שקט…
חדשיים שלא כתבתי. שתיקה ממושכת. מבורכת.
החיים פרצו בזרם אדיר ושטפו אותי ואת המילים הכתובות.
מה קרה?
עבדתי הרבה. היה חורף, והיו חולים, והיו חולים מאוד. והיו שלא שרדו. והפעם זה כאב, ושרף וצרב. לפעמים, בעצם, תמיד לבסוף, כמה שלא אשתדל לגלגל את האבן במעלה ההר, היא תיפול לבסוף אל בית הקברות. לרוב זה נגמר באהבה, השלמה, חיבוק. לפעמים מסתיים בכעס, האשמה, ביקורת. הרבה בלילות בלי שינה.
לימדתי הרבה, בבית הספר הזה (בעברית), ובבית הספר הזה (באנגלית). הסטודנטים שלי בוחרים להגיע לכאן. הנסיעה ארוכה, השעות מוזרות, והלבד… לבד. ברפואת המשפחה לומדים מורה אחד עם תלמיד אחד. חודש וחצי. טבילה עמוקה בים הזה של רפואה אישית, מקרוב. ואני לומד הרבה, ומקווה שהם גם. ההוראה היא קצת כמו כתיבה כאן, ואולי החליפה אותה בשבילי.
למדתי המון כאן, התחלתי במסע, בהתמחות חדשה, בדרך מוזרה. נסעתי עד לאריזונה וחזרתי, ואני לומד. סטודנט. כמה נפלא.
אבא הייתי גם לא מעט. אולי לא מספיק. גידלנו ראשן לצפרדע, בנינו מודל, חובקתי. המון. הייתי זקוק לזה.
קניתי צעצוע, אני מתרגל.
הירצתי למבוגרים במתנס המקומי על עוני ובריאות, מערכת הבריאות הישראלית, חוסר שוויון וחולי, דרום וצפון.
סרבתי לדבר בתקשורת.
סרבתי לחשוב על פוליטיקה. שתבללתי.
דיברתי פעם אחת בפומבי על בריאות בכפרים בלתי מוכרים.
פחדתי ממלחמה, מקסאמים, מגמלים על הכביש.
קראתי – הכיבוש הגדול על האימפריה המונגולית, רשימותיו של רופא צעיר, omnivour's dillema, פסיעות על רצפת הזמיר, The plot against America, Kitchen tavle wisdom, ועוד שלא זוכר.
שני סרטים (זהו?) Stardust ותזיזו תרגליים.
טיול לירושלים.
ליל סדר – שניים.
התחפשתי בפורים.
ביליתי עם חברים.
היה מוזר. מעניין. עצוב. קשה. עייף.
לא היה גשם בכלל.
לא כתבתי בכלל.
קצת מילואים, בטלפון בעיקר.
הבלוג הזה חצה שנתיים ומאה אלף הצצות. בשקט.
בלחישה רציתי להודות לכל מי שקורא, למי שמגיב, למי שאוהב.
לקוד קידה, להכיר תודה.
באהבה.
באמת רציתי לדעת מה קורה עם אחשלי. בלי הבלוג זה לא אותו דבר.
אוהב
ערן
תגובה מאת: אני | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 1:34
ובלי קשר – חיים מעניינים יש לך. הלוואי על כולנו.
מחכה לקרוא עוד.
תגובה מאת: עמית | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 5:38
חג שמח, דוקטור יקר.
תגובה מאת: אביבה | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 8:42
חג שמח 🙂
תגובה מאת: דוד כפרי | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 8:49
על ההצגה/סימולאציה שאתה והרופא הזקן עשיתם.
נשמע מרגש.
כן. לפעמים יש דברים יותר חשובים מכתיבה.
תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 9:08
הקוראת השקטה הזאת התגעגעה.
תגובה מאת: זאת אומרת | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 9:16
המון תודה, וחנן… זו לא היתה הצגה זה היה הדבר האמיתי – רק שנתנו לו פומבי.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 9:26
נדמה כאילו שקט סוער עבר על כוחותייך …:-)
תגובה מאת: דפנה לוי | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 11:37
ת'געגעתי גם לכתיבה שלך כאן 🙂
בשלישי.
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 22:30
לפחות פוגשים בך כאן.
טוב ונעים (אפילו מרגיע) לקרוא אותך.
רק טוב, בריאות וחג שמח ושקט.
תגובה מאת: נבט חיטה | פורסם ביום: 25 באפריל 2008 | בשעה: 23:27
רשמתי את זה כבר אבל זה נעלם.
שמחה שחזרת, מותר לפעמים לחיות בחיים האמיתיים קצת על חשבון הוירטואלים.
תגובה מאת: רונית | פורסם ביום: 26 באפריל 2008 | בשעה: 21:22
אולי אם תעבור לבלוג אנונימי תרגיש שיותר קל לך להפתח.
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 19 במאי 2008 | בשעה: 7:09
אסי,
כששמעתי אותך בתמוז שוב חשבתי לרגע שאולי, אולי, עולם אחר הוא אפשרי. ושאהבה באמת באה בכל מיני אופנים והיא לא מילה גסה
תודה גדולה.
תגובה מאת: נגה | פורסם ביום: 10 ביוני 2008 | בשעה: 21:54
ושכל השאר רק יקנאו בקהילה שיש לה רופא כמוך!
תגובה מאת: מישהי מן המדבר | פורסם ביום: 18 ביוני 2008 | בשעה: 14:29
הי,
רק רציתי לומר שאני מאוד נהנת לקרוא ולומדת הרבה מהכתיבה והחוויות שלך. תודה.
הילה, סטודנטית לרפואה מירושלים
תגובה מאת: הילה | פורסם ביום: 6 ביולי 2008 | בשעה: 1:26