השבועות האחרונים קשים לכל אדם שעובד במערכת הבריאות הישראלית. הבלבול גדול. בית חולים ענק, טיטאן במערכת הבריאות קורס.
האשמות עפות מכל הכיוונים. תומכי הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת – זו שהקימה את מערכת הבריאות שלנו מלבים את הלהבות במפוחי שנאה כלפי רופאים.

ההנהלות טוענות שהמערכת לא מתוקצבת, קופות החולים לא משלמות מספיק עבור האשפוזים, קופות החולים בגרעון, המערכת הזו שעובדת כל כך יפה, קורסת.

מירב ארלוזורוב טוענת הרופאים מנהלים את המערכת ואת הרגולציה וחומסים את הבריאות ברגל גסה. תוקפת את ההסתדרות הרפואית, את העבודה המאורגנת. כל משבר הוא הזדמנות לתקוף את העובדים, את הרופאים, כולם אשמים רק האוצר, האוצר, הוא ממש אוצר. שומר על המערכת, דואג לה, שומר הסף, והחותם.

בכל הכעס, התדהמה, אי השקט, והבלבול צריך לנשום עמוק ולראות איך ניתן לקחת את המשבר הזה בהדסה ובעצם במערכת כולה ולהפוך אותו לנקודת מפנה למערכת, לעת רצון, לנקודת זמן בה האנשים הבריאים – לא רק החולים מבינים את המצב. מערכת הבריאות כמשל. כשנינה.

אז נתחיל – פוסט ראשון – אני טוען שהמערכת מיובשת בכוונה. איך זה יכול להיות שאנחנו משלמים כל כך הרבה ובכל זאת מקבלים כל כך מעט?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1995. באמצעות החוק הלאימה המדינה את מערכת הבריאות, וקבעה סל שירותים אחיד לכל האזרחים, וקיבעה את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות. החוק נחקק עם מנגנון ברור למימון המערכת – כסף צבוע ומוגדר למימון מערכת הבריאות. בעצם שלוש רגליים. שליש שליש ושליש.

1. תשלומי מס הבריאות שנגבים מהשכר של כל העובדים במשק.
2. מס מקביל – שמשלמים המעסיקים באותו הגובה (מתוך הבנה שלמעסיק יש אחריות בסיסית לבריאות עובדיו שמשקיעים את מיטב שנותיהם, בריאותם גופם ונפשם עבור יצירת רווחים למעביד).
3. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי.

שנה לאחר שנחקק החוק התחיל משרד האוצר לנגוס בו. ובחוק ההסתדרים העביר הפחתה של המס המקביל, אשר בוטל לחלוטין בשנת 1997. מה עשו? פטרו את בעלי הבית, בעלי המפעלים, המעסיקים הגדולים, אנשי העסקים מאחריותם המוסרית לבריאות עובדיהם, והעמידו את מערכת הבריאות בתלות מוחלטת לגחמותיו של האוצר.

מה התוצאה?

כמעט עשרים שנה מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתית – והמערכת עוברת ייבוש הדרגתי. במקום להשקות את הדשא שלוש פעמים בשבוע – החליטו באוצר להשקות רק פעמיים. ככה נראה הדשא שלנו, מערכת הבריאות שלנו.

גם היום יש למערכת הבריאות שלושה מקורות מימון –

1. תשלומי מס הבריאות מהשכר של כל העובדים במשק.
2. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי – שם משרד האוצר יושב עם היד חזק חזק על הברז.
3. תשלום ישיר מהכיס של החולים למערכת – בשנת 2011 26% מההוצאה הלאומית לבריאות יצאה מכיסי האזרחים. ישירות.

המס המקביל שהמדינה חסכה מהמעסיקים, מהעשירים, מבעלי הבית, נגבה בפועל מהאזרחים, אבל הוא נגבה בצורה הכי גרועה.

הכסף שמוציאים האזרחים מהכיס – יוצא מהחולים, מהכאובים, מאלה שהמדינה עם רשת הביטחון הבריאותי שלה צריכה לשמור עליהם.

מה עשו? הפסיקו לגבות את המס מהעשירים, והעמיסו אותו על החלשים שבחלשים. מהכיס. בגלל שאי אפשר להכריח אותנו לשלם מס נוסף ולממן את המערכת הציבורית, עבדו שם באוצר בצורה מתוחכמת. איפשרו הקמתה של מערכת פרטית, עוקפת מיסים, והסיטו את ההוצאות הישירות מהכיס של החולים לשם. אל הביטוחים הפרטיים, אל בתי החולים הפרטיים ואל הרפואה הפרטית.

מה התוצאה? רצחו את המערכת באמצעות ייבוש של שליש מהמימון, וירשו הפרטה באמצעות גביית כסף מהאזרחים למימון המערכת הפרטית.

מה התוצאה? יצרו תלות עמוקה בין משרד האוצר לתקציב מערכת הבריאות, החלישו את משרד הבריאות עד כדי שיתוק יכלתו לשמש רגולטור או ספק שירותים, ועכשיו יורדים על המשרד החלש הזה ששנים ארוכות אף אחד לא רצה להיות שר שם, שלא מצליח לעשות רגולציה אפקטיבית. מעולה.

מה השלב הבא? הכפשת העובדים, פירוק העבודה המאורגנת, והסרת אחריות של המדינה ממתן שירותי בריאות לאזרחיה.

חכם לא?

בפעם הבאה ששואלים אתכם איפה הכסף, תדעו מה לענות נכון?