הוי ארצי מולדתי
ציוני אני. אני ציוני.
אבא שלי גורש ממצרים. פליט. סבא וסבתא הגיעו בספינת מעפילים, נעצרו בברוטאליות על ידי הבריטים ונעצרו במחנה בקפריסין. הם הגיעו לכאן. לארץ חדשה. דמוקרטיה, חברה שוויונית, ארץ אוהבת יושביה.
מתבייש אני. אני מתבייש.
כאשר חברי הפרלמנט הזה שמזמן לא מייצג את העם קוראים לגרש, סודאנים לסודן, ואפריקאים לאפריקה, כאשר המון זועם מנפץ רכבים, בוזז חנויות, אני יודע שבקרוב הם גם ישרפו ספרים. כי מה לה לספרות, להיסטוריה, לחמלה עם המון זועם, עם חיה קולקטיבית שמסירה מסכה מכוערת מאנשים?
לא שותק. לא אשתוק.
כל עוד שבמקום הזה פוגעים באדם בגלל צבע עורו, בגלל דתו, או, מעמדו, החברה הזו אינה שלי. הפכנו לעוף מוזר, אכזרי, קיצוני, פשיסטי. כן. ההפגנה הזו ואלו שדיבררו בה העלו מן האוב את השד הפשיסטי. זה שמחפש שעיר לעזאזל. זה שמעמיד מדינה לפני אנשים. בושה. חרפה. עצב גדול.
ישראלי אני. אני ישראלי.
כתושב הנגב, בכביש המהיר של גנבת הגבול מסיני לארץ אבות אני רוצה להפנות את הזרקור לאשמים. אלו שנתנו לבועלי גבולות לחצות את הקווים. אלו שהפקירו את הביטחון שלנו בפריפריה לילה לילה. אלו שחבריהם הרוויחו משפע של עובדים זרים, זולים, עובדים במשקל. כאלה שלא צריך לשלם עבורם ביטוח בריאות, ואין דרכון ושגרירות להגנתם.
הבעיה היא בעיה של הממלכה. ממלכה חלשה. שרואה תמיד את היום הבא. אז זורקים אותם בבאר שבע. ובערד. ובאילת. שם, בפח הזבל של ישראל, ליד רמת חובב, ואתר הדודאים שהחליף את חיריה, הבעיה לא קיימת. אבל כאשר הבעיה דולפת לתל אביב הקדשה, הו אז יצאו חברי הכנסת, הרוקדים על שנאה, במחולות. לשלהב המון, להעיר את השד. את החיה.
האם יש לנו מקום כאן? האם ליבוי שנאה, גזענות, ביזה והרס הם הגורל שלנו? של ילדינו?
מה קורה כאן? אין פיתרון אחר?
אולי ישראלי, ואולי ישראל כבר לא ציונית? או לא שלי?
יאוש.
אני קורא ולאחר מכן חייב לקרוא – לא לבלבל בין הדברים.
אין מקום לאלימות. אין. ובמקביל, אין בכלל ספק שיש להחזיר את אלו שפלשו ללא היתר למדינה חזרה למדינותיהם. אין למדינה הזו לא צורך ולא יכולת להתמודד עם כמות אדירה כזו של מהגרי עבודה.
אין צורך להתהדר בהוריך וסביך. שהרי רוב תושבי הארץ הזו, מקורם אף הוא בהגירה מארץ אחרת. אך אנא אל תשווה את הגירת היהודים מארצותיהם עקב הרדיפה למהגרי העבודה שמשלמים כסף רב ומגיעים לכאן כמו גם לארצות אחרות ללא העדפה מיוחדת.
ושוב, לאלימות אין הצדקה, אין מקום, אין סליחה.
תגובה מאת: גיל | פורסם ביום: 24 במאי 2012 | בשעה: 6:22
יש להם מדינה! אבל לתושבי שכונת התיקווה אין מדינה אחרת. מדוע שלא תאסוף את מהגרי העבודה אליך לשכונה? הצדק מתחיל בך.
תגובה מאת: רן | פורסם ביום: 24 במאי 2012 | בשעה: 7:07
נראה כאילו הנהג אבד שליטה על הרכב, הנוסעים צועקים, השוטרים קופצים , כן כן, מציאות קשה ומעותת , נראה כי אין לנו יותר יכולת השפעה על המציאות.
מה הפתרון? יאוש.
לא, לא ולא, היאוש משאיר אותנו למטה, קפואים ללא יכולת עשיה, צריך להכניס תנועה הופכית ליאוש- תקווה.
תקווה למחר טוב יותר,
תקווה שתהפוך לאמונה וידיעה והכרה, הכרת הטוב האמיתי, אני מאמין שמי שמאמין לא מתייאש….
תגובה מאת: גיל | פורסם ביום: 24 במאי 2012 | בשעה: 18:47
אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת כאן, אבל צריך לתקן נקודה עובדתית אחת.
אתה עושה הבחנה בין הנגב המקופח לבין ת"א השבעה. למעשה רק שכונות מעטות בת"א, שכונות עוני בדרום העיר ובמזרחה, מאכלסות את הרוב המכריע של האפריקאים. להערכתי שיעורם שם וגם מספרם האבסולוטי גבוה בהרבה משיעורם ומספרם בכל עיר אחרת בארץ, פרט אולי לאילת. לעומת זאת בחלקי העיר המבוססים או הממוצעים מספרם של האפריקאים נמוך מאד.
תגובה מאת: דודי | פורסם ביום: 24 במאי 2012 | בשעה: 20:05
1. גיל שלום – צודק שאין מקום לאלימות. גם לשנאה אין מקום. אני לא מתהדר במשפחתי. פשוט מאזכר – ראוי שכל אדם ידע מאין בא ולאן הולך, אתמול פליט היום מתעמר. כמה לקח לנו? דור וחצי דורותיים בכדי להפוך כאחד העמים?
2. רן – מהגרי העבודה האלה נמצאים אצלי בשכונה, בחצר האחורית, מעל ומתחת לאף ולאדמה. אני תושב הנגב, ויושב על ציר הברחות האדם הנורא הזה. הצדק מתחיל במדינה שדואגת שלא יגנבו את הגבול שלה, ואם גונבים – לברר מי גונב הגבול ולטפל בו – פליט כמו פליט ומסתנן כמו מסתנן. בטח לא להפקיר באמצע הנגב, ערד, תל אביב או כל מקום אחר. ובהחלט, הצדק מתחיל ממני. ומה איתך?
3. גיל צודק. אין לאבד תקווה. צריך להאבק.
4. דודי, צודק. בכל זאת כל עוד שהבעיה היתה ממבודדת לנגב אף אחד לא פצה פה.
5. הערה כללית – אז נכנסו 25000 אפריקאים לישראל. למה לעזאזל להביא עוד 10000 תאילנדים? אם אנחנו צריכים עובדים והאנשים האלה כבר כאן – למה לא לתת להם לעבוד במקום להביא עוד זרים? כי מקורבים לצלחת מרוויחים מזה.
תגובה מאת: assi | פורסם ביום: 25 במאי 2012 | בשעה: 13:52