דברים קטנים

עמי בן בסט – אחד השכנים האהובים עלי כאן ברשימות, מעלה לעיתים תמונות נהדרות שצילם ככה סתם באמצע החיים. אני, נפעם תמיד מהיכולת הזו – כל כך חשובה לראות את המופלא, את הקסום ביום יום, בין לבין, בלי לחכות לזיקוקים רעש ועשן הוליוודי. המון פעמים, החיים כל כך קסומים.


חשבתי לספר על יום שישי לפני עשרה ימים עם ירח ענק וקרוב שעלה בדיוק כששקעה השמש בחורבות שיבטה, עם קבוצת חברים, בשקט. עמי אוח שמתגורר בין החורבות עם משפחתו שליווה והדריך שאל אם הדיל שהזמנו כלל מאורות ואם הם לשביעות רצוננו.


החלטתי להראות בוקר רגיל הרבה יותר.


אני אוהב את החורף במדבר. הימים הקצרים והעננים בשמים מאפשרים חזיונות של זריחה בשעות אנושיות, עם הוד והדר של הרים, וצהוב ושקט.


נסעתי מוקדם למרפאה. בכיוון מזרח. בהתחלה חושך, שועל חצה את הכביש במהירות, האור החל לעלות.


עצרתי. תצלום ראשון.




 


אור עולה בין עמודי חשמל.


אחר כך ממשיך לסוע. בדואי קשיש מרים את היד. בדרך לשוק. אני עוצר. ריח מדורה, ושיחה מחוייכת. שואל לשלום וותיקי הקיבוץ. מספר על שנים כגשש, וסייר במדבר. נאנח. יורד בצומת.


תמונה שנייה.




 


שמש עולה בצומת הנגב. השלט מספר שכאן, ממש כאן קום תקום עיר של צבא. עיר עצובה.


טרמפיסט חדש.


עובד כשומר לילה באחת החוות באיזור. ריח חזק של סיגריות. נוסע לחברתו לשבת. שבת של פינוק.


קופץ החוצה בצומת.


תמונה שלישית



 




השמש כמעט ונולדה.


הלאה. באור מלא. מכסה את העיניים, האור מסנוור. נושם. מזל שלא קולטים כלום ברדיו. יש שקט. יש לנשום.


תמונה רביעית



 




יום חדש התחיל. בוקר טוב.


אני מגיע אל המרפאה כמה דקות לפני האחות. יושב על ספסל מחוץ למרפאה.


נורא קר. אבל נעים. אוויר קר מרענן את המחשבה. נכנס למרפאה.


מצב הרוח המרומם גורם לי להתבדח הרבה. אולי קצת יותר מדי.


המרפאה מסתיימת לקראת הצהריים ואני יורד למעיין. טבילה קצרה. שקטה.


תמונה חמישית




 


אחר כך מתלבש, בשקט.


חושב על אחד התלמידים שלי ששאל אותי האם אני לא מרגיש משועמם ברפואת המשפחה? האם לא חסר לי האקשן של בית החולים? ההרואיקה?


תמונה שישית




לא. לא חסרה לי ההרואיקה בכלל.


ונוסע. הביתה. ושבת שלום.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 23 בדצמבר 2008 23:18 |

4 תגובות »

  1. 🙂

    תגובה מאת: דוד כפרי | פורסם ביום: 23 בדצמבר 2008 | בשעה: 23:24

  2. אוף, איזה יופי. בעיקר המעיין 🙂

    תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 23 בדצמבר 2008 | בשעה: 23:28

  3. נולדתי וגדלתי בנגב, והתמונות האלה מחזירות אותי לילדות ומרחיבות את ליבי.

    הרופא שיורד לטבול במעיין אחרי המרפאה- מדהים בעיני

    תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 24 בדצמבר 2008 | בשעה: 9:36

  4. הרואיקה=אלטרואיזם

    תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 25 בדצמבר 2008 | בשעה: 1:01

פיד RSS לתגובות בפוסט. טראקבק

הוסף תגובה !