ועל הידיים יש לכלוך נראה לעין.
• יש לנקות ולחטא כל יום משטחים כגון שולחן ליד המיטה, מסגרת המיטה ורהיטים נוספים בחדר הבידוד עם חומר חיטוי ביתי רגיל (על בסיס סבון או אלכוהול).
• יש לאחסן את כל כביסת המבודד בשקית ייעודית בחדר הבידוד עד למועד הכביסה. הכביסה תעשה עם סבון כביסה רגיל.
• יש להשליך מוצרים חד פעמיים כגון כפפות, ממחטות אף, מסכות וכל פסולת אחרת לתוך שקית ייעודית בחדר הבידוד. יש לסגור היטב את השקית לפני הפינוי לפח האשפה.
• יש להימנע משימוש משותף עם המבודד בחפצים העלולים להעביר את הנגיף, כגון: מברשת שיניים, סיגריות, כלי אוכל, מגבות, מצעים וכד'. ניתן לשטוף כלי אוכל במים וסבון כלים.
• על כל בני הבית להקפיד על שטיפת ידיים באופן תכוף.

הנחיות לשטיפת ידיים של משרד הבריאות מתוך אתר משרד הבריאות

• יש להרטיב את הידיים תחת ברז מים זורמים חמים או קרים ואז למרוח עליהן סבון.
• שפשף/י את הידיים זו בזו. יש לשפשף בין האצבעות. בגב כף היד ובקצות האצבעות. לבעלי ציפורניים ארוכות מומלץ לשפשף תחתיהן במברשת.
• המשך/המשיכי בשפשוף למשך עשרים שניות לפחות.
• יש לשטוף את הידיים היטב תחת מים זורמים.
• יבש/י את הידיים באמצעות מגבת נקייה או אוויר חם.

מתי לשטוף ידיים?

• לפני , אחרי ובמהלך הכנת מזון.
• לפני אכילת מזון.
• לאחר השימוש בשירותים.
• לאחר החלפת חיתולים או ניקוי ילד שעשה שימוש בשירותים.
• לאחר קינוח האף, שיעול או עיטוש.
• לאחר מגע בבעל חיים או בצואת בעל חיים.
• לאחר מגע באשפה.
• לפני ואחרי טיפול בפצע.

משרד האוצר מוציא מידי שנה דוח על השכר במגזר הציבורי. בכל דוח פרק על שכר הרופאים, בכל שנה בשיטה אחרת מנסים להוכיח שאנחנו מרוויחים המון, כאילו שמדובר בבושה.

בשנת 2018 הם השתמשו בחיבור מוזר של שכר, עבודה עצמאית מחוץ לעבודה, ורופאים בעלי חברות, חיברו הכל ביחד והדגישו את שיאני השכר.

השנה השתמשו בנתונים של ה OECD שעוקבים כל שנה אחר הכנסות הרופאים. בגרף מתוך דוח השכר בשירות הציבורי הם מראים שרופאי ישראל נמצאים במקום השני בשכר בין כל מדינות ה OECD. כשמסתכלים רואים שמדובר במומחים בלבד. וכנראה לא ברופאי משפחה או ילדים שעובדים מחוץ לבתי החולים. ושנת 2015. למה 2015? לא ברור. קיימים נתונים עד 2018.

במקביל לדוח הם יוצאים בהודעות, מדברים בכנסים, וממשיכים לדברר את אותה סיסמא. תקציב מערכת הבריאות עלה מאוד, לצערנו כל העליה הלכה לשכר הרופאים שמרוויחים הכי הרבה בעולם המפותח – אחרי לוקסנבורג. מה הם מנסים לאמר לציבור? הרופאים, מרוויחים כל כך הרבה שהשכר שלהם גוזל מכם תרופות, ניתוחים, ושירותי בריאות. הם מנסים להאשים את הרופאים, שחקני הנשמה של המערכת, בקריסה שלה. ובחמדנות.

הנתונים נמצאים ברשת. באתר הסטטיסטיקה של ה OECD אפשר לבדוק אותם. מסתבר שבשנת 2015 הרופאים המומחים היו במקום השלישי. ולא אחרי לוקסנבורג. אלא אחרי צ'ילה ותורכיה. במקביל, לא סיפרו לנו שאין בהשוואה מדינות שאין מהן נתונים כמו למשל ארצות הברית, קנדה, שוויץ או אוסטרליה. לא סיפרו לנו שרופאי המשפחה באותה השנה נמצאים במיקום נמוך הרבה יותר.

אבל זהו. הוציאו גרף, אפשר לשחרר את החרצובות. כל זה בכדי להרחיק ולפגוע בקשר בין הרופאים לציבור. ומי שפוגע בקשר ביני לבין המטופלים שלי בשביל לחסוך כסף – פוגע ביכולת שלנו לתת רפואה לחולים.

בהחלט ייתכן שטעיתי בנתונים שראיתי, בכל זאת – אני רופא שעובד, לא עומדים לרשותי כלכלן ראשי שלם במעמד מנכל משרד, וצבא של אנשים שבודקים את הנתונים. אם טעיתי – אשמח לדעת איפה. אם לא טעיתי אשמח אם הם יתקנו את הדוח.

אבל אני לא מצפה.

קישור מהשנה שעברה – כתבתי קצת על מירב ארלוזורוב בהקשר הזה

בימים אלה מסיימים דר רוברט סטרן ואני (אסי סיקורל), את עבודתנו כרופאי משפחה במרכז הבריאות רמת הנגב.
במרפאה תמשיך לעבוד דר גיל סמוחה שכטר שעובדת במרפאה בשנה האחרונה, ודר טל בקרמן שעבדה במרפאה כמתמחה לפני מספר שנים, וחוזרת למרפאה לאחר סיום סבבי ההכשרה של ההתמחות ברפואת המשפחה.
ד"ר סטרן מתחיל תת התמחות ברפואת כאב ואני ממשיך בתת התמחות בניהול רפואי בהנהלת סורוקה ובהנהלה הראשית של הכללית.
שנינו נשארים לעבוד וללוות את המרפאה, ומקווים לחזור לעבודה קלינית במרפאה שצפויה לגדול בשנים הקרובות.
בשנת 2010 כאשר בת שבע שוורץ – מנהלת המרפאה גייסה אותי לעבודה במרפאה, טופלו בה 250 איש. מרפאת בוטיק.
במשך (כמעט) עשור המרפאה גדלה והלכה, ומונה כעת יותר מ1300 מטופלות ומטופלים, והיד עוד נטויה. במקביל לגידול המרפאה נדרשנו להגדלת הצוות, לתוספת תקני אחיות, ורפואה, וממרפאה בה קבלת רופא התבצעה פעמיים בשבוע כיום מתקיימת קבלת רופאה כמעט בכל הימים.
משימת פיתוח שירותי הבריאות ברמת הנגב עמדה בראש סדר העדיפויות של כלל הצוות, כשלתפיסתנו שירותי בריאות איכותיים חיוניים לפיתוח אזורי מיטבי. במסגרת ההתרחבות הוקם ונפתח מבנה טיפת חלב, התווספו שעות רופא ופיזיוטראפיה, רפואה משלימה, גדל מספר האחיות במרפאה, בוצעו פרוייקטים רבים לקידום בריאות, ולאחרונה גוייסה מנהלת אדמיניסטרטיבית בעקבות פרישתה של רחל קלר המופלאה לגימלאות אחרי שנים של שירות איכותי למען תושבי האזור. רחל ממשיכה לשמחתי לסייע ולעבוד במרפאה כגימלאית.
עם גדילת המרפאה חתרנו להמשיך ולספק שירות אישי, באווירה משפחתית, להמשיך להיות מרפאת בוטיק בעולם משתנה.
המרפאה ממשיכה להיות מנוהלת ביד רמה וחומלת על ידי בת שבע שוורץ, ואנו – דר סטרן ואני, נמשיך לעסוק בפיתוח השירותים וללוות את נושא החינוך הרפואי במרפאה. מרכז בריאות רמת הנגב הפך לאתר הוראה מוביל לרפואת המשפחה ולסיעוד בקהילה, ואנחנו גאים לסיים את הכשרת המתמחה השישי שלנו כל זאת מתוך מטרה לייצר את כוח האדם שיוביל את צמיחת רמת הנגב בשנים הבאות.
בחודשים האחרונים אנו משלימים הליכים לתכנון מבנה חדש למרפאה, ונצא לבנייה של מבנה חדיש, שיספק מענה לגידול האוכלוסין הצפוי בעשור הקרוב ומעבר לו.
ברצוני להודות בשמי ובשם דר סטרן על האמון, שיתוף הפעולה, והרצון הטוב שהענקתם לנו לאורך השנים האחרונות. זכינו לשרת קהילה צומחת ומשמחת, תודה שאפשרתם לנו לצעוד חלק ממסע החולי, ההחלמה והבריאות שלכם לצדכם.
תודה לצוות היקר שפועל במסירות ומתוך תחושת מחוייבות עמוקה לתושבי המועצה. בת שבע, רחל, הודיה, פרנסין, רינה ואשחר, וכלל השותפות והשותפים לעבודה המשותפת.
למועצה האזורית רמת הנגב, תודה על האמון שותפות הדרך והדאגה לתושבים. תמיכת המועצה האזורית ובראשה ערן דורון אדווה ואליעזר, יחד עם כלל מנהלי ועובדי המועצה בשירותי הבריאות ברמת הנגב. המועצה מעורבת בשירותי רפואת חירום, דרך רפואה ראשונית ושירותים פרא רפואיים כל זה לא מובן מאליו. במשך שנים של עשייה משותפת זכינו לקשב, תמיכה, סיוע וגב חזק של מועצה אזורית שאכפת לה מהתושבים. געגועי ותודתי לשמוליק ריפמן שמיסד את השותפות העמוקה הזו, שימש לי כמורה, ממריץ, ושותף.
לשירותי בריאות כללית – תודה על שיתוף הפעולה, התמיכה, והסיוע בהגשמת התכניות לקידום השירות באזור. בסביבה נטולת משאבים ותחרות, היכולת לפתח, להשקיע, להכיל את כל הפניות והקשיים באופן חברי וענייני היא נכס גדול לכולנו.
אנחנו נשארים בסביבה, ונשמח להיפגש בשבילים,
שלכם, אסי סיקורל.

שנה וחצי. אולי קצת יותר. חוויה משנת חיים. אמלק – ההרשמה לתכנית ענבר מסתיימת ביום ראשון. אני מסכם כמה מחשבות על התכנית, ומפציר ברופאות ורופאים שרוצים לשנות את העולם להרשם. היום. מחר.

היום שוחחתי עם חברה שמגישה מועמדות לתכנית ענבר. היא מוצלחת. רופאה. חרוצה. מביאה פרנסה ראויה בסוף החודש. שמחה בחלקה. אבל כמוני. סיפרתי לה כמה התוכנית הזו קשה. כמה עומס רגשי, עבודה קשה, אתגר, מורכבות רגשית יש בה. היא ענתה קשה הבנתי. סבבה. אבל אני שומעת אותך. זוכרת איך דיברת אז ואיך עכשיו, רואה את הצמיחה שלך על סטרואידים. אני נרשמת.

גרוד שאי אפשר לגרד יש לה. חברה שלי לא מצליחה לעצום עיניים כשהיא מתקרבת לדברים שצריך לעצום עיניים כדי להיות בנוחות. סוכנת שינוי. משנה את העולם מסביבה. לא מפסיקה לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר.

אנחנו עושים את זה כל יום בתור רופאים. לא חוכמה. כל מטופל. עבודה מתגמלת. מרוממת. רוחנית. משמחת. בתור רופא רוב הזמן אנחנו זוכים להיות טובים ומיטיבים. אבל המערכת. המערכת חולה. ופערים שגדלים. וגרוד שאי אפשר לגרד. וחוסר צדק בירוקרטיה, הזנחה מערכתית, שחיקה ואטימות שאי אפשר לעצום עיניים. כשמתחילים לראות את העולם בעיניים פקוחות לרווחה אי אפשר להפסיק להסתכל. ולגרד.

תכנית ענבר עבורי היתה הזדמנות להצטרף לקבוצה של גיבורות וגיבורים שלא מצליחים לסגור עיניים שרוצים לשנות ומצליחים. כאלה שהם מנהלים יותר טובים ממני, יפים ונכונות, מנהלות, מקצוענים, שמלהטטים קריירה, משפחה עם ערכים, שאר רוח וסקרנות אין קץ.

כתבתי כבר על החודשים הראשונים, ועל החוויה בהארווארד. עברתי על לוח הזמנים של השנה האחרונה. היה שם כל כך הרבה. שבוע של הגדרת בעיה. ומנהיגות אדפטיבית. והמנהיג כאדם. ותואר שלם שיש בו קורסים באסטרטגיה מיומנויות משא ומתן, השבחת תהליכים מורכבים, ומימון, וכלכלה, וכל כך הרבה.

בשנה האחרונה גם במסגרת התכנית התחלתי בהתמחות בניהול, מצאתי מורים נפלאים , וחזרתי לבית החולים. לרצפת הייצור. כשסיימתי את לימודי הרפואה התרחקתי כמה שאפשר מבית החולים. העבודה במפעל גדול, בתוך מרק של סבל אנושי, בסרט נע של פנים, שמות, מחלות, ובדיקות לא היטיבה איתי. אחרי שנים ארוכות חזרתי לבית החולים בו למדתי ועבדתי, ויצאתי לגמרי מאיזור הנוחות שלי. כיצרן סיכונים עבדתי בניהול סיכונים. כבלאגן עבדתי כמה שיותר מסודר. והגעתי בזמן. ולמדתי. כל יום. פגשתי מוסד מלא באנשים מסורים, חיוכים לא פחות מדמעות והמון אהבת אדם.

אחר כך היה סימסטר קיץ בלימודים, וחגים, ונסענו להארווארד, וחזרנו, ואז שבוע חשיבה עיצובית שהפך את כל מה שחשבתי על פריפריה ובריאות. הרי אני חי פריפריה. ובריאות. אבל שאלנו את האנשים עצמם. מה הם רוצים. מה ישרת אותם. כמומחה תוכן להבין שאתה לא מבין באמת מה לעשות. ביקרתי במשרד האוצר. ופגשתי אנשים כמוני שרוצים לעשות טוב, ואפשר אולי לשתף איתם פעולה, ולצמוח. ולמדתי חמלה אל המנהלים שלי שעושים את הטוב ביותר האפשר בעולם מורכב.

השבוע הסתובבנו בבני ברק וניסינו לחשוב על כוח אדם במערכת הבריאות בקהילה הגדולה הזו, והייתי אופטימי קצת. הרגשתי את הגלגלים מסתובבים קצת אחרת. את רמת השיח שעלתה. את התובנות וההבנה. למרות הקושי, השעות הארוכות, ברור לי שמדובר במאיץ חלקיקים ליכולות שלי. להבנה. בהזדמנות.

עכשיו. כדאי שההזדמנות הזו תהיה גם שלכם. אם אתם מפריעניות רשמיות, מגרדים בלתי נלאים, שרוצים לרכוש כלים, יכולת, ושותפים לגרוד, עכשיו ההזדמנות.

עד יום ראשון. קדימה.

קיבוצניק, רופא וסוציאליסט נכנס לHBS. נשמע כמו תחילתה של בדיחת אבא שקרש ביסודה.

בית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארווארד יכול להחשב כלב המאפליה (1). מקום שבו מתכססים את העמקת אי השוויון החברתי, מקדש כוהני הכסף, מוקד מחקר ידע והפצת דעת של אמונה פוליטית זרה ומוזרה. דמיון הדעות הקדומות שלי היה מלא במילים כמו שמרנות חדשה או ליברטאניות, חליפות מחויטות ומעמד ביניים הולך ומצטמצם. לא ברור מה לסקטור ציבורי, גופים ממשלתיים ושאר סוכני האיש השמן במקדש הביזנס של האנשים הרזים והנכונים. שיא של אתגור שמזמנת לי התכנית הזו שאני עושה.

תכנית ענבר הזו היא עבורי מתיחת גבולות. יציאה כואבת מאזור הנוחות של איש וועדים מהקו הראשון של מערכת הבריאות. בימים ימימה אני מתבוסס בביקורת מהולה בהתנשאות ואכזבה קיומית מהמערכת ומהמנהלים שבה. בימים מאז ענבר יוצא שאני, נותן עבודה בממלכתיות ועובד בהנהלה של בית חולים. אני. בהנהלה. בבית חולים. יצרן סיכונים – בניהול סיכונים. ואיכות.

אחד מטקסי המעבר החשובים בתכנית ענבר נערך בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארווארד. בבית הספר לומדים בעיקר סטודנטים לתארים מתקדמים, ובמקביל, מתנהלות בו הכשרות להנהלות בכירות של תאגידים גדולים. הבכירים של התאגידים הגבוהים האלה מגיעים לתקופה של הכשרה אינטנסיבית תחת המוטו של בית הספר (בתרגומי החפשי) – זהירות! כאן בונים מנהיגים שישנו את העולם. העסק הופך להיות משעשע כשארגון מעוז עושה את הארווארד. מאה עמיתות ועמיתים. מהשירות הציבורי, מעמותות, מלכרים, ישויות משפטיות שונות ומשונות, ואפילו מנהיגים מובילים מהמגזר העסקי. הקבוצה הקטנה שלנו של אנשי מערכת הבריאות נטמעה בקבוצה גדולה יותר של אנשות ואנשי מערכת החינוך, וקבוצה ענקית בכלל של עמיתי מעוז מכל המגזרים. אנרגיה פוטנציאלית אדירה שתהפוך כך מקווים לתנועה החלטית לכיוון עתיד טוב יותר.

מעבר על הביוגרפיות של החברה מהתכניות השכנות הוביל למחשבה שאני יוצא להכשרה בסטודיו של מארוול. גיבורות על. סופרמנים ומתקני עולם. הגיוון לא עוצר רק בתפקידים שממלאים העמיתים. הקיבוצניק שאני יושב ליד פעילים פוליטיים מהמגזר הערבי, ראשי ישיבות חרדיים, ומנהלות בגופי תקשורת. אני מהוועד, לומד עם חברות מאגף התקציבים באוצר, ואנשי צבא עם וועדת המעקב.

סיטואציה מוזרה. קבלת שבת. שמירת שבת. מתהלכים בריקוד עדין של התחשבות, אתגור הדדי, ונסיון להדגים ולו למספר ימים פעילות משותפת במרחב ציבורי שיכול להכיל את כולם.

חודשיים לפני ההגעה לHBS התחלנו לקבל חומרי קריאה. עשרות עמודים באנגלית, הייתה גם לומדת חשבונאות פיננסית עם מבחן, והדגמה של שיטת ההוראה. בHBS יושבים באולם הרצאות גדול. בחזית השולחן שלט עם שם התלמיד. לומדים מקרים. כל שיעור מתחיל ועוסק במקרה כמו מנהל של חברה במשבר, ומנתח דרך ניתוח המקרה נושא בניהול. ההכשרה שלנו כללה מקרי למידה ייחודיים כמו גורלו של מענק ממשלתי לשיפור תעסוקה בקרב צעירים בשכונות עוני. ראש העיר לחץ להגיש בקשה למענק. עמותות וגופים אחרים התקבצו להגשת הבקשה וכמו בכל סיפור קיללת המנצחים השיגה. המבנה הארגוני הרופף שיצרו התנפץ. משם יצאנו ללמידה על בניית קואליציות, שיתוף פעולה רב מגזרי, ושאר תובנות.

הלימוד בכיתה מתבצע בשיטה סוקראטית. המרצה שואל שאלות ומעודד דיון. במקרה שבו אין משתתפים מהקהל הוא פונה למשתתפת בשאלה. ככה מתפתח דיון והמרצה ממלא קיר שלם של לוח עם גיר במידע רלוונטי שמצטבר לכדי לוח ענק, (6X12 מטר), עם כל חומר ההרצאה עליו. המרצים כל כך טובים שהתחושה היא של כנס TED. עם השתתפות פעילה של הקהל. ושעה ורבע. עונג צרוף. כמו כן אין שימוש במחשבים, יש עט ונייר. כמה שרוצים. הנייד לא נכנס, ואי אפשר לבדוק מיילים תוך כדי הלמידה.

בערב יושבים ולומדים את המקרים למחר, רושמים תובנות, ומתקיימת למידה בקבוצות הלמידה. כל קבוצה חיה בדירה עם חלל משותף גדול שבו נפגשים ומלבנים מקרים סביב לשולחן ישיבות, או בסלון. סביבת הלימוד מהונדסת בצורה מדוייקת עד כדי כך שלא הצלחתי למצוא תירוץ להמנעות מלמידה. אוכל טוב כל הזמן. אין מה ללכת לסופר, החלל נקי, מואר, יש בו את כל צרכי הלמידה מדפי A4 ועד קורנפלקס בארון אם לא הספיק האוכל בחדר האוכל.

קבוצות הלמידה מדהימות. ישבתי באחד האמשים עם קבוצה שבה שני רופאים בתפקידים בכירים, שתי בכירות באגף התקציבים באוצר, ורב ישיבה מהפכן. ביום אחר הצטרפתי לקבוצה בה רואה חשבון ממשרד מבקר המדינה הרביץ בנו תובנות לקראת הדיון במקרה של ניתוח דוחות פיננסיים. בנוסף אליו היו בחדר מפקחות ממשרד החינוך, סגן מנהל בית חולים, ואנשי תקשורת.

היום מתחיל בשש וחצי בארוחת בוקר, בשבע וחצי דיונים בקבוצות, שמונה וחצי כבר בכיתה, מרביצים תורה, בסוף כל שיעור צריך לכתוב שלוש תובנות, ומספר נקודות להורדה לשולחן העבודה כבר בחזרה הביתה. ככה עד שמונה או תשע בערב. אז חוזרים ללימוד עצמי, לעבודה הקבוצתית, ונופלים לשינה. חווית הלמידה האינטנסיבית והאיכותית ביותר שעברתי מעולם.

התכנית שנבנתה במיוחד עבור הקבוצה המוזרה שפשטה על בית הספר כללה תכנים של הובלת שינוי חיצוני, מאפיינים שונים של מנהיגות, חשבונאות ופיננסים, מסע לקוטב הדרומי, מיומנויות משא ומתן, רישות, תכנון רזה לאיש השמן, מנגנוני בקרה ניהוליים מול חדשנות, תכנון אסטרטגי, שיתוף פעולה בין מגזרי, יצירת קואליציות והבנת מנגנוני חסינות לשינוי.

למדתי כמה דברים. לא רק בצבא מחלקים הכל לשלוש. כל תיאוריה ב HBS מבוססת על שלושה גורמים. למשל לוגוס פאתוס ואתוס. או שינוי עם DIRECTION ALLIGNEMT  ו ENGAGEMENT. בכלל ENGAGEMENT הולך חזק ב HBS. מאפיין נוסף של בית הספר הוא השימוש המוזר בגרפים. כל תיאוריה מלווה בגרף. ציר X ציר Y ואסימפטוטה כלשהיא שמדגימה את הרעיון. למשל עקומת השינוי בארגון בהתחלה התלהבות, אחר כך שביזות, בהמשך התרגלות. התפקיד של המנהיג הוא לרכך ולמתן את תגובת השביזות אחרי שהזיקוקים של השינוי הראשוני והאוקסיטוצין יורדים. גרף דומה נוסף הוא מצב הצבירה של ארגון. מהמקום המוכר והידוע על ציר XY, ועד הפעולה בשדה זר ומוזר בחלק העליון הימני של הגרף.

שילוב של שני הפקטורים הנ"ל מבטיחים תאוריה משובחת. לכן קבלו את תיאורית השינוי של סיקורל. חם מהתנור. כולל תנועה על ציר X ואפילו על ציר Y. שלושת הגורמים החשובים ביותר בשינוי הפרטי שלי הם :

1. קפאין – עליה ממנת אספרסו אחת לשלוש לאורך ציר הזמן, עד שלוש פעמים ביום.
2. ספקטרום התכנון הלא ברור – מעבר מתכניות עבודה לאסטרטגיה ובחזרה.
3. מדד הזימונים המוזרים – ככל שעולים במעלה השינוי עולה מספר הזימונים לישיבות לא קשורות.

כל הגורמים הללו מצטרפים לכדי שלמות הרמונית של תנועה בצעד תימני על גבי הגרף.

אם ציר ה X של השבוע היה הלימוד, ציר ה Y היה האינטראקציה עם שאר העמיתים. חזרתי עם תקווה. תקווה לעתיד שלנו. עם המנהיגים האלה אפשר לעבוד. אפשר גם לצחוק. אפילו לבכות. עם המנהיגים האלה אפשר להחזיק מדינה גם באתגרים מתחום הבלתי ידוע ובלתי מוכר בעליל.

ואם אלף המילים האחרונות מרגישות כמו בליל לא ברור של רעיונות, מחשבות, ורפיון אסוציאטיבי, דמיינו לכם איך זה מרגיש מבפנים, ותקשיבו בחמלה מהולה בממלכתיות.

(1) ראו ספר בשם דרכון הזהב שכותב על תפקידו של HBS בחברה הקפיטליסטית.

לפגוש את החברה ואת חבריה הערבים. למצוא מחדש את החרדים ולבדוק עם עצמי איפה אני ואיפה הם יכולים לפעול יחד כדי שיהיה לכולנו טוב יותר. לפגוש בתל אביב חילונים שבונים את המחנה החילוני, כדי שיהיה מי שידבר, ידברר ויבנה את המוסדות של המחנה שבדרך. לשוחח עם מנהיגים של הקהילה הדתית הלאומית, לשמוע את השפה שלהם, לקנא לא מעט, להתעצבן תועפות, ולהגיע הביתה בשלום.
בשבוע האחרון הסתובבתי בין הקהילות עם שאר עמיתי לתכנית ענבר – אנשי רפואה בתכנית מנהיגות וניהול בשירות הציבורי בתחום הבריאות. חבורה של גיבורי על שאני מחוויר לידם בעוצמות. ביכולות.
נפגשנו עם מנהיגים ברשויות ערביות, עם אקטיביסטים, בדלנים ומחברים, מנהיגות מדהימות שמובילות שינוי מתוך הבנה שאף אחד. אף אחד לא יעלם כאן, ושהגיע הזמן שנבין את זה.
הנחת היסוד של השבוע היא התובנה שאין ולא יהיה כור היתוך. רבע מהילדים בתוך הקו הירוק משתייכים לאוכלוסיה הערבית, רבע לחרדית, ובקרוב רבע מהילדים דתיים לאומיים ורבע חילונים. הנחה נוספת היא שצריך לוותר על הפנטזיה שכולם יהיו כמוני. שנהייה דומים זה לזו. ועם זה צריך להסתדר. נצטרך ללמוד לעבוד עם החרדים בלי לנסות להפוך אותם לחילונים, וגם הם. יצטרכו לקבל אותנו. נצטרך להבין ששיפור התשתיות בכפרים ערבים, הגברת הטוב שלהם, החינוך הבריאות תוביל לטוב של כולנו. שהאתגר הגדול שעומד בפנינו הוא להביא 75% מהגברים החרדים לעבודה בלי שיוותרו על הלימוד, ועל הקהילה שלהם. שנצליח להכשיר ולהעסיק 50% מבנות ערב הישראליות בלי שיוותרו על הסיפור שלהן, על המסורת או על המשפחה. גם אם הזהות שלהן מבולבלת. אם נצליח לעשות את כל זה – נהיה על הסוס. כולנו נרוויח.
שבוע קהילות של מעוז לוקח אותנו לתחילת הדרך. הבסיס של שיתוף הפעולה לקידום החברה של כולנו מתחיל מהבנת הסיפורים של הקהילות השונות. אני צריך להבין את המשמעות של הלימוד בחברה החרדית, ולפחות לשמוע את הרצון של הדתיים הלאומיים לשמור על בנותיו ובניו מפני הורדת הכיפה. חייב לשמוע את האסון של האוכלוסיה הערבית שנובע מעצם זה שפרצה להם המדינה בשנת 1948, ושוב ב1967. ומארבעת המודלים האלה להבין אולי בפעם הראשונה שכל קבוצה כזו היא ספקטרום. מודל. שמכיל מלא תת קהילות.

להבין שהחילוני בתל אביב דומה לי שגר בכפר בנגב אבל שונה לגמרי. לחקוק בזיכרון שערבי יפואי מוסלמי מדבר אותה ערבית כמו השכן הבדואי בכפר הלא מוכר אבל הם לא יכולים לדבר בקול אחד.
התובנה המרכזית שלי מהשבוע המרגש הזה מתחילה בחינוך. הילדים שלי מקבלים חינוך שונה לחלוטין מזה שמקבלים בבני ברק, או בעלי, או, בלוד. החינוך שלנו שמפורק למערכות נבדלות מייצר פירוד, חוסר הבנה ובעיקר חוסר תובנה. נראה שיש בזה כמעט כוונת מכוון. או שלא.
התובנה השנייה – שיש המון שנוכל לעשות ביחד גם אל מול חוסר הסכמות.
הגאווה הגדולה ביותר שלי היתה במערכת הבריאות שלנו. אחת מהמערכות הציבוריות היחידות שבה יש כמעט לכל פלח אוכלוסייה ייצוג, אחת מהבודדות שמאפשרות שפה משותפת רחבה ביני לבין הרופאה הערביה בכפר בצפון. מערכת אחת לכולם, עם פערים ואתגרים וקשיים – אבל אחת. שמדברת בשפה מרפאת, חומלת, שנותנת מהחברה אל החלשים שבה. מערכת שמאפשרת ניוד חברתי ובעיקר לחלום. האוכלוסיה הערבית כבר מבינה את זה ומיטב בנותיה ובניה נכנסים למקצועות הטיפול. גם החרדים. ביחד נוכל לבנות מערכת שבה כולם מרגישים בבית.
התובנה השלישית היא כמה צדדי הציר המרכזי שבו אני פועל. ציר שמנסה לחבר בין פריפריה למרכז, בין הנגב לתל אביב. כי בנגב בפוליטיקת המסכנות – במקום שמדינת ישראל – הממלכה כמעט לא נוכחת, קל לי מאוד לשתף פעולה עם הדתי הלאומי שגר לצידי ועם מנהל בית הספר הבדואי בכפר הלא מוכר כאן בפינת הצומת. אני מבין שהשבט שלנו – שבט הנגב – שכולל קבוצות שונות, עצוב וכועס על הממלכה, וגם יש בו המון תקווה, הוא השבט שממנו נצמח אם רק ננסה.
שבוע מרגש ומאתגר. בכיתי וצחקתי. בלילות לא הפסתי לכתוב ולחשוב. לכעוס ולהתעצבן ולהתנחם ולהתחבק.
מאושר על ההזדמנות המיוחדת הזו להשתתף בתכנית ענבר – להיות חלק מקהילת מעוז. קול קורא לענבר ד ייצא עוד כמה שבועות. אני קורא לכל מי שיכול, שחולם לשנות משהו. לרפא. לסייע בהחלמה של כולנו, להרשם ולבוא. נלמד משהו ביחד. ונעשה.

בשלושת השנים האחרונות אני מדריך מתמחים ברפואת המשפחה. הם מגיעים לעבוד תקופה ארוכה במרפאות שלי ואנחנו עובדים יחד.

רוב המתמחות והמתמחים שמגיעים אלינו לאמצע המדבר שונים. כאלה שכבר ראו דבר או שניים בעולם הרפואה, מחפשות ומחפשים משהו אחר. איזון בין משפחה עבודה וחיים. עבודה מחוץ למפעלים הגדולים של בתי החולים, רפואה מקרבת, אוהבת, חומלת. טכנית פחות. משמעות. בתקופה של החונכות הם עובדים במקביל אלי ורואים מטופלים, אנחנו נפגשים להדרכה כל יום בסוף קבלת הקהל, ועוברים על המקרים. פעמים רבות אני עובר לחדר של המתמחה למענה על שאלה ממוקדת, ופעמיים בשבוע אנחנו יושבים להדרכה אינטנסיבית. סביב נושאים רלוונטיים, או מקרים מורכבים, או בכלל.

בשבוע שעבר נשארתי לבד עם אחת המתמחות. המתמחה שלי נסעה, השותף שלי במרפאות נסע, והיו לי שעתיים ביום ראשון אחר הצהריים לשבת בחדר עם המתמחה השנייה כשהיא קיבלה קהל. לחנוך לאט ובזהירות את מיומנויות התקשורת. לעזור לה במעבר מרופאה למרפאה. היו שם כמה דברים פשוטים כמו שטיפת ידיים כשהמטופל רואה את המים הזורמים, דרך הזרימה של המפגש, וכמה נושאים עמוקים יותר. להיישיר מבט. מה היתה ההרגשה שלך עם המטופל? ואיך זה שינה את המפגש? דיברנו על סגירת מפגשים, איך מסיימים, וסוגרים את הפרק הזה. המפגש הבודד שהוא חלק מסיפור ארוך שנבנה בהדרגה עם כל מטופל לאורך שנים.

בסוף שאלתי על מה תרצה לדבר במפגש ההדרכה של יום שלישי. היא ביקשה לדבר על עבודת צוות. על בניית צוות מנצח. על עבודה יחד עם האחיות, האדמיניסטרציה וכל שאר אנשי המקצוע שפועלים איתנו, לפעמים צמוד, ולעיתים לחוד. שמחתי על הבקשה שלה. הנושאים האלה שמשיקים לרפואה אבל קצת בצד, מרתקים אותי. קראתי ספרים, ושמעתי פודקאסטים ואני חושב על זה כל הזמן. ומשפר. לאט לאט.

מעבר לשיחות חשובות על דלקת גרון פרפור פרוזדורים דלקות אוזניים או לחץ דם אני מנסה להפוך את המתמחה למאסטר. לתת את המתכון שאי אפשר לקרוא בספר. זה שלומדים תוך כדי תנועה, מחשבה, שיחה, והפנמה איטית. כמו שנונה שלי הכינה קובבה. שמים מלח כמה שצריך, מעסים את העיסה עד שהיא מרגישה נכון, ומקבבים. קשה לשים את כל האהבה והמיומנות הזו במילים. אבל אפשר. איך בונים צוות מעולה ברפואה ראשונית?

מה המאפיינים של עבודת צוות נכונה? איך קורה הקסם הזה שאנשי הצוות פועלים יחד ולא מושכים לכיוונים שונים או מקבילים שלא נפגשים?

יש לקסם הזה כמה מאפיינים שחוזרים על עצמם בעבודות על צוותים מעולים ברפואה – חזון משותף, חלוקת חלל וזמן, להיות פיזית באותו מקום ולעבוד זה לצד זו יום אחר יום. המאפיין החשוב ביותר הוא אחריות משותפת על פאנל של מטופלים. כלומר, האחות, ואני, והמנהל האדמיניסטרטיבי ועובד הרווחה, והרוקח יודעים שהם אחראים יחד על קבוצת מטופלים. פאנל של מטופלים, וחולקים אחריות. במקרים מסויימים תוביל האחות ואני אשב במושב האחורי, ולפעמים השגת האישור וטופס 17 היא החשובה. כולנו פועלים יחד לבריאות של קבוצת מטופלים. יש חשיבות לחלוקת מידע, ולשפה משותפת. לתחושת אחריות של הצוות, ולהבנה שכל אחד מאיתנו יש חלק יחד ובשיתוף המטופלים ביצירת קסם המרפא.

דיברנו על המשמעות של השקעה בהדרכה של הצוות, של אכפתיות אמיתית מהמצב הרגשי, האישי, והמשפחתי של כל חבר בצוות. על מרכיבים חשובים נוספים כמו המשכיות טיפול, כוללניות, וזמינות סבירה. בלי אלה אין רפואה ראשונית נכונה. החשיבות של גיבוי הדדי. כשהאחות זקוקה לסיוע בהתמודדות עם מטופל מאתגר אני מזמין אותו לשיחה ומיידע אותו שהוא התנהל בצורה לא מקובלת. ומצפה להכרה. והבנה. כשאני רואה קורס מעניין אני שולח. ודואג שיפנו את הזמן, ולקדם. על המחיר של קידום הצוות. הצוות לא נשאר. הוא מתקדם קדימה. ואיך אפשר וצריך לקבל את זה בשמחה ובציפייה. למרות הזמן שהושקע.

בפועל – דיברנו על מנהיגות. על חיבור של קבוצה לחזון, הובלה, שיתוף מטופלים ושבירת חומות בין בעלי מקצועות הבריאות. על ההוכחות המחקריות שעבודת צוות טובה יותר מעבודה נפרדת. מפורקת.

בסוף היא אמרה שלא לומדים את זה בשום מקום. אמרתי שנכון. לומדים את זה בעבודה. בסקרנות. שלמדתי לכבוד הפגישה שלנו, ושההדרכות האלה חשובות לי הרבה יותר מאשר לה. ההוראה מאפשרת לסדר את המחשבה למסר ברור. חד. משייפת את המחשבות עד שהן ברורות וצלולות.

אמרתי תודה. אני יודע שתהיי מעולה. את כבר כזו. בזכות השאלות. רפואה לא לומדים בספרים. לומדים ביחד.

בינואר 2005 התחלתי לכתוב בלוג באתר רשימות. אתר של כותבים.

הסיבה המרכזית לפתיחת הבלוג היתה רצון לשיחה, לחידוד אידאולוגי של העבודה שלי כרופא משפחה, בנגב. בינואר 2005 עוד הייתי מתמחה, לקראת הפסקת התמחות בה התגייסתי לסייע להחלפה של מנהל מרפאת מצפה רמון שרצה לצאת לכמה חודשים של הפוגה. עם קוקו או צמה, בדיוק סיימתי תואר שני בניהול מערכות בריאות, ולקראת ילד שלישי. הרגשתי שהתחושות שלי כמתמחה ורופא צעיר הן לא שלי בלבד, שיש לא מעט רופאים צעירים שחושבים כמוני. במקביל הרגשתי לבד. לבד עם התחושות האלה. והמחשבות. שהמערכת שבורה. שהמקצוע שלנו מרוחק, טכני, אפיזודי. שכמה למערכות יחסים מרפאות, ולכבוד הדדי. שרוצה לראות את המטופלים בעיניים ושהמטופלים יראו אותי.

מסתכל לאחור על הארכיון – חלק מהדברים שכתבתי אז תמימים ומוזרים, חלק ממסע לרפואה נכונה. מסע שנמשך מאז ועד היום. מאז נולדו עוד שני ילדים, בנינו בית, סיימתי את ההתמחות, והלכתי ללמוד עוד, והתאהבתי בנגב, ובקהילות שלי, ואני כאן. עדיין כאן. רופא משפחה בנגב.

הגיע הזמן לבחון את הרשימות שלי מאז, לשפצר, לעדכן ולהציץ שוב. ראיתי בכמה קבוצות של רופאות צעירים שכתבו על התלבטות לקראת בחירת התמחות. זה הפוסט שפתח את הבלוג. הפוסט של ההתלבטות. שכתבתי בדיוק כשסיימתי שנה במחלקה פנימית, וחצי שנה בילדים, ותשעה חודשים בקהילה. כשהפסקתי את ההתמחות וחשבתי מה הלאה.

על לונה פארק ובחירת התמחות.

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים.
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 67* או לעולם לא. עד היום האחרון.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.

*בפוסט המקורי היה כתוב 65. אבל גיל הפרישה עלה. ולרופאים כבר עד 70, והיום כבר לא סגור בכלל על פרישה אם מתי וכאשר. אז גם חשבתי שאפרוש מוקדם. כי עבודה זה לא הכל. אז חשבתי. הרבה דברים פחות ברורים היום.

אז כמה שעות אני צריכה לעבוד בשבוע? וכמה אחרי צהריים? ואחרי ההתמחות מה עומס העבודה? אפשר לרדת לחצי משרה אם אני רוצה לעשות דוקטוראט או לגדל את הילדים בחינוך ביתי? וימי שישי? כמה ימי שישי צריך לעבוד? אפשר לראות את התלוש שלך?
איך המשכורת שלך כרופא מומחה? וכמה ימי חופש בשנה? וכמה מטופלים צריך לראות בכל שעה? וההנהלה? ההנהלה מסכימה לאשר שעות של השתלמות ללמוד דיקור יבש?
כל אלה שאלות שאף פעם לא חלמתי לשאול לפני שהתחלתי התמחות. ידעתי בערך שלהיות רופא משפחה יאפשר לי לשלב חיי משפחה וקהילה יחד עם עבודה, ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, ולטפל במגוון בעיות, אבל שאשן כל לילה בבית ולא אעשה תורנויות.
כחבר גאה בדור ה X זכיתי ללמד בעשור האחרון תלמידות ותלמידים מהדור שאחרי. כן. אלה שכותבים עליהם שהם מרוכזים בעצמם. שחושבים על שעת סיום העבודה לפני שהתחילו אותה. אלה שלא חוששים לעזוב התמחות בגלל היחס, או השעות, או, התובענות. שאומרים זה שאני יכול להיות נוירוכירורג לא אומר שאני חייב. אלה.
לא מדברים על השאלות האחרות שהם שואלים. מה המשמעות של העבודה שלך בשבילך? איך אתה מוצא השראה? איך אתה מתקן את העולם מהמרפאה הקטנה שלך באמצע המדבר? גם אני יכולה?
בהתחלה זה היה מוזר נורא. באמת חשוב לך כמה שעות תעבדי בעוד עשר שנים? וכמה ימי חופש יהיו? וחוסר הצדק שבמיעוט כוח האדם בנגב מול המרכז? וסמסים בלי שלום, או בוקר טוב, ופירוק שלם של היררכיה. אני חושבת שאתה טועה, (אמרתי בערך אף פעם לאף מורה שלי), כי קראתי אתמול בלילה את ההנחיות החדשות של טיפול באנמיה בתינוקות. ואני כותבת מייל למנכל שנמצא שבע דרגות של ריחוק ממך במעלה הסולם. והרצון לשנות את המערכת, ותחושת המסוגלות. ככה זה יהיה ואם לא אז זה יהיה ככה בדרך אחרת.
הדור החבוט הזה לא מוכן לקבל את הדין. הם יעבדו כמה שהם חושבים שצריך, ורק אם העבודה מפתחת אישית, ומקדמת את הצדק ומתקנת עולם. הם יחשבו היום על תכנית הקריירה שלהם לעוד עשרים שנה וידעו שהם חייבים פשוט חייבים לצאת ללימודים של מדעי הרוח בגיל 45, ולכן הם רוצים לעבוד רק בחצי משרה מגיל ארבעים והלאה.
ואז הבנתי. רפואת המשפחה הוא אחד הפתרונות שעומדים בפני הרופאים של הדור החדש. אלה שלא חוששים לצאת מהמפעלים, (בתי החולים), ולא מוכנים להיות גלגל שיניים זניח במכונה גדולה. אלה שרוצים להיות קרובים למטופלים, לאדם. אלה שרוצים לתקן את העולם.
הרופאות שרוצות להיות חוקרות, והרופאים שרוצים להיות קצת אבא. אלה שמחפשים להפחית עבודה למשך כמה שנים, ואז להגביר, עבודה שתמיד תהיה בשפע, כמה שתרצה ולא יותר ממה שאתה מוכן. ושכר הולם, ואפשרות לעסוק בספורט, ובקריאה, ובטיול.
בעיקר הרופאות והרופאים שרוצים רפואה מקרבת, מקורבת, שלמה, אוהבת. מפותחת ומפתחת.
ואז הייתי נורא גאה בהן. אלופים.
כשהדור שלי נכנס לאט לתפקידי הובלה וניהול, חברים מהכיתה ברפואה כבר סגני מנהלי מחלקות ומנהלים, וכמה צעירים ממני כבר מנהלים בכירים, הזלזול המובנה של הדור הוותיק בדור העצל, המפונק, המרוכז בעצמו יעלם.
אני מתרשם שהתלמידים שלי מוכנים לעבוד נורא קשה, באהבה גדולה, בלי לאבד את עצמם במקצוע המטורף הזה. הם לומדים ומתפתחים, ויוצאים למסע של התפתחות וצמיחה. הם מוסריים וחושבים ומעורבים הרבה יותר ממה שהיינו אנחנו אי פעם כשהיינו בשלב שלהם.
השבוע ליווה אותי סטודנט. הוא הגיע מהצפון הרחוק, נסע ברכבת כל יום, השאיר רכב בבאר שבע ונסע דרומה, עד אלי, וליווה אותי בשאלות. שאלות מוזרות. במקום לדבר על איזון לחץ דם וקריטריונים להפניה של כאב ראש לחדר המיון הוא שאל על הספרים שנתנו לי השראה. שאל איך אני יכול לאהוב ולחייך גם במטופל השלושים? ואיך אני רואה את סגנון המנהיגות שלי במרפאה? ובקהילות שאני משרת? הוא מילא לעצמו דפים של מחשבות וחזון, והמשיך במסע ארוך להשראה. היום דיבר איתי מתמחה. הוא יודע שאין סיכוי שייתן שיכריחו אותו לעבוד בצורה רגילה. הוא רואה במחשבתו את המרפאה שלו, את זה שהוא מטפל גם בילדים וגם במבוגרים, את החלל הנעים, ואת המפגשים הארוכים. לא עשר דקות. עשרים. הוא חושב על זה. ועושה.
ואני מביט בפליאה, באומץ, בתחושת המסוגלות, בנכונות לעבוד ממש ממש קשה אבל לא בכל מחיר. במרפאים החדשים האלה שצומחים. אלה שלא יתנו למערכת להרוס את הלב והנשמה. אלה שיטפלו בי כשאזדקן. יש למה לקוות.

השבוע ביליתי באימון עם היחידה הקבועה. 13 שנה שאנחנו מתאמנים יחד, חלק כבר השתחררו על סעיף גיל, שמות המבצעים משתנים, אבל סכמת החובש לעולם נשארת. חזרתי קצת שמח וקצת עם תקווה. יש שם רופאים שניים וחובשים, מהנדס, ועובד קבלן, ועורך דין לפני מבחן לשכה, מטפל ברפואה משלימה, קיבוצניק, ורב. במהלך האימון התקיימו הפריימריז של הבית היהודי והעבודה. ופתאום התברר שבלי לשים לב חלק לא קטן מאיתנו התפקד למפלגה ומתכונן להצביע עבור מועמדים ראויים. גם החברים שלא התפקדו דיברו על פוליטיקה בשפה אחרת. מאבדן אמון מוחלט במשחק הפוליטי, וזניחת השדה הציבורי לקבוצות לחץ קטנות, יש תחושה שהשבט שעובד, לומד, נלחם, תורם, משלם מיסים ורוצה לחיות מתעורר. השבט הזה רוצה חלק בכל טוב הארץ ולא מוכן לוותר על החלום. חבר אחד משפץ בית. גר כבר ארבע שנים אצל ההורים. דיברנו על אלומיניום ודלתות ובטון. ואיך הרבה חברים שלו לקחו משכנתא שאין סיכוי שיוכלו לשלם. חבר אחר בדיוק סיים לבנות, ואחרי שנה בה חשש מאוד למקום עבודתו – מצא סוף סוף עבודה חדשה. אחד דיבר עם אשתו שעובדת במשמרת לילה כי הילדה חולה והיה צריך לחזור לאימון מהר. כולם מסתכלים בעיניים עצובות על הפערים, על חוסר היכולת להבטיח חיים טובים לעצמם ולילדיהם, על תלות מצמיתה בדור ההורים שמזדקן. כולם רוצים תקווה. לא משנה מאיזה מגזר.

ואז התעודדתי. הלוחות הטקטוניים זזים, הם התחילו לזוז במחאה של 2011, לוקח להם קצת זמן אבל רעידת האדמה בוא תבוא. אי אפשר יהיה לעצור את הצונאמי של התקווה, ואת האנשים הטובים האלה. האבות שבאו לצו שמונה בקיץ, ולאימון עכשיו וכבר מחכה להם בדואר הצו הבא, הם לא יתנו לפוליטיקה של השנאה לנצח. כי חייבים תקווה. ושלווה. ונורמאליות. הפריימריז בליכוד היו ההתחלה. קבוצת מנהיגות יהודית, וירוס שכמעט וחדר ל DNA של המפלגה נחלש. המתפקדים העצמאיים עשו את זה. הדילים של קבוצות לחץ נחלשו, וההמון מתחיל לדבר. עם חוכמתו. הפריימריז של מלגת העבודה היו הצעד השני. כל הדילאים נדחפו לאחור. עם הערת אזהרה וכרטיס צהוב. הבית היהודי התחדד, מפלגת מגזר גדולה, ממש לא מפלגת מרכז קטנה. אלפי מתפקדים עצמאים הצביעו. ולא עזר שום דבר שאמר האח החייכן. חוכמת ההמון. השבט מתעורר ועומד לאמר את דברו. השינוי שמסתמן במפת המנדטים, חולשתן הצפוייה של מפלגות מצב הרוח, העוצמה של מפלגות דמוקראטיות. יש תקווה. וגם נגמרו המילואים. אז אפשר להחזיר את המדים והדרגות לאפסון, ולשכוח מהאוכל הצבאי. ולחזור לאופטימיות בלתי נלאית. עד הפעם הבאה.

תקווה. חמקמקה. נעלמת ומופיעה. בעיקר נעלמת.

חלמתי על מקום. מקום טוב יותר לילדי. מקום של צדק ולא צדקה. מקום של אהבה ולא שנאה. מקום של חמלה.

למדתי כרופא שהדבר האחרון שצריך לקחת, להעלים, לנתק זו התקווה, למדתי שחיבור לחוט זוהר של תקווה, אפילו קטנה, ליום שקט יותר, לכאב חלש יותר, לנשימה קלה יותר, חשובה הרבה יותר מכל התרופות, הזריקות והסכינים. תקווה.

בשבועות האחרונים חוט התקווה החמקמק נעלם. אני לא רואה אותו. אין לי חיבור ישיר לקשת בענן, לאופק הרחב. אפלה. מנהרה ארוכה מתת הקרקע של הנפש. מנהרת נפץ לנשמה.

איזה עולם נשאיר אחרינו לילדינו? איזו תקווה? האם באמת יכול להיות יותר טוב כאן? במנהרה התת קרקעית שלנו, זו של שנאה ואלימות, סתימת פיות ואכזריות, קשה להרים את הראש. ולנשום. מדינה עם הפרעת אישיות. או סקנדל או פסטיבל. אבל תקווה אין.

מלא באבק, בעפר, ידיים על הראש אחת שתיים שלוש.

המלחמה הזו צריכה להסתיים במאבק. מאבק על דמותה של החברה שלנו. על היכולת לדבר, על היכולת לנשום תחת השמיים האלה. על התקווה של ילדינו לחיים שפויים. מקום מגורים, עבודה, אהבה, אוכל, שתייה, גבר, אישה. הצבע האדום צריך להסתיים בכרטיס אדום. לבעלי ההון. לפוליטיקאים שהביאו אותנו עד הלום. אלה שמשרתים את אדוניהם בעלי ההון. המחאה החברתית, התקווה הגדולה האחרונה ייצרה תינוק מבחיל, בעל מום, שממשיך ומשרת את בעלי הממון. האם באמת מה שהשגנו מהמחאה זו מפלגת אין עתיד? איך גנבו מאיתנו את התקווה? בת שנות אלפיים? יאיר? יחשיך? תקווה?

כשנשוב משדות הקטל, האם נידום? נתחבא איש איש במחילתו? לבד? התקווה אם קיימת, נמצאת בדור הזה שיצא לרחובות לפני שלוש שנים. הדור הזה שגוייס עכשיו לשירות מילואים פעיל. הדור הזה, בני אותו גיל שיושב בעיירות, בכפרים, בערים. מנסה בכל הכוח לשמר את החוט הזהוב של התקווה. בת שנות אלפיים.

חם. חם כאן כל כך. ואבק. חייב להיות יותר טוב.

If it is true that there is to be no haven of rest for them when their sufferings here are at an end, I, for one, am not going to bargain for any haven for myself. I shall go without fear where they go, and by the side of my brothers and sisters from the forests and the fields, from skies and seas, lie down to merciful extinction in their mysterious underworld, safe from any further torments inflicted by God or man, safe from any haunting dream of eternity. Axel Munthe.

השבועות האחרונים קשים לכל אדם שעובד במערכת הבריאות הישראלית. הבלבול גדול. בית חולים ענק, טיטאן במערכת הבריאות קורס.
האשמות עפות מכל הכיוונים. תומכי הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת – זו שהקימה את מערכת הבריאות שלנו מלבים את הלהבות במפוחי שנאה כלפי רופאים.

ההנהלות טוענות שהמערכת לא מתוקצבת, קופות החולים לא משלמות מספיק עבור האשפוזים, קופות החולים בגרעון, המערכת הזו שעובדת כל כך יפה, קורסת.

מירב ארלוזורוב טוענת הרופאים מנהלים את המערכת ואת הרגולציה וחומסים את הבריאות ברגל גסה. תוקפת את ההסתדרות הרפואית, את העבודה המאורגנת. כל משבר הוא הזדמנות לתקוף את העובדים, את הרופאים, כולם אשמים רק האוצר, האוצר, הוא ממש אוצר. שומר על המערכת, דואג לה, שומר הסף, והחותם.

בכל הכעס, התדהמה, אי השקט, והבלבול צריך לנשום עמוק ולראות איך ניתן לקחת את המשבר הזה בהדסה ובעצם במערכת כולה ולהפוך אותו לנקודת מפנה למערכת, לעת רצון, לנקודת זמן בה האנשים הבריאים – לא רק החולים מבינים את המצב. מערכת הבריאות כמשל. כשנינה.

אז נתחיל – פוסט ראשון – אני טוען שהמערכת מיובשת בכוונה. איך זה יכול להיות שאנחנו משלמים כל כך הרבה ובכל זאת מקבלים כל כך מעט?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1995. באמצעות החוק הלאימה המדינה את מערכת הבריאות, וקבעה סל שירותים אחיד לכל האזרחים, וקיבעה את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות. החוק נחקק עם מנגנון ברור למימון המערכת – כסף צבוע ומוגדר למימון מערכת הבריאות. בעצם שלוש רגליים. שליש שליש ושליש.

1. תשלומי מס הבריאות שנגבים מהשכר של כל העובדים במשק.
2. מס מקביל – שמשלמים המעסיקים באותו הגובה (מתוך הבנה שלמעסיק יש אחריות בסיסית לבריאות עובדיו שמשקיעים את מיטב שנותיהם, בריאותם גופם ונפשם עבור יצירת רווחים למעביד).
3. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי.

שנה לאחר שנחקק החוק התחיל משרד האוצר לנגוס בו. ובחוק ההסתדרים העביר הפחתה של המס המקביל, אשר בוטל לחלוטין בשנת 1997. מה עשו? פטרו את בעלי הבית, בעלי המפעלים, המעסיקים הגדולים, אנשי העסקים מאחריותם המוסרית לבריאות עובדיהם, והעמידו את מערכת הבריאות בתלות מוחלטת לגחמותיו של האוצר.

מה התוצאה?

כמעט עשרים שנה מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתית – והמערכת עוברת ייבוש הדרגתי. במקום להשקות את הדשא שלוש פעמים בשבוע – החליטו באוצר להשקות רק פעמיים. ככה נראה הדשא שלנו, מערכת הבריאות שלנו.

גם היום יש למערכת הבריאות שלושה מקורות מימון –

1. תשלומי מס הבריאות מהשכר של כל העובדים במשק.
2. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי – שם משרד האוצר יושב עם היד חזק חזק על הברז.
3. תשלום ישיר מהכיס של החולים למערכת – בשנת 2011 26% מההוצאה הלאומית לבריאות יצאה מכיסי האזרחים. ישירות.

המס המקביל שהמדינה חסכה מהמעסיקים, מהעשירים, מבעלי הבית, נגבה בפועל מהאזרחים, אבל הוא נגבה בצורה הכי גרועה.

הכסף שמוציאים האזרחים מהכיס – יוצא מהחולים, מהכאובים, מאלה שהמדינה עם רשת הביטחון הבריאותי שלה צריכה לשמור עליהם.

מה עשו? הפסיקו לגבות את המס מהעשירים, והעמיסו אותו על החלשים שבחלשים. מהכיס. בגלל שאי אפשר להכריח אותנו לשלם מס נוסף ולממן את המערכת הציבורית, עבדו שם באוצר בצורה מתוחכמת. איפשרו הקמתה של מערכת פרטית, עוקפת מיסים, והסיטו את ההוצאות הישירות מהכיס של החולים לשם. אל הביטוחים הפרטיים, אל בתי החולים הפרטיים ואל הרפואה הפרטית.

מה התוצאה? רצחו את המערכת באמצעות ייבוש של שליש מהמימון, וירשו הפרטה באמצעות גביית כסף מהאזרחים למימון המערכת הפרטית.

מה התוצאה? יצרו תלות עמוקה בין משרד האוצר לתקציב מערכת הבריאות, החלישו את משרד הבריאות עד כדי שיתוק יכלתו לשמש רגולטור או ספק שירותים, ועכשיו יורדים על המשרד החלש הזה ששנים ארוכות אף אחד לא רצה להיות שר שם, שלא מצליח לעשות רגולציה אפקטיבית. מעולה.

מה השלב הבא? הכפשת העובדים, פירוק העבודה המאורגנת, והסרת אחריות של המדינה ממתן שירותי בריאות לאזרחיה.

חכם לא?

בפעם הבאה ששואלים אתכם איפה הכסף, תדעו מה לענות נכון?

כבר שבועיים.
השביתה בתיכון בשדה בוקר נמשכת כבר שבועיים.
באיזור שלנו אין בית ספר אזורי ויותר מחצי מילדי התיכון של רמת הנגב לומדים בשדה בוקר. חלקם הגדול בתנאי פנימייה מחוסר ברירה.
אל תוך חוסר הברירה הזה השתרבבה לה שביתה מוצדקת אבל פוגענית. כבר כתבתי עליה פוסט.
הילדים בבתים מטפסים על הקירות, מנסים לכתוב מכתבים, להתחנן בפני פרנסים לשוב ללימודים.
אנחנו ההורים רואים שנת לימודים שבסוף אוקטובר עוד לא התחילה בעצם. ועצב גדול.
זה מה שכתבה לי אתמול הגדולה –

הרבה ילדים בגיל שלי היו רוצים שבית הספר שלהם ישבות. כמעט כולם – הפסקה מיוחלת מחיי היומיום, מהשעמום ומהחובות.
אני ועוד כמעט 300 ילדים קיבלנו את ההפסקה הזאת. עובדים בבית הספר שלנו שבתו, ומכיוון שאי אפשר לחיות בתנאי פנימייה ללא חדר אוכל ומנהלה מתפקדים, נאלצנו ללכת הביתה.
תלמיד רגיל היה שמח. שעות של חופש, ימים של רביצה, בילויים והשלמת שינה. אבל לא אנחנו. אנחנו, תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, כבר ביום השני לשביתה הפגנו מול משרד החינוך כדי שיפתור את הבעיה, יסיים את השביתה ויעזור לנו לחזור ללמוד. עוד בשעות הראשונות אחרי חזרתנו הביתה שלחנו מכתבים לשר החינוך, לערוצי התקשורת, לכל מקום, כדי שיטפלו במצב.
למה? כל תלמיד רגיל היה יושב בבית ונהנה.
בגלל שהמקום הזה חשוב לנו. החברים שלנו חשובים לנו, המורים שלנו חשובים לנו, הלימודים שלנו חשובים לנו. אנחנו לא מוכנים להפסיק את העשייה לפני שהיא התחילה. אנחנו לא מוכנים להיות קלף מיקוח בריב מטופש בין גופים שלא מוכנים לשבת ולדבר בגלל שמישהו העיף למישהו את המשקפיים. אנחנו רוצים לחזור ללמוד. תנו לנו לחזור לבית הספר. המשפט שלא חשבתם שתשמעו תלמיד אומר.
בינתיים אנחנו יושבים בבית. אנחנו כותבים מכתבים, מכינים סרטונים, משתעממים. מתגעגעים. שי פירון פרסם סטטוס עלינו בפייסבוק. הוא אומר שום דבר בהרבה מילים, אבל זאת חשיפה תקשורתית. זה משהו. אז התרגשנו, עשינו לייק, שיתפנו.
כתבו לנו שאנחנו ילדים בכיינים. בוגרת תיכון. כעסנו. מה היא מתנשאת עלינו, ממרומי גיל עשרים. חושבת שהיא מבינה את הממשלה, שאם יסגרו בתי ספר לא יהיו נשים חד-הוריות רעבות. נכנסנו בה בתגובות. אולי בגלל שאין לנו באמת מה לעשות, ושבשגרה עמוסה כמו בזמן הלימודים לא היינו ממצמצים לכיוון שלה.
קשה לי לשבת בבית. התרגלתי לשגרה פעילה, תמיד עם אנשים, תמיד יש משהו לעשות. עכשיו אני יושבת לבד בבית ומרעננת את הפייסבוק מדי פעם. פסיבית. חלק מהספה.
כשזה חברים, פעילות, טיולים, צחוקים וכיף מול רביצה, אתם באמת מתפלאים שילדים רוצים לחזור לבית הספר?

הילדים גם הכינו סרטון

ומנסים להעביר את הימים.

תכננתי לחצוב כאן במילים על האנשים שאני רואה כאחראים לבוץ הזה שכולנו נמצאים בו –

מנהל בית הספר.
מנהל תאגיד מדרשת בן גוריון.
חבר הנאמנים של התאגיד העצוב הזה.
רשם החברות הממשלתיות.
נציב השירות הציבורי.
ראשי ההסתדרות.
עופר עיני.
יושב ראש הסתדרות המעו"ף .
יושב ראש וועד העובדים.
העובדים שמעזים להמשיך ולשבות בלי מחשבה על כך שהם מחריבים את מקום העבודה שלהם.
שר החינוך שי פירון.
משרד החינוך מחוז דרום.
שר הכלכלה (והעבודה. לא רק הכסף. העבודה) נפתלי בנט.

אלה שמוחאים כפיים לילדים שלנו כשהם מראים אקטיביזם ואהבה למוסד שמלמד אותם.
כל כך הרבה בעלי תפקידים, ומשכורות סביב הילדים האלה, ותעסוקה, אבל שום תוצאות.
כלום. נאדה.
חידלון.
עצב.

תנו להם כבר לחזור לבית הספר!!!

הגדולה כתבה היום מכתב לשר החינוך הרב שי פירון ותלתה על הקיר שלו בפייסבוק –

אני יערה סיקורל, תלמידת כיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
בשנה שעברה עמדה בפניי הבחירה – תיכון אזורי או התיכון לחינוך סביבתי. בחרתי בתיכון לחינוך סביבתי, למרות המרחק מהבית, חיי הפנימייה והמסגרת השונה. הסיבה – המערכת הערכית, הסביבתית והחברתית החרותה על דגלו של בית הספר הזה, מערכת שהסכמתי איתה. מקום שבו לומדים דרך הרגליים, דרך עשייה ואקטיביזם חברתי, הוא מקום שרציתי להיות חלק ממנו.
לצערי, התיכון לא חף מבעיות. תמיד עומדת מעליו סכנת שביתה. ועד עובדי המנהלה, האנשים שמאפשרים את תפקודה התקין של הפנימייה שבת – מסיבות מוצדקות ומאושרות ע"י בית המשפט – במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות, כשהאחרונה מתרחשת בימים אלו.
המשמעות – קיום חיי פנימייה ללא חדר אוכל, אימהות בית ומדריכים.
אתמול, ה-16 באוקטובר, החליט בית הספר כי לא יוכל להמשיך להתנהל במצב של שביתה, ולאחר טקס לזכר רצח רבין, אנחנו התלמידים נשלחנו הביתה.
השביתה מהווה מבחן אמיתי באזרחות. לא עוד שיעור בכיתה – אנחנו נשלחים להראות נוכחות בשטח. אנחנו רואים את המשמעות האמתית של חוקי מדינה, הסכמי העסקה, רשויות ויחסים בינן.
אנחנו רוצים לחזור ללמוד. ואנחנו מפגינים, כותבים מכתבים, מתארגנים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עזרה.
כבוד השר שי פירון, אנחנו פונים אליך. אנחנו רוצים להגיע לפתרון שיאפשר לנו להמשיך את הלימודים כרגיל.
אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו. תאפשר לנו ללמוד לא רק אזרחות, אלא גם תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה.

אפשר לראות שם על הקיר פניות נרגשות מתלמידים אחרים בבית הספר

תקציר האירועים.

אנחנו חיים ברמת הנגב. חבל ארץ רחב ומדברי בלי בית ספר תיכון אזורי. הילדים שלנו צריכים להחליט בסוף כיתה ח האם להתגלגל בהסעות לתיכון שעה וחצי שעתיים ביום, או, לבחור בלימודים בפנימייה. הגדולה שלי בחרה בפנימייה לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון (שדה בוקר). הנסיעה לא היתה הסיבה היחידה שלה להחלטה. מדובר בבית ספר מיוחד. בית ספר בו הילדים פעילים לאורך היממה כולה, בית ספר בו מחנכים לאקטיביזם, אהבת אדם וטבע, ניהול עצמי ומנהיגות. בית ספר בו הילדים אוהבים להיות. אנחנו, בלב כבד קיבלנו את ההחלטה וליווינו את זאת שאתמול היתה תינוקת במנשא לחדרה החדש, למיטת הקומותיים, לשדה בוקר.

שלושה ימים לאחרר תחילת שנת הלימודים פרצה שביתה. הילדים נשלחו לבתים ברחבי הארץ, ואנחנו שמחנו. עוד זמן קט עם הגדולה קטנה הזו, שלנו. מודה שעברתי בלילה ליד המיטה שלה רק כדי לשמוע אותה נושמת. כאן. היא היתה עצובה. רצתה לחזור ללימודים. שיחות טלפון קדחתניות, שי פירון, עופר עיני, והלימודים חודשו עד לאחר סוכות. סוכם שהוועד וההנהלה ידונו ברצינות בכדי למנוע השבתה נוספת.

בינתיים למדתי חלק מהרשומון. וועד העובדים מגן על קבוצה קטנה וחלשה בתוכו שאמורה לקבל תוספת לפי הסכם קיבוצי. כמה שנים אמורה. בינתיים אין תוספת, ויש סכסוך עבודה. בית המשפט לעבודה אישר לוועד העובדים לשבות, והמקום דיונים רציניים עוסקת ההנהלה והעובדים בהאשמות. בהנהלה טוענים שיו"ר הוועד התנהג באלימות ודורשים הליך משמעתי, בוועד טוענים שהם הותקפו קודם. על השכר, ועל הילדים שלנו לא ממש מדברים (תקנו אותי אם אני טועה). בית הספר המוצלח הזה מנוהל על ידי חברה ממשלתית שנקראת תאכיד מדרשת שדה בוקר. התאגיד אחראי על הפעלת בית הספר – שפועל במסגרת משרד החינוק. בקיצור – בלאגן מנהלי, משפטי, איגודי, וחינוכי. התוצאה – סמטוחה שלמה בה תלמידי בית הספר הפכו לבני ערובה של המאבק. אמצעי לחץ.

לפני כמעט עשרה ימים פרצה לה השביתה שוב. זאת לאחר שנמנעה במאמצים גדולים ממש לפני שבועיים. במשך שבוע שהו בפנימייה התלמידים בלי אוכל. כלומר עם אוכל. צוות הפנימייה המסור דאג לכריכים, חמגשיות, ונסיעות לחדרי אוכל באיזור כדי להשביע גדוד בני תשחורת שצומחים לגובה ואוכלים המון. בין לבין הם היו רעבים וניסו לשמור על שגרת לימודים רעועה.

ביום רביעי הם התייאשו. בפעם השנייה השנה פוזרו התלמידים לבתיהם ויצאו למאבק.

נער הייתי וגם זקנתי (קצת). מערכת החינוך ובית הספר התיכון ייסרו אותי בשוטים, עקרבים, ומסרקות פלדה. מעולם לא חלמתי להאבק כדי לחזור ללימודים. הילדים האלה נאבקים. בכל דרך אפשרית.

הבוקר תלמידים ואנשי צוות הפגינו במשרד החינוך בתל אביב. בצהריים הם כתבו מכתבים אישיים לשי פירון. בערב הם עקבו אחרי השר לאירוע של "יש עתיד", העבירו אליו מכתבים, נפגשו עם מנכלי"ת משרד החינוך, ויצרו קשר עם יושב ראש הסתדרות המורים. מבחינת התקשורת, התלמידים השיגו סיקור באתרי החדשות הגדולים, זאת אחרי שאתמול פורסמה כתבה ב"צבע הכסף" של רשת ב.

ילדים רוצים לחזור לבית ספר… משפשף את העיניים… בית ספר… ילדים… תיכון. משהו שם כנראה עובד.

הערב דיברנו בבית על התאגדות עובדים, החשיבות שלה, סכסוך עבודה, אחריות מיניסטריאלית, התנגדות לא אלימה, כתיבת מכתבים לנציגי ציבור, מאבק אזרחי. אני מלא תודה להנהלת התאגיד ולוועד העובדים על השיעור החשוב באזרחות. אולי די?

הילדים מבקשים מכל חברינו להפיץ את המאבק, להצטרף לדף הפייסבוק של התלמידים, לסייע לנו באמצעות יצירת קשר עם גופי תקשורת, פוליטיקאים, ראשי הסתדרות, ושאר גופים שיכולים לעזור. הילדים שלנו כבר יעשו את העבודה. בכל זאת – הת הספר הוא שלהם, והצלצול הוא בשביל המורה לא?

קליפ שמתאר את ההכנות לעדליאדע המסורתית של בית הספר – כשנותנים לילדים אפשרות ומרחב – התוצאות מדהימות

וקליפ נוסף על העדליאדה של 2006 ממצלמתו של חברי ניתאי פרץ

אז נסענו לחופשה. ממש לפני החופשה הורדתי את הספר חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה בגרסתשמע בלועזית לשמוע בדרך. התחלנו לשמוע. ואז חלתה הילדה. בבית חולים הדסה יש קניון צמוד למיון. וצומת ספרים. ובאג. ושאר מפלצות צרכנות. וארבעים שקלים ליום חניה. ומעלית בלי כפתורים בפנים. עולם רפואי אחר בעיר הקודש.

קנינו את הספר, חיכתה וקראה, קראה והמתינה. עד שסיימה.

אחר כך כתבה ביקורת לספר –

קליי ג'אנון הוא מעצב מובטל. המשבר הכלכלי דוחף אותו למצוא עבודה, כלשהי, כמה שיותר מהר – וכך הוא מוצא את עצמו כאחראי משמרת הלילה בחנות הספרים המוזרה של מר פנומברה – אדם מבוגר ותמהוני במקצת.

תכולת החנות המשונה – חנות צרה וגבוהה, בעלת מספר מצומצם של ספרים שאנשים באמת קונים וספריות שלמות ומשונות שחברי מועדון מוזר משאילים ומחזירים – מטרידה את מוחו של קליי. פתיחת הספרים מובילה אותו לחיפוש אינטנסיבי, שיוביל אותו למקומות שלא ידע שקיימים, לאנשים שלא חשב שאי פעם יפגוש, ולמסקנות ממש קיטשיות בסוף.

[רובין סלואן, מודן, 291 עמודים, תרגום: רוני בק].

לחנות הספרים ללא הפסקה יש שלושה יתרונות מרכזיים:

1. זה ספר על ספרים. כמה מגניב.
2. מעורבת בספר המון טכנולוגיה, שכמה שהיא נראית בדיונית, לי זה נראה אמין. הרבה אמרו שזה קורה בעתיד הקרוב. זה לא, זה קורה שנה שעברה.
3. לסופר יש תיאורים מבריקים מדי פעם, מהסוג שגורם לך לגחך כל עמוד וחצי ואז להצטער שלא חשבת על זה לבד. לספרים בדרך כלל יש שניים. לא ספרתי, אבל לחנות הספרים יש אולי מאה.

עוד דברים טובים:

• בערך כל מאה העמודים האחרונים הם פאנץ' ליין, שמתגלה כשגוי וממשיך לעוד פאנץ' ליין. בגלל שהפאנץ' ליין הוא החלק הכי כיף בספר מסתורין, זה ממש כיף.
• התרגום לא נכשל במאמץ ההירואי שלו לתרגם את התיאורים המבריקים שהוזכרו קודם. שמעתי בערך חצי ממנו באנגלית קודם והקריאה הייתה רק כדי לבדוק את התרגום [ושלא פספסתי כלום]. ואז סיימתי אותו בטעות.
• ההורים שלי נהנו ממנו, אני נהניתי ממנו וגם אחי הקטן [12.5] יהנה ממנו.
• הוא מאוד, מאוד אמין. אנחנו מתעסקים עם מחשבי על ומסדרים סודיים ובחורה שמתלבשת כמו דמות קומיקס, וזה נראה כמו השתלשלות טבעית של העניינים.
• יש לו אפילוג שדומה לכתוביות הלבנות בסוף הסרטים – מה קרה עם הדמויות אחר כך באופן תמציתי ובזמן עתיד.
• זה טיול המוזיאונים היחיד שבאמת נהניתי ממנו. שזה מוזר, כי במהלך הדרך פגשנו מוזיאון לסריגה.
• הסוף אדיר. קצת מוזר, והרבה אדיר.

וכמה דברים לא טובים:

• אנחנו לא זוכים לשמוע איך חצי מהדמויות נראות, אבל לתאר עיר מיניאטורית מפסטה זה כן חשוב? באמת?
• היו כמה דברים באפילוג שהוא פשוט שלף כדי לעשות את זה יותר מגניב ושבר את הדמויות קצת.
• מדברים על האפילוג, יש שם פשוט פסקת קיטש בסוף. "ותלכו עם הלב שלכם! וחברות זה הכי חשוב!" ושטויות. לא מגניב.
• הוא מתייחס לעברית כג'יבריש, יחד עם סינית וקוריאנית, מספר פעמים לא מבוטל במהלך הספר. מתרגם יקר, הספר כתוב בעברית. הייתי שוקלת להחליף את זה לנורדית או תאילנדית או משהו.

"חנות הספרים ללא הפסקה של פנומברה" מתחיל כסיפור ידידותי וחביב, והופך לסיפור רחב על ההיסטוריה של הדפוס – והגסיסה שלו. הוא מרתק, הוא מוזר, הוא חדשני, ויותר מהכל, הוא ממש ממש מגניב.

אני מוחה!

כתבתי השבוע פוסט אינפורמטיבי על מבצע ההתחסנות כנגד פוליו.

לעומתי, כתבה השבוע ד"ר קרן לנדסמן פוסט מפורט בו היא מתמודדת אחת לאחת עם טענות מתנגדי החיסון.

היא, כך הם טוענים – מקבלת כסף מברוני החיסונים בשביל לשווק חיסונים לילדינו. היא התקווה הגדולה של הממשלות, בעלי הממון והסמכות ונשלחה בשמם לשווק חיסונים ברשתות החברתיות. (צילומסך מחיסונים בע"מ)

אני מסכים איתם לחלוטין. משרד הבריאות, הממסד הרפואי, אנחנו, לא מבינים רשתות חברתיות. אנחנו מגושמים, ארכאיים, ולא מדליקים בכלל.

אני לא מוכן שרק קרן תקבל כסף מברוני החיסונים ואני – אנא אני בא? משווק בחינם? אין מצב.

קרן – זרקי עצם… בבקשה?

הפוסטים שלי על חיסונים מתגלגלים ברשת כמה שנים. גם לי מגיע משהו לא?

אני מניח שכולנו הורים טובים. מנסים לעשות טוב לילדינו, ורוצים לעשות טוב לחברה.

כאבא וכרופא אני לא מאמין כמיסיונר בחיסונים אני מעדיף ללמוד על כל חיסון ולקבל החלטה מושכלת.

המקרה של חיסון הפוליו הוא מקרה קלאסי של אחריות חברתית, קהילתית מול אדם לאדם זאב.

הילדים שלנו שחוסנו בזריקות בלבד יכולים להידבק בווירוס הפראי ולהפיץ אותו לכל עבר. הם לא יחלו. הם מוגנים.

תינוקות רכים שאינם מחוסנים, אנשים עם כשל חיסוני, הילדים ברצועת עזה המחוברים לרשת הביוב שלנו יכולים לחלות.

הסיכון בחיסון חי מוחלש דרך הפה לילדים שחוסנו בעבר אפסי.

עכשיו הדילמה. הילד שלי בטוח. המון המון ילדים אחרים יכולים להיות נכים מאוד. אני יכול לעשות משהו כדי לעזור.

השבוע ראיתי משל מעניין לנושא. קולגה חכם כתב "זה שיש לי מסכת אב"כ לא אומר שמותר לי להסתובב ולהפיץ גז עצבים ברחובות".

הסיכון במעשה הטוב הזה אפסי. גם אם אני מקבל את הסיכון התיאורטי של שיתוק ילדים שנגרם עקב חיסון מדובר כנראה בסיכון מזערי.

אל מול הזדמנות אדירה לחולל טוב.

הוויכוח על חיסונים מעיד הרבה יותר על מצבנו כחברה, כחברים בקהילה, כשבט, כנחיל.

ברוני הכסף, השררה, הכוח הצליחו. הם הצליחו לפורר את המרקם הבסיסי ביותר של החברה האנושית. דאגה, חמלה והושטת יד של אדם לחברו.

אני יודע שד"ר לנדסמן לא עובדת בשירותם של ברונים. אני תוהה אם מתנגדי החיסון מודעים לכך שהם משרתים שלא ביודעין את אותם הכוחות בדיוק?

הכוחות שמנסים לפרק את המין האנושי למולקולות בודדות בחלל? להפוך אותנו ליחידות צרכניות פסיביות ובודדות?