פוסט חדשישן הועלה בבלוג שלי באתר הכללית על רפואה בפריפריה. הבסיס הוא שאם ההשקעה למטופל בנגב היתה כמו זו במרכז היינו אמורים לקבל עוד 2.2 מליארד שקל בשנה, ולכן אני תומך בתקצוב אזורי של מערכת הבריאות, על בסיס שוויוני. במקביל פרסמתי פוסט בבלוג שלי באנגלית – מתוך מכתב ששלחתי לחברים ותלמידים בארה"ב ששאלו אותי על מה שקורה כאן.

הימים ימים מרגשים. אני מתקשה לשמור על שקט, מדפדף בטוויטר כאחוז אמוק. למרות שקיוויתי מזה שנים לא חלמתי שזה יופיע פתאום. שאפשר יהיה לאמר את המילים צדק חברתי, סוציאליזם, או לתבוע מהמדינה את המגיע לנו. הייתי במאהל בתל אביב ובזה של באר שבע והתחושה משכרת כמעט. חברה צעירים ומבוגרים יושבים ומדברים זה עם זה. רוצים לשמוע, ללמוד על דברים שעד אתמול סיפרו לנו שלא מעניינים אף אחד

במקביל יחד עם קבוצת רופאי משפחה צעירים אנחנו שקועים עד צוואר במשא ומתן והסכמי העבודה לרופאי הקהילה. אנחנו מאמינים בעבודה שלנו. כל אחד מאיתנו הגיע לעבודה ברפואה ראשונית – רפואת המשפחה מתוך אמונה גדולה במערכת הציבורית, ואנחנו פשוט דורשים את הכלים בכדי לספק רפואה איכותית למטופלים שלנו. עניים ועשירים, וכן… אפילו למעמד הביניים. בסך הכל אלה ימים מעניינים ועוד לא הגיע הזמן לספר בדיוק מה קורה, אבל יום אחד הסיפור יסופר במלואו. אני מבטיח.

מאבק הקהילה נמצא במדרון אחורי. הבעיות שלנו מורכבות מכדי להסביר, זמן מפגש עם מטופלים, מספר מטופלים למשרה, שעות עבודה, ופיצולי ימים. מה זה לעומת הסקסיות של המתמחים שלבושים בירוק בטיפול נמרץ? אנחנו גם כנראה לא נתפטר. הפרוליטריון של הפרוליטריון של הרופאים. מה שמצליח לעודד אותי הוא שבפעם הראשונה הצטרפו לקבוצה הקטנה שלנו שרצה כבר כמה שנים טובות רופאים חדשים. צעירים שעוקפים אותנו בסיבוב באנרגיות, ביכולות, באמונה. עכשיו, אני כבר מהבוגרים בחבורה, וממש נהנה לחנוך וללוות את הדור החדש הזה, שיחד איתנו לא יוריד את הראש בפני אף אחד. אנחנו רוצים לשרת את החולים שלנו, ונלחמים למען זה. הלב מלא בגאווה. מדובר בעשרות מיילים ליום, וטלפונים שאנחנו מעבירים בזריזות בין מטופלים, בדרך בין המרפאות, ועד אמצע הלילה כשכולם בבית ישנים. אנחנו יודעים שגם אם נפסיד הפעם, את הקבוצה שיצרנו, את הכוח המשותף שלנו אף אחד כבר לא יוכל לעצור.

תמיד האמנתי שרופאים חייבים להיות יותר פוליטיים, אקטיביסטים. אנשים מקשיבים לרופאים, והחובה שלנו היא להיות הסנגורים של המטופלים שלנו, של הקהילות שלנו ושל החברה. השילוב בין מאבק הרופאים למאבק הכללי הפך חלק גדול מהרופאים לאקטיביסטים כמעט בעל כורחם. עומס הלימודים שלנו והעבודה גורמים לכך שקשה מאוד להוציא את הראש מהסחי היומיומי אל הספרה הציבורית. זו הסיבה ששתקתי בנושאים החברתיים בשנה שנתיים האחרונות. עומס העבודה בנגב כל כך גדול שכרעתי תחתיו, החלטתי שאני מנסה לעשות כמה שיותר טוב בקהילות שלי, ושותק. התקופה האחרונה מראה לי שבעצם נשברתי. איבדתי קצת מהאמונה, ובעיקר את התקווה שלי שיש כאן סיכוי לחברה צודקת, לעתיד לילדי. העדפתי להשתבלל.

החברה האלה של המחאה הראו לי מה זה. הם מפיחים בי תקווה ובפעם הראשונה בהרבה שנים אני מעז לקוות, רק קצת שיהיה כאן יותר טוב.

יהיה טוב.

והבתים החדשים של יהונתן

כבר שנים רבות שתקנו
והושפלנו עד עפר.
מממשלות ספרו ת'כסף,
איש אותנו לא ספר.

לא, העוני הוא לא פשע
ואנחנו לא נשלים
עד שירד שלטון הרשע
ממגדלים לאוהלים.

ויהיה טוב, כשנהיה רוב –
מאילת ועד חצור.
גם אם ארוכה הדרך
נצעד, לא נעצור.

לא נקשיב לדמגוגיה,
איש אותנו לא יפחיד –
כי למי שאין לו כלום
גם אין מה להפסיד.

בקלות אתה נשלחת
למות במלחמות
אך אם חי תחזור הביתה
אין חיים ואין דירות.

ויהיה טוב, כשנהיה רוב
ונצעד ללא מורא
רבבות אחים לאוהל
במלחמת אין ברירה.