אבא, כבר אחר כך?
הקטנה נכנסה למיטה סביב חצות.
לבינוני שבכיתה א היה היום יום קשה. גם הוא הגיע מתישהוא סביב שלוש.
אחרי שהתייבשה לי הכתף מהחיבוק כאבו לי השרירים משכיבת הסרדינים, והאוזניים צלצלו מנחרות אמרתי לו – בוא למיטה שלך. אם תרצה תוכל לחזור אחר כך. אחרי חמש דקות הוא מופיע. "אבא. כבר אחר כך?".
אז ניסיתי בשקט בשקט וזהירות לקחת אותה למיטה שלה. כן בטח. אחרי רבע שעה בשאגות אינדיאניות היא חוזרת. הלכה השמיכה.
זהו. הלך הלילה.
אז אני כאן.
בעצם, הולך לחבק. תיכף אשוב.
אצלנו הנדידה היא בכיוון השני – אני נודדת לחדר שלה באמצע הלילה (בהתעוררות הראשונה). יש לי שם מיטה משלי. כל כך נוח.
גם אם היא בוכה המון ואני מזמינה אותה להצטרף אלי היא כמעט אף פעם לא עושה את זה. את ההתעוררויות אני הרבה פחות מרגישה כעת. ויש עדיין, לא מעטות. 🙁
תגובה מאת: ימימה | פורסם ביום: 19 בדצמבר 2007 | בשעה: 8:03
אוףף המתיקות.
בטח שכבר אחרכך לא?
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 19 בדצמבר 2007 | בשעה: 10:02
כבר הרבה אחר כך. הולכים לעשות שיעורים
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 19 בדצמבר 2007 | בשעה: 17:34
אצלנו ילד בצד אחד, אבא אמא , תינוק.
רגל של ילד על האוזן של אבא, תינוק יונק מאמא, תינוק מועבר למיטה שלו, מקטר חוזר למיטה של אבא אמא, ילד עם רגל על הראש של אבא, מייבב מתוך שינה, ליטוף קל, ששש…. שש בבוקר הגיע הבוקר. כולם קמים.
נשיקות לילדים המופלאים שלך.
ולאישה.
<הי ימימה :)>
תגובה מאת: נעמה | פורסם ביום: 20 בדצמבר 2007 | בשעה: 21:45