אתמול נסעתי לפגישת עבודה בהנהלת המחוז בבאר שבע. התגלגלתי לשם יחד עם התינוק, ואחרי החנייה עלינו עם העגלה לכס הכבוד המחוזי. אין לי מה לאמר על הפגישה מלבד זה שביקשתי לעבוד פחות ולהרוויח פחות, כשבאמצע היתה צפירה ונכנסתי אחר כבוד לחלל המוגן יחד עם כל עובדות ועובדי ההנהלה. אחרי כמה דקות שמעתי את הבומים ויצאנו. הפגישה די התחרבה, אבל המשך יבוא.
ואז שמעתי ברדיו בדרך דרומה על המילה החדשה למלחמת ההתשה הזו שמתנהלת לנו מעל הראש. צפירות באמצע הלילה, פיצוצים, פחד. סבבים. סיבובים.
והרגשתי שימישהו עושה עלינו פה סיבוב. ובכלל השנים האחרונות בנגב הם כמו קרב בסרט אילם ישן. אנחנו מכניסים אגרוף ומחכים. הם מעיפים סנוקרת וממתינים. אחנחו דופקים סטירה מצלצלת ואז מחכים לבעיטה בחלציים.
אחר כך נזכרתי בסרטון שמשקף יפה את התחושה שלי על סיבובים (בקרב איגרוף), ועל ההתנהגות שלנו ושלהם.

התחושה שלי היא שעושים עלינו סיבוב. או סבב. או משהו. מארגנים קרבות, ומלחמות, ואיראן, וחרדים, והכל רק כדי שנשכח את המחאה, והתסכול והבחירות שמתקרבות.
אין סיכוי. אנחנו זועמים. גונבים לנו את המדינה, יום אחר יום, נתח אחר נתח.
דיברתי פה כבר על ההפרטה המבישה של שירותי הבריאות לתלמיד. אז בדרום, אין אף חברה שיכולה לספק את שירותי הבריאות לתלמיד. כבר כמה שנים שלא קיבלו אצלנו הילדים חיסונים בצורה מסודרת, שלא לדבר על בדיקה התפתחותית בכיתה א ובכיתה ז כפי שמקובל. ברור, קשה עד בלתי אפשרי להביא רופאים ואחיות לאיזור. מה עשו? במקום לקנוס את החברות שלקחו על עצמן את המכרז, המדינה הלאימה חזרה את השירות בדרום. עכשיו היא משלמת יפה יפה לאחיות שיבואו, אחרי שהרסה במחי יד את השירות שהיה ועבד. עכשיו הם מתארגנים. נראה.
והרכבת? בשבת ישב אצלי חבר ואמר שהוא לא מבין מה הבעיה עם הפרטה של הרכבת. בתשובה שלי היתה שיש סיבה אחת שהוא לא מבין. הוא חי במרכז הארץ. הרכבת חוללה מהפכה בבאר שבע, בדימונה ובכל מקום אליו היא מגיעה בפריפריה. היא משווה תנאים, היא מאפשרת. היא תשתית בסיסית כמו צבא, משטרה, מים, חשמל, חינוך. היא תנאי מקדים לפיתוח של שכבות חלשות וצמצום העוני. זה מה שאמרתי לו. כל הפרטה כזו ראוי שתתבצע רק לאחר דיון ציבורי ראוי. ועדיף שלא תבוצע בלבד.
המאבק הזה של העובדים מדגים כמה חיונית התארגנות העובדים לדמוקרטיה שלנו, ולשירותים החברתיים. הם שם למעלה ימכרו כל דבר לחברים העשירים שלהם. העובדים, מהווים כוח – כוחני, חזק, מעצבן לפעמים, אבל כוח נגד. נגד שינוי למען שינוי. נגד הפרטה כדת קיצונית. כמו כל דת, יש גם לדת ההפרטה אינקוויזיציה. וכל מי שעומד מול הפרטה נתקל באינקווזיציה הזו שמשתמשת בתקשורת להכפשה רבתי, אישית וציבורית של כל מתנגד. עד שיאמר חטאתי, פשעתי, העלו אותי על המוקד.
ראו מה כתב דרור פוייר מלך העיתונאים על העניין.
שני בגצי"ם מוגשים בעניין הרכבת – הראשון כנגד עצם ההפרטה, (דומה לבג"ץ המוצלח כנגד הכלא הפרטי), השני בנוגע לניגוד עניינים בהנהלה.
הדבר המשמח היחידי בכל העסק הוא שהולך ונהייה קשה לעשות "סיבוב" של הפרטה על הגב שלנו בלי שנרים ראש ונצעק.
יאללה רק שיסתיים הסבב הזה שעושים לנו על הראש. אמן.