דיבורים מעופרת יצוקה (על הקרח)
הפוסט שונה ונותק מקשר ישיר אל השכנים, מאחר והוא קו מחשבות אישי. שבת שלום. ושקט.
אינני יודע אם הדעה שלי שונה בהרבה מהדעה של הכותבים כאן בהתנגדותם למלחמה. גם אני איני תומך בה אפילו בחצי לב וחושב שהעיתוי הזה אומלל, ומודע לזוועה שאנו מחוללים בצד השני. התחושה שלי היא שבניגוד למה שאתם כותבים – יש כאן ברשימות מעין בון טון שנובע אצל חלק מהכותבים מרצון לקבל צ'פחות הדדיות ולחלק אותן, אצל חלק אחר משינאת ישראל טהורה, ואצל חלק שלישי מדעות ברורות, אמונה ויושרה. כנראה שאצל רבים יש עירוב. הדבר היחידי שאני לא יכול להבין זה איך אפשר להיות כל כך חדים. איך אפשר לשים באנר עם רקע אדום, לדבר בצורה חדה כל כך נגד המהלך הזה בלי לראות את המורכבות, את הטיעונים נגד ובעד, איך אפשר להסתכל על הכל בצורה פשטנית כל כך של ישראל הרעה מול הפלסטינים הטובים. אני לא יכול. אני הרבה יותר מבולבל והרבה פחות פסקני.
הרגשתי שהשיח ברשימות נגוע בהתנשאות ובזלזול מתמשך של מרכז בדרום, שנמשך מאז הקמת המדינה אבל החריף בשמונה השנים האחרונות עם שתיקת הכבשים של כולנו אל מול הסבל של אזרחי הנגב המופלים. אני חושב ששיקול הדעת השתנה בעולם האינטרנט. במקום להרגיש קרוב יותר לאנשי הקהילה שלך, השכונה, העיר, המדינה שלך, השבט או המשפחה, קל מאוד להתחבר נפשית, רוחנית ואינטרנטית לרחוקים. ראיתי את זה כשניסיתי לגייס משאבים למרפאה בכפר בלתי מוכר, או מתנדבים. יותר קל לאנשים לטוס לאפריקה לשלושה חודשים ולטפל בפליטי מלחמה, או דרי ערי שנטי ומחנות פליטים שם, מאשר להכיר בעובדה שבמדינה שלנו יש כיסים של עולם שלישי, להרגיש חמלה ולגשת לעבודה. הרבה יותר סקסי רחוק. סבל ממרחק הוא הרבה יותר מובן. הרבה יותר ניתן להכלה. התחושה שלי היא של אבדן כיוון. אנשים שיושבים בקוקפיט האינטרנטי, מביטים מלמעלה על כל העולם דרך אתרים ופייס בוקים, ואימייל שרשרת על סבל של ילדים בטנזניה ובעזה. אבדן הכיוון הזה מאפשר לרבים לחוש ניתוק רגשי מבני עמם – למשל תושבי הנגב, וחמלה על בני הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה. היא מאפשרת לדבר באמיתות מוחלטות אוניברסאליות כמו השיח הנאו ליבראלי על זכויות אדם, ומשפט בין לאומי, שנועד לשרת את העשירים והחזקים, תוך כדי התעלמות מהסבל הקונקרטי שנמצא מול העיניים.
התחושה העמוקה שלי היא – שאולי לא אצלך, לא יודע, אינני שופט לב מוח וכליות אצל אנשים שאינם הפציינטים שלי, אבל לפחות אצל חלק יש רצון להיות צודקים, יש האשמה עצמית עמוקה ולא מוצדקת, יש חיבור ליצר עמוק של רצון לקבל אהבה. כל זה יחד עם עידוד של בון טון ותחושה של מהפכנות וחתרנות דה לה שמעטה.
אני מרגיש שחלק מהמתנגדים הכותבים בבלוג מתעלים את הדעה שלהם ואת הזעם שלהם לכתיבה, ובכך נמנעים מלצאת ולעשות מעשה בשדה היומיום. זו אחת הסיבות בגללן אני נמנע מלכתוב בנושאים פוליטיים בזמן האחרון. לא בגלל שהפסקתי להאמין בדברים, לחשוב על הנושאים הגדולים, להאמין בצורך בשינוי, אלא בגלל שהרגשתי שהבלוג גוזל ממני זמן שצריך להיות מנוצל בשדה המציאותי בכדי לעזור לאנשים, ובכדי ליישם את אמונותי בשטח. הרגשתי גם שהכתיבה שלי לא פורצת מעבר לבועה קטנה שקוראת, מסכימה, או מתווכחת. אבל הנה. אני לא מתאפק. גרפומן או לא?
התחלתי לחוש שהבלוג הוא פשוט קוטראי. מחליף את מה שפעם היתה שיחת הסלון ביום שישי בערב על גרעינים. עוד צורה של פאסיביות, שיתוף פעולה מסוכן עם אופיום חדש ומתוחכם להמונים. אם האנרגיות שלנו מושקעות במרחב הזה – הבועתי – בו המילים שלנו מגיעות אולי לקומץ קטן של אנשים, נרגיש שאנחנו מהפכנים. טובים. צודקים. אבל לא נשפיע בכלל. נתעל את הדעות שלנו והכעס שלנו לכיוונים לא נכונים, במקום לפעול. האם זה מספיק? האם מספיק לצעוק ברשימות די למלחמה? או האם בכך אנחנו משרתים את השלטון שרצה שנמשיך לכתוב, שאר הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה תעבור? האם הבליגה משמשת סם נגד לחזרת ההפגנות הגדולות? אמצעי נגד מהפכת אמת?
מצד שני קיימות תופעות מדהימות כמו שוקי גלילי שהפעילות שלו בשדה המציאותי משתלבות בצורה הרמונית לפעילות האינטרנטית. הנה הפוסט שלו מהיום להדגמה. קשה גם להתעלם מהתפקיד של הכתיבה כאן בחידוד מסרים, בגיבוש דעה, בדיון פורה.
באופן כללי בפוסט הקודם הבעתי את התדהמה שלי מהעובדה שלכל כך הרבה אנשים יש דעה כל כך חדה על הסיבוב הזה בקרב האגרוף, בזמן שאצלי שום דבר לא ברור. בלי ביקורת. פשוט המון בלבול שלי, וכאב, וכעס ותחושות שעולות ויורדות בתדירות גדולה בימים האחרונים.
ובעיקר רצון נואש בתקווה. שבת – שלום.
עושים רעש בלי הפסקה ומקווים שבסוף יצא להם מזה משהו.
לא מדובר בהכרח דווקא על שוקי גלילי, למרות שתראו איזה יופי: נבח נבח נבח לטובתו של דב חנין והופה – קיבל ג'וב בשכר של יועץ עבור הירוקים.
אז שוקי הישר באדם יעשה עכשיו רעש למען הירוקים.
ודב?
דב כבודו במקומו מונח, אבל אידיאלים אידיאלים, צריך להתפרנס, לא?
תגובה מאת: עין פקוחה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 8:22
אמנם לא הפנית אלי את הפוסט הזה שלך, אבל מכיוון שבכל זאת אני מאלו שיושבים ב"קוקפיט האינטרנטי" ומתנגדים למלחמה בעזה, אז אני רוצה להגיד לך כמה דברים מהעיניים שלי.
"הרגשתי שהשיח ברשימות נגוע בהתנשאות ובזלזול מתמשך של מרכז בדרום, שנמשך מאז הקמת המדינה אבל החריף בשמונה השנים האחרונות עם שתיקת הכבשים של כולנו אל מול הסבל של אזרחי הנגב המופלים."
אני אישית גדלתי בדימונה ובאר שבע. אוהבת את הנגב עד עמקי נשמתי ולכן גם מרצה במכללה האקדמית ספיר בעשור האחרון. את הנגב לא שכחתי ובכל הזדמנות שיש לי אני מנסה לקדם את ענייניו (כאן ברשת וגם בתרבות של גלובס שם אני כותבת)
" אבדן הכיוון הזה מאפשר לרבים לחוש ניתוק רגשי מבני עמם – למשל תושבי הנגב, וחמלה על בני הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה. היא מאפשרת לדבר באמיתות מוחלטות אוניברסאליות כמו השיח הנאו ליבראלי על זכויות אדם, ומשפט בין לאומי, שנועד לשרת את העשירים והחזקים, תוך כדי התעלמות מהסבל הקונקרטי שנמצא מול העיניים."
אני באופן אישי כותבת בכל הזדמנות על הסבל של אנשי שדרות ועוטף עזה. (בכל הזדמנות אפשרית כאמור). מה שלא מונע מבעדי לכתוב גם על הסבל של הצד השני.
כי גם לצלילי צבע אדום שמלווים אותי בשמונה השנים האחרונות, קשה לי לשכוח את עזה שבמצור תמידי ואת הסבל שאנחנו מביאים עליהם ב41 שנות כיבוש מתמשך. ודבר נוסף, אחרי כל חיסול ממוקד או סתם חיסול בעזה, כולנו – המרצים, הסטודנטים, העובדים של המכללה, התושבים בסביבה נכנסים לכוננות מיידית כי אנחנו יודעים היטב שהעונש בוא יבוא ואנחנו אלו שנצטרך לשלם אותו.
ודבר אחרון. ההתנגדות שלי למלחמה היא לא בגלל העובדה שאנחנו הופכים את הרצועה לבית מטבחיים, אלא בגלל חוסר ההגיון במטרות הלא ניתנות להשגה. בגלל המחיר שהדרום צריך לשלם על הקשקוש הזה שלא יביא בסופו של דבר לא להפסקת הקאסמים ולא להתפתחות מדינית, ובגלל המחיר בדמים שהצבא יאלץ לשלם.
ובגלל המחיר המוסרי ההורס את הנפש של כולנו.
ובחורבן ירושלים ננוחם.
תגובה מאת: אסתי | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 8:56
לא הבנתי מה הבעיה עם כך שגלילי עובד בשביל הירוקים בשכר. מספיק עם המניכאיות הזו, שאומרת שכסף הוא מטונף. זה לא שהוא עובד בשביל הליכוד, או משהו. הוא עובד בשביל מפלגה שעל המצע שלה הוא יכול לחתום. וכן, צריך לחיות ממשהו.
תגובה מאת: יוסי גורביץ | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:23
את באמת מאד מוסרית ומצפונית. תלכי לספור כמה פעמים כתבת "בכל הזדמנות על הסבל של אנשי שדרות ועוטף עזה", ואח"כ תספרי כמה פעמים כתבת על הכיבוש האיום והנורא.
אה, יצא הרבה יותר? איזו הפתעה. נו, אז את יכולה לרוץ לכתוב עוד איזה מאמר צדקני כמה הם מסכנים בגלל 41 שנות כיבוש, ושוב לשכוח" שזה בעצם רק 39, כי בשנתיים האחרונות אנחנו לא שם. ובדיוק את השנתיים האלה הם ניצלו לא לבנות ולא לפתח אלא להביא עוד ועוד רקטות ולירות עלינו. אבל מה, זה מגיע לישראל, כי כולם בה חוץ מאסתי נורא לא מוסריים.
תגובה מאת: עוטף עזה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:27
אסי, מותר לך להתלבט אבל אני לא רואה סיבה לעשות זאת על חשבון אחרים שלא מתלבטים, ולהציג אותם כמפלצות או כאנשים חלקיים או רעים.
זה מקל עליך אולי, אבל מאד לא משכנע לדעתי.
לגבי הסולידריות וכולי. גרתי בבאר שבע – עוד לפני שקראו לה פריפריה והיא היתה סתם ג'יפה – ועבדתי בנגב עם הבדואים לידך שלוש שנים. היום אני גרה בחור יותר נידח (אם יש כזה דבר) בכיוון השני, בצפון. אתה עושה פלאקט ותופס טרמפ על דימויים שתופסים טוב בציבור, פופוליזם כזה. אני קולטת שמגיבים עוינים כותבים לי כל הזמן "נו טוב, זה קל לכתוב בשנקין…" חרף העובדה שהפוסט אליו הם מגיבים הוא במדור "הגליל". האם העובדה שאני גרה פה מחלצת אותי מ"שונאי ישראל ויושבי הבועה " ?
אגב, המיתוס של הפריפריה המוזנחת די מטעה. בהשוואה לדרום תל אביב, כל עיירת פיתוח היא בברלי הילס. זה מניסיון אישי. המצוקה בפריפריה שאני מצויה בה היא רוחנית ותרבותית, ופחות חומרית ממה שנידמה. זה לגבי צפון הארץ, אני יודעת שבדרום המצב קשה יותר ותמיד היה, כלכלית.
השירותים הציבוריים פה עולים עשרות מוניםמ על דרום תל אביב.
מניסיון "עגול" כמו שאומרים, עדיף בכל זאת שאת ענייני המדינה ינהלו מתל אביב, הפריפריה לא מאורגנת פוליטית, יש פה אנשים טובים אבל הם מסתכלים על החצר שלהם ותו לא.
תגובה מאת: איריס | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:29
לא ניסיתי להציג אף אחד כמפלצת. גם לא את עצמי כטוב. שום דבר. ניסיתי להמשיך שיחה. לא לעשות דלגיטימציה לדעה של אף אחד.
פריפריה היא לא רק בפריפריה גיאוגרפית.
אני מודאג תמיד מהשיח המזוייף של "זכויות" שמונע על ידי אידאולוגיה נאו ליבראלית ומנציח דריכה על חלשים עם הרבה מילים יפות.
אני לא מנסה להיות פופוליסט – אני מנסה לעלות – לזכך את הסיבה שהפוסטים המתנגדים נחרצות למלחמה הקפיצו אותי. הם פשוט התחברו אוטומאטית למנגנון ה"אין קפוח ממני" שלי. אני מדבר יותר על המקום ממנו אני בא והרבה הרבה פחות על זה של הכותבים.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:42
מאחר ויש לי בת זוג שמלמדת באותו המוסד בו את מלמדת, אולי אפילו באותה מחלקה, אני שומע ממנה את אותן המילים. זה שזה נכון שהמעשים שלנו גוררים תגובה, והתגובה שלהם גוררת תגובה, והתגובה גוררת תגובה זה נכון.
אבל הנסיון לחפש – מי הרביץ קודם ומי אשם במה שמתרחש בעזה ובדרום הארץ הוא חסר תוחלת. שני הצדדים אשמים, שני הצדדים רוקדים טנגו מסוכן, והרבה – הרבה מרוויחים ממוות וסבל של אנשים פשוטים – ולראייה הבורסה המזנקת בזמן המלחמה. כי יהיו מכרזים, ומישהו צריך לבנות את מה שנהרס, וגם יתפנו מקומות עבודה, ובכלל מלחמה זה טובבבבב.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:46
אל תהיה כל כך בטוח. בשביל הכסף המתאים גם הליכוד יהיה כשר. מקסימום אפשר להצהיר שהדעות לא משקפות את דעותי הפרטיות ובלה בלה בלה.
כמו שאמר פעם מישהו חכם: מי את כולם כבר יודעים. עכשיו רק נשאר לסכם את המחיר.
תגובה מאת: חומוס להשכיר | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:53
תודה על שני הפוסטים הללו שלך.
תגובה מאת: אביבה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 9:58
זה זה אומר שאיני עושה ופועל.ככל שמאפשרת יכולתי הדלה.השתתפתי בהפגנה למען תושבי שדרות.גיסי גר בנתיבות,ואני תומך בו ובמשפחתו כמה שאני יכול.ליבי תמיד עעם תושבי הדרום.יהודים,ערבים,בדווים.במסגרת השטח,אני חלק מקבוצה קטנה המנסה לקרב בין העמים.לשם כך אנו נוסעים למקומות רבים שיש בהם אוכלוסיה ערבית.המאמץ קשה וסיזיפי.עד שאנו מצליחים להגיע למשהו קטן,באה פעולה גדולה ,חזקה והרסנית,אשר הורסת את המעט שהצלחנו לבנות.ועוד פעם מתחילים וממשיכים.בתקווה…
הכרתי את הבחור שנהרג הני מערערה שבנגב .
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3646568,00.html
הוא היה שייך לקבוצת פועלים נודדת.קבוצה שנודדת בהתאם לעבודה שבה זכה הקבלן היהודי שהיא עובדת איתו.באביב ובקיץ 2008 ,אותה הקבוצה עבדה בעירי והחליפה תשתיות של מדרכות וכבישים. (בזכות שנת הבחירות ) במהלך עבודתה של הקבוצה ברחוב שבו אני גר וברחובות הסמוכים אליי,התחברתי לאותה הקבוצה מיוזמתי האישית.מכיוון שאני דובר ערבית,(למרות שכולם מדברים עברית מצויינת ) היה קל לי יותר להתחבר.בהתחלה זה היה קשה.היו בקבוצה שני דתיים אדוקים(ישנה התחרדות מוגברת .משהו שלא היית רואה לפני 20 שנה בכפרי הבדווים כערערה, המורכבים מבדווים ומפליטים פ'לסטינים )אשר שטנו אותי לגמרי.אבל לאחר ישיבה איתם,אכילה משותפת,שיחות על החיים והמצב,הזמנתם אל ביתי לביקורים ,וכד',הקבוצה נקשרה אליי,ואחד מהם אף הזמין אותי לחתונתו ביישוב.כמובן שהגעתי.
כל אחד מנסה בכוחו הדל לשנות את המציאות בשטח.
בניגוד לך,אני לא מבובל.
http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=789673&contrassID=1
19/11/06 תגובה מס' 11 ,אזרח.
11. בן סימון,זו מדיניות קלקלית.IT`S THE ECONOMIC POLICY,STUPID אזרח. | 06:35
בן סימון,זו מדיניות קלקלית.IT`S THE ECONOMIC POLICY,STUPID
זו המדיניות הקלקלית.ה-כ-ל נגזר ממנה.מדיניות קלקלית זו,רואה את האזרחים רק דרך היחס של עלות-תועלת.
האזרחים ,מבחינת המדיניות הקלקלית,הם לא יותר מאשר פחת אנושי מתכלה.
ואם גיידמק יקצור את הפירות,אז מגיע לו.
מי שזרע,יקצור.
http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=789673&contrassID=1
תגובה מס' 111 אזרח.
111. ל101 ,102 .הגר.עזבי נופש.מיגון,המדינה צריכה לתת למשלמי המיסים? אזרח. | 18:37 19/11/06
ל101 ,102 .הגר.עזבי נופש.מיגון,המדינה צריכה לתת למשלמי המיסים?
הלכתי לאיבוד בתוך הררי המילים.עזבי נסיעות ונופש.לא שמתי לב אם התייחסת לעניין המיגון של מוסדות החינוך בשדרות,ובעוטף עזה.
אם המדינה לא יכולה לספק בטחון,שהוא הדבר הבסיסי ביותר,האם תסכימי ,(מתוך מגורייך במרכז הארץ) לפחות לתת מיגון?
או שגם מיגון ,זו לא חובת המדינה ?
http://www.yallakadima.co.il/candidate/articles.asp?cand_id=54
ח"כ חרמש: מנכ"ל משרד ראש הממשלה מונע מיגון ישובים 04.07.06
ראשי ישובים באזור עוטף עזה נפגשו עם חבר הכנסת שי חרמש (קדימה) והציגו בפניו שורת בעיות הקשורות במיגון ישוביהם נגד הקאסמים. חרמש מתח ביקורת על מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור, שלטענתו, מסרב לאשר תוכנית מיגון כוללת לישובי עוטף עזה בטענה כי "הפרויקט יסבך את המדינה ב300 מיליון שקלים".
""הפרויקט "יסבך" את המדינה ב300 מיליון שקלים".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/788342.html?more=1
תגובה 156 .אזרח.
ציטוט:"בג"ץ למדינה: לנמק מדוע לא יושלם מיגון של כיתות הלימוד
בתוך כך, בג"ץ הורה למדינה לנמק תוך שבועיים מדוע לא יושלם מיגון מלא של מוסדות החינוך בשדרות וביישובי "עוטף עזה" בתוך זמן קצר. הרכב השופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לא קיבל את הסברי פיקוד העורף, כי מערכת ההתרעה מספקת זמן מספיק לפינוי התלמידים מהמרחבים הלא מוגנים בבתי הספר אל המרחבים המוגנים.
בתשובת המדינה לעתירות נאמר כי החלטת הממשלה בדבר מיגון מוסדות לימוד ביישובי "עוטף עזה" מתבססת על שימוש ב"מרחבים מוגנים", שיאפשרו לכל תלמיד להגיע לאזור ממוגן ברגע שנשמעת התרעה על ירי רקטות קסאם. לפי התשובה, ימוגנו רק כיתות האם במוסדות הלימוד, ואילו חדרי המעבדה, כיתות מחשבים ומרחבים נוספים לא ימוגנו. לטענת הפרקליטות, מערכת ההתרעה מספקת זמן התרעה של 20 שניות, ובבדיקות שנערכו נמצא כי הילדים יכולים לעבור למרחבים המוגנים תוך 15 שניות
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/788342.html?more=1
תגובה מס' 156 ,אזרח.
156. אשקלון שמשקלון,20-15 שניות.באמת עמדו עם סטופר ומדדו? אזרח. | 17:43 15/11/06
אשקלון שמשקלון,20-15 שניות.באמת עמדו עם סטופר ומדדו?
שני דברים הורגים את הציבור החלש בארץ,המשלם ברובו את המחיר.
1.אי הדברות מדינית,כדי להשיג רגיעה.
מי מתפוצץ בשווקים,באוטובוסים,ובמקומות הומי האדם?מי מופצץ בעיירות הספר?העשירון העליון? אלופי צה"ל? ראש הממשלה? שר הבטחון?השרים? הח"כים?
2.המדיניות הקלקלית.
איך בדקו את השניות?מה,באמת עמדו עם סטופר ביד?רולטה רוסית, בחיי הילדים של משלמי המיסים?
מעניין אם הילדים האלה כשיגדלו ויהיו חיילים ,בהנחה שהם ישרדו את הקסמים,(אחלה ילדים אצנים יש בשדרות)יגנו על המדינה שלא הגנה עליהם.
את הדברים כתבתי עוד בשנת 2006 .
ומה היום ? ב 2009 ?
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1051292.html
מבצע "עופרת יצוקה": הרקטות נופלות על שדרות והמדינה מבקשת דחייה נוספת במיגון בתי הספר בעיר.
אדוני,זה לא אני ,לא תושבי המרכז,ולא המתנגדים למלחמה המזניחים את הדרום.
זו המדיניות של ממשלות ישראל לדורותן המזניחות את תושבי הדרום.
תגובה מאת: אזרח. | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 10:14
גם אני מאוד מבולבלת… ומזדהה עם תחושות הבלבול שלך. כתיבה היא גם תראפיה חשובה (לפחות בשבילי, וכנראה לא רק בשבילי) לפעמים הכתיבה, וכתיבת התגובות לבלוגים, בויכוח הוירטואלי הדמום הזה שמחליף שיחות ממשיות, באה על חשבון פעולה "בעולם" ולפעמים לא. הכללות, מכל מקום, הן דבר מסוכן, ואיריס למעלה כבר ביטאה זאת כדרכה חד, חכם ונוקב ממני. בכל אופן תודה על הביטוי של הבלבול. גם לי קשה בימים אלו עם אנשים נחרצים, גם אם הם בדעה שלי לכאורה. אתמול היה לי ויכוח כזה עם חברה שלי, שבו ניסיתי להסביר לה את הניאואנסים ואת ההבנה שלי שבגלל זה טוב שלא כולם חושבים כמוני, והיא ענתה לי שעם כל המורכבות ועם כל המודעות לכך שמה שאנחנו יודעים הוא מאוד מאוד מוגבל, מתווך ומגמתי, בכל זאת יש לה כמה קווים אדומים עקרוניים, ואת הקווים האלה כדאי לומר ברור – כל אחד באמצעים העומדים לרשותו ובהתאם ליכולותיו ולהעדפותיו. לכן אני כותבת, לכן אלך במוצ"ש להפגנה, ואולי גם היא לא תשנה שום דבר במציאות, אבל אני אדע שאני ביטאתי את הקווים האדומים שלי, אמרתי לממשלה ממה אני מפחדת, מה אני מבקשת. הרי כל אחד מאיתנו הוא רק אור קטן…
תגובה מאת: טלילה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 10:19
וגם בהמשך לאזרח שאת תגובתו ראיתי רק עכשיו –
הכול זה "מציאות", גם כתיבה וגם הפגנה וגם עזרה במרפאה וגם גיוס כספים למרפאה, או ארגון חוג בית, או הליכה מדלת לדלת, או תרומה. אני בעד לפעול יותר במציאות הקרובה, הקהילתית, זה מאוד חשוב וזה גם פשוט נותן הרבה, מעצים ומחזק מבחינה אישית. אבל אין לזלזל גם בשיח הביקורתי, וירטואלי ככל שיהיה [התכוונתי לרשימות לא לפייסבוק שאני שונאת]
ואזרח מזכיר דבר חשוב – שאנחנו מתומרנים הרבה פעמים (ברוב המקרים?) לתקוף אחד את השני (ואת האנשים ש"בצד השני") במקום את הממשלה, מתוך התחושה הכוזבת שבממשלה ובצבא אסור לפגוע כי הם מגנים עלינו, וביקורת כלפיהם משמעה חוסר פטריוטיות ופגיעה בחוסן הלאומי והשד יודע מה. החלוקות הן אחרות, בהרבה מקרים החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" היא לא כמו שרוצים שנחשוב. בהרבה מקרים משסים קבוצות אוכלוסייה אלו באלו, והחלשים תוקפים את החלשים מהם, ותמיד תמיד אותם אנשים הם שגוזרים מזה את הקופון. גם עכשיו.
תגובה מאת: טלילה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 10:27
תודה על הכנות והאומץ.
תגובה מאת: שונית | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 10:28
I apologize for writing in English, but am away for the weekend and dont have access to a hebrew computer and did not want to delay this. I must say I was since you addressed this post to me I was surprised for a few reasons:
You continued to imply that we write against the war for the "wrong" almost non honest reasons, even after the discussion we had in your previous post.
You continue to imply lack of empathy to the Israeli residents even after my most recent post which I wrote to a large extend as a reply to your previous post, where I address these issues and tried to present a different tone, thinkink of your criticism- and even withoutvthe banner lest it offends somoeone..
You say we are interested only in suffering which is far away. Well first, Gaza is not a remote village far away and I reject this comparsion. Second we are all horrified and write on the devastation of this war to Israelis. Third I think you know my many articles on the welfare of Israelis and especially health care access. So I am surprised you can imply I care or write only about suffering far away.
Lastly you say we write in the blog instead of real life activism. I am sorry but I found this offensive, given the number of hours I spend in my life to volunteer, be it in the association for civil rights, in other bodies, in politics, pro bono legal counsel,and more, often by the way in consultation on issues close to your heart like health rights.
תגובה מאת: Aeyal gross | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 10:54
הפוסט הזה התחיל כתגובה לבלוגר אחר, ובסוף מצא את דרכו בפרסום. אני מתנצל באמת אם אתה מוצא את מה שאני אומר פוגעני. היה כאן בעיקר דיון ביני לבין עצמי ולא התייחסות ישירה לפוסט הכנה שלך. כמו שאמרתי בתגובות לפוסט הקודם – מבחינתי, לא שהיה צריך להוכיח אבל נחה דעתי שאתה מדבר מתוך יושרה, את פועלך אני מכיר ומעריך אותו, ובכלל באמת זה לא נכתב כהתקפה אלא יותר כהערה לעצמי וצר לי אם כך יצא.
אני לא אמרתי שאתה מעוניין בסבל מרוחק – זה היה מהלך המחשבה שלי כשכתבתי את הפוסט, ובכלל זרם המחשבה הביא אותי למקומות אחרים, של חשיבה (תיאורטית) על האינטרנט והבלוגיה. באמת מחוץ להקשר, באמת לא אישי, באמת לא האשמה.
הפנתי את הפוסט אליך כהמשך שיחה ולא כהאשמה אישיית או מתקפה, ממש לא. צר לי מאוד מאוד אם כך משתמע ממה שכתבתי – ואני אומר כאן קבל בלוג וקוראיו – לא זו היתה כוונתי. רציתי להמשיך ולדבר איתך.
הפוסט שהעלת אתמול (גם כתגובה לא ישירה למה שאמרתי) היה מצויין וראוי בעיני, וכאן לדעתי מדובר פשוט במגבלה של המדיה כשאנחנו כותבים פוסט בעל משמעות כללית בתגובה אחד לשני בלי לשוחח אישית.
מתנצל, אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 11:17
Thanks.. ! I'll write more on Monday.
תגובה מאת: Aeyal gross | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 11:39
אסי,
לדעתי אתה יוצא מתחנה לא נכונה ולכן מגיע גם ליעד שגוי.
מותר להיות אוהב ישראל? אז למה אסור להיות שונא ישראל?
שים לב, אני לא אומר שצריך או לא. אני רק מערער את בסיס הדברים שלך.
המחשבה שדברים מסוימים חסרי תוקף בגלל שמקורם בשנאת ישראל היא לא לוגית. הדברים יכולים להיות בעלי תוקף או חסרי תוקף מתוקף עניינם, ולא ממקור ההשראה שלהם.
האם ביקורת היא אוטומטית- שינאה? האם כל מי שמבקר יוגדר כשונא?
מה רע לשמוח לראות שעוד חושבים כמוך? מה רע בחיזוקים חיוביים?
למה שני הסעיפים הראשונים סותרים בהכרח אצלך את השלישי? למה אי אפשר, אפילו לצורך הדוגמה, לשנוא את ישראל ולהיות בעל דעה ברורה אמונה ויושר?
האם יש כאן סתירה פנימית?
גם המשך הדברים שלך מביא לבעייתיות.
אתה מקשר את הזכות להביע דעה, או להחזיק דעה, במעשים. אלו שני משורים שונים. הזכות להביע דעה, וכל דעה, לא קשורה בשום אופן למעשיו של האדם. היא זכות בסיסית בשל היותו אדם.
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 11:40
כן, לצערנו.
אכתוב לך חלק מטקסט שלי, מתוך שיחת מייל שהיתה לי עם חברה בנושא:
"…אני, בון טונים מרתיעים אותי, כשלעצמם, וגם בהקשר.
הם מבחינתי מנוגדים לתפיסה בסיסית כלשהי בשמאל (המתון, לא הקומוניסטי), שרואה את הפרט כחשוב. יש בהם משהו עם אקצנט כוחני, וכשאני פוגשת בזה אני מרגישה חוששת…"
זה מעביר חלק ממה שאני מרגישה. אתה מעביר חלק אחר מזה. ועדיין לא הכל. לא נורא. לא חייבים להגיד הכל.
שבת שלום שתהיה
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 12:07
אתה אומר את הדברים שאני אומרת כל הזמן של "די לחפש מי התחיל קודם", אבל אתה שם אותם בפה שלי ושל המתנגדים למלחמה שכאילו אומרים "אנחנו התחלנו קודם" וזה לא נכון
עכשיו, אני לא חושבת ששני הצדדים אשמים, כלומר לא התושבים של שני הצדדים שבסך הכל רוצים לחיות בשקט ובעיקר לחיות. מי שאשמים אלו המנהיגים של שני הצדדים וכדאי לעשות הבדלה ברורה בעניין.
כי בדיוק כמו שמנהיגי החמאס הפחדנים התחפרו עמוק במקלטים ונותנים לעם שלהם לחטוף ולשמש בשר תותחים ולא במובן המטאפורי, ככה גם מנהיגינו האמיצים שלא מפסיקים להעביר את השדר כי תגובת החמאס פחותה ממה שתכננו שתהיה. יענו הם קבעו לצאת לפעולה שמטרותיה לא ברורות (מלבד נקמה) בידיעה ברורה שהנגב כולו יחטוף טילים וגראדים ויהיו אבדות בנפש, וכמובן גם של חיילים אם תהיה פעולה יבשתית. ואיפה הם? מישהו מהם גר בסביבה שראשו יהיה בסכנה הזו?
וכן, כמובן שהעשירים והחזקים יגזרו את הקופון מבתיהם המרווחים בכפר שמריהו, סביון ומגדלי אקירוב.
תגובה מאת: אסתי | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 13:51
לא קל לי לקרוא את הדברים שלך, אני משוכנעת שכולם כתובים מהלב ומההתלבטויות האמיתיות שלך ולמרות זאת חלקם פוגעים, פוגעים מאוד.
ולמרות זאת אני תמיד שמחה על כל דיאלוג ומעריכה את הרצון שלך לקיים ולברר את הדברים בצורה אמיתית, ולכן אני לוקחת אויר ועונה לך, שוב, בשמי ובשמי בלבד.
נדמה לי שהסברתי כאן http://www.notes.co.il/assi/51175.asp
בתגובה לפוסט הקודם שלך, עד כמה הכתיבה שלי לא נובעת מרצון לקבלת צ'אפחות הדדיות ועד כמה אני מקבלת בעיקר את ההיפך. את הצ'אפחות אני צריכה ונותנת רק כסוג של חיסון כנגד הארס, השנאה והרעל, כי לפני ואחרי הכל אני בנאדם, רק בנאדם.
והסברתי גם עד כמה אין גרם אחד של שנאה במה שאני כותבת וחושבת, בחיי.
את זה כתבתי בפוסט שלי נגד המלחמה- "כואב לי על ילדי שדרות ואשקלון, כואב לי על ילדי עזה, וכואב לי על כל אלה שלא מבינים שכל הילדים וכל האזרחים ניצבים באותו צד של המתרס. הצד הראוי לשקט, לחיים, לתקווה.
מצידו השני של המתרס ניצבים המנהיגים, הגנרלים ומחרחרי המלחמה- הישראלים והפלסטינים, אלה שגוזרים קופונים פוליטיים מגואלים בדם, ואלה שמריעים אחרי כל הפצצה."
מתוך המקום הזה, אני רואה שהמלחמה רק פוגעת באזרחים. לא כתבתי שאנחנו הרעים והפלסטינים הטובים- לא כתבתי ולא חשבתי.
כתבתי, ואני עדיין כותבת, שהאזרחים שראויים לחיים שקטים ונורמליים, כל האזרחים, משני הצדדים, משלמים את המחיר של פעולות ה"מנהיגים" והגנרלים ומלבי הדם.
ההתקפה על עזה החריפה משמעותית את הסבל של תושבי הדרום- לא הקלה עליו. וראשי הצבא אומרים שוב ושוב שאין בכוחה של מלחמה – ארוכה, אכזרית וקשה ככל שתהיה למנוע את הקסאמים.זה רק מחריף אותם. אז בשביל מה? מה נשאר פה חוץ מתאוות נקם קמאית?
אנחנו לא יותר רעים מאנשי החמאס. אבל לצערי העמוק, כשאנחנו הורגים שוב ושוב ילדים ואזרחים, אנחנו גם לא יותר טובים מהם. ואת זה, כישראלית, קשה לי לשאת.
כישראלית אני לא יכולה להשפיע על מה שנעשה בצד השני. חובתי ואחריותי, כאזרחית המדינה, להשמיע את קולי על המעשים שנעשים בשמי, מעשים שלתפיסתי הם איומים ואכזריים וגם מסוכנים מאוד לחיים שלי ושלך ושל כולנו.
לכן אני מבקרת יותר אותנו מאשר אותם, כי לא תפקידי להשפיע על שלטון זר- תפקידי לנסות להשפיע על השלטון שלי.
ויש עוד שני הבדלים משמעותיים בינינו לבינם- לא הבדלים של טובים ורעים, בכלל לא.
הבדלים של אחריות ושל כוח. לנו יש יותר אחריות- כמי ששולטים בכל תנועותיהם כבר עשרות שנים, ויש לנו הרבה יותר כוח ולכן אנחנו הורגים יותר, הורסים יותר- במספרים.
אלה ההבדלים היחידים והמשמעותיים.
אני לא תושבת המרכז. אני חיפאית, וכתבתי נגד מלחמת לבנון, ביתר שאת, כשהמלחמה הגיעה אליי, לבית שלי.
לכתוב זה לא במקום לעשות- נכון לחלוטין.
עבדתי שנים רבות ובמסגרות רבות עם ילדים ממה שקוראים שכבות מצוקה- השקעתי ואשקיע בילדים עניים ורעבים בישראל הרבה יותר ממה שהשקעתי ואשקיע בילדים עניים ורעבים בעזה.
למרות הפיתוי לא אפרט עכשיו מה אני עושה ומתכוונת לעשות למען ילדים ולמען קידום הרעיונות שאני מאמינה בהם- את הפרוייקטים החינוכיים שלי אני יוזמת לא כדי לתת לך מס שפתיים ולהוכיח לך את "כשרותי", אלא מכיוון שאני מאמינה בהם באמת ובכל ליבי.
לגבי כתיבה מול הפגנות, אולי אתה צודק. אני לא מרבה ללכת להפגנות. האם הפעם אצא לרחוב? עוד לא יודעת. אבל הסיבה המרכזית להתלבטות שלי היא שבהפגנה עלולים להיאמר גם דברים שאני לא מסכימה להם, דברים שלא מייצגים אותי.
כשאני כותבת, שמורה לי הזכות לדבר בשם עצמי, לדייק את רצונותיי וכוונותיי ולקיים איתך דיאלוג כשאני מרגישה שלא הבנת אותי או עשית לי עוול בפרשנות שלך.
ברחוב, אין לי לוקסוס כזה, וגם לכן אני כותבת.
וגם מתוך רצון נואש בתקווה. שבת שלום.
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 15:15
לכולם על הדיון הפורה.
כפי שכתבתי לאיל, כל מה שכתבתי הבוקר כתבתי כקו מחשבה שהתגלגל מהתחלה לאמצע לסוף, במערבולת של רגש ופחד (מודה, התקשתי לישון בלילה מרוב פחד / רעשי המטוסים, והדי התפוצצויות דמיוניים או מציאותיים החרידו את שנתי שוב ושוב). מעין הערות לעצמי שהעלתי לכאן בדיוק בכדי ליצור דיון, לא בכדי לתקוף, בטח לא בכדי להעליב.
ערבבתי כאן מחשבות על בלוגים, מחשבות על המלחמה, ומחשבות על חברה, פוליטיקה ומעורבות אזרחית בלי סדר מיוחד, בלי קשר לוגי, ובטח ובטח בלי קשר אישי. לפני שאני מעלה עוד פוסט (כי יש דברים אחרים שחייבים להיכתב( אני רוצה לאחל לכולנו שקט, שלווה, מגיע לנו מקום טוב יותר, מדינה טובה יותר ובמיוחד תקווה. אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 17:45
אנחנו רואים שנים את המורכבות, את הבעד והנגד.
עברו הרבה מים בנהר.
שוב ושוב לראות ולהבין ובצד הישראלי דבר לא משתנה.
הן עכשיו הזמן לאמר די
תגובה מאת: נעה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 18:08
מגיע לנו מקום טוב יותר, מדינה טובה יותר ובמיוחד תקווה.
מגיע לנו ומגיע לשכנינו ואחריותינו שלנו, של כולנו, לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שזה יקרה. שבת שלום.
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 18:54
.
תגובה מאת: גדי שמשון | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 19:46
אהבתי.
תגובה מאת: ימימה | פורסם ביום: 2 בינואר 2009 | בשעה: 23:29
אני רוצה לספר משהו. כשעשינו את הפגנת השירה על פולגת קרית גת לפני שלושה חודשים בערך, חיפשתי בגוגל מידע על המנהל שסגר את פולגת קרית גת. גיליתי דברים מדהימים שנראים כמו התחלה של קונפירציה. אותו אדם קנה מפעל, הוציא את כל הכסף לחברת-בת או משהו כזה, החזיר את ההשקעה הראשונית, ואז לא היה צריך את הנדנוד של המפעל וסגר אותו בתירוץ של ירידת הדולר. מכיון שלא נשאר כסף, ההסתדרות שכנעה את המדינה לפצות את העובדים במקום אותו פיננסייר בעל מפעל.
כשחיפשתי עוד בגוגל על אותו אדם, גיליתי פרט שאולי לא קשור, אבל אהוד ברק עבד אצל הטיפוס הזה במשכורת עצומה בחברה שלו כיו"ר, כלומר רק הרויח כסף שאיתו קנה את הבית באקירוב. זה לא שוחד, הכול כאן חוקי.
אותו ברק קשור לעיני, יור ההסתדרות, שלחץ שהמדינה תשלם את הפיצויים במקום הבוס שלו לשעבר. כמו כן, כל העסקה הזו עברה בלי הרבה בעיות.
כלומר, יש כאן איש שדאג להחריב את הדרום, תמורת סכום עצום של כסף, ועכשיו מנצל שוב את הדרום, ומחריב אותו כדי להעלות מנדטים. התחושה שלי היא שהתומכים במלחמה לא באמת עושים את זה בשביל דרום הארץ, הרי יכלו גם לתמוך ברגיעה או בשיחות עם החמאס שהסיכוי שהיו מביאים לשקט הוא יותר גדול.
כלומר, התחושה שלי הפוכה משלך.
תגובה מאת: צ'יקי | פורסם ביום: 3 בינואר 2009 | בשעה: 2:11
זה מאוד מעניין מה שאתה אומר. וברור לי שדאגה לתושבי הנגב היא הדבר האחרון שמעניין את המנהיגים שלנו. אבל שותפות בדבר כזה? עסקה סיבובית בן יזם, לפוליטיקאי להסתדרות?
הכל חוקי, אבל מסריח.
עסקה אפלה בדרום, שיטת השקשוקה, ושיעורי התמותה אצלנו כאן מראים בדיוק מה חושבים עלינו. פח הזבל ושטח האימונים של המדינה.
התומכים בממשלה מאמינים לממשלה שלהם – ולתקשורת, ולאתוס שנולדו לתוכו שכולל את מצדה, מלחמת השחרור, ששת הימים וכך הלאה.
מאוד מעניין
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 3 בינואר 2009 | בשעה: 9:41
http://www.notes.co.il/tali/51343.asp
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 5 בינואר 2009 | בשעה: 0:06
אסי
המסקנה שלי מכל העניין: כל הדיון הזה שמתנהל על מה שאחרים כותבים שלא עוסק במה שהם כותבים, אלא מטיל ספק בכנות שלהם או מתחיל לשאול האם הם משלמים מחיר יותר גדול או יותר קטן, והאם הם פעילים יותר או פחות פשוט לא נראה לי נכון. גם כי אתה לא יודע מה כל אחד עוד עושה, כותב, חושב, פועל וכו מעבר לרשימות, וגם כי זה פשוט נראה לי מסיט מהעיקר. לדעתי עדיף להתמודד עם כל מה שמישהו/י כותב בלי ללכת למקום הזה. כי כל
לכן כתבתי לך כבר אחרי הפוסט הקודם שלך, שאין לי בעיה שדעה שהבעתי או אפילו צורת הבעתה קוממו אותך, הבעיה שלי התחילה שהנחת שאנשים כותבים דברים כדי למצוא חן וכו' – אגב, מה שקורה זה דווקא ההפך אך ניחא.
ולכן כדי למנוע צורך בעוד התנצלויות. הדעה שלי, להתמקד במה שכתבו ולא להטיף מוסר לאנשים. מקווה שהנקודה ברורה…
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 5 בינואר 2009 | בשעה: 21:36
אני מבין את מה שאתה אומר, ושוב רוצה לכתוב שלא היתה כוונה להטיל ספק באף אדם אלא להביע את שהרגשתי – את שטף המחשבות שעלה בעקבות מה שכתבת אתה ואחרים. אין כאן דיון לגופו של אדם, אלא דיון מחשבה פנימי והוא מייצג רק את מה שעובר בין המוח שלי למקלדת. בכל מקרה, אני מרגיש שהדיון כאן ואצלך ובמקומות אחרים ברשימות פשוט חידדו את המסרים והפכו אותם למזוככים יותר, ברורים יותר וגם כן… מאוזנים יותר.
בכל מקום שכתבתי כתבתי – הרגשתי, המחשבות שלי, אני מרגיש, התחלתי לחוש וכדומה. מדובר בכתיבה ממקום מאוד אישי.
בחלק השני של הפוסט כתבתי מחשבות שקשורות אבל לא קשורות בנושא בליגה וכתיבה באינטרנט. מחשבות איתן אני מפלרטט כל הזמן באופן אישי. בין עשייה לבין כתיבה, בין ייסורי מצפון על שהבלוג הזה מוזנח לבין מה שאני עושה בחוץ. שוב, דיברתי עם עצמי.
ייתכן – ואפילו סביר להניח שהיתה כאן "העברה" קלאסית – ייחוס מה שעובר עלי לאחרים. בכל מקרה, אני מקווה שיהיה שקט ושלווה, וכמה שיותר מהר.
דרך אגב, לא היתה כאן כוונה להטיף מוסר.
בכל מקרה, הלוואי שהייסורים הוירטואליים שלנו היו כל הייסורים בעולם.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 5 בינואר 2009 | בשעה: 22:04
בבקשה. שמחתי לעזור. גם אני הרבה יותר מחודד.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 5 בינואר 2009 | בשעה: 22:06
שוב תודה על ההתיחסות, אולי גם אני חטאתי ושייכתי אותך עם עוד דברים שנכתבו.
ואגב, אני כמובן לא משווה את הפוסט עמוס השאלות שלך וכו' עם השמצות לגוף האדם שמתרחשות עכשיו ברשימות על ידי החבורה המרקתיסטית. אכן נותן פרופציה. להבדיל אלף אלפי הבדלות
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 5 בינואר 2009 | בשעה: 22:32