באתי למילואים – פרוייקט מיוחד, וסוסים.
אז ככה, לפני כחדשיים בכיתי והתלוננתי ביבבות קורעות לב על האימון הקצרצר בחיק הטבע המדברי של סוף אוגוסט שארגן לי צבא ההגנה לישראל.
כנראה שמישהו שם למעלה קרא את הבכי ואמר לעצמו – תיכף אני אראה לו מה זה בכי. ולהפתעתי, ביום הגיוס חתמתי על כל מיני ניירות, וביניהם נייר בו אני מצהיר שקיבלתי את הצו.
איזה צו (אני שואל?)
הצו לתעסוקה (משקית עונה)
שנייה אחר כך היא משליכה לחיקי חבילת מסמכים רפואיים חמים חמים מהפקס. פקסים של חיילים חולים יותר ופחות, כולם פשוט מתחננים לשחרור מהאימון. כולם עוד לא יודעים על הבומבה המתקרבת בצעדי ענק.
רגע, (אני אומר).
מזתומרת צו?
מזתומרת תעסוקה?
תעסוקה היא אומרת,
בנובמבר.
אני מיישר את הדף הקמוט והנה, צו. פשוט צו. ארבעה שבועות בירוק. החל בעשרים ושמונה באוקטובר ועד העשרים ושניים בנובמבר, ועד בכלל.
עכשיו, בשבוע לפני המילואים אני מחליט להעמיד פרוייקט מיוחד של בליגה על החודש הזה.
בחודש הקרוב הבלוג יעסוק בכל הדברים החשובים לשלושה אחוזים מהחיילים המשוחררים.
אנסה לתאר את החוויות מגוף ראשון, לשמור קבלות ולפרט כמה עלו לי המילואים, לספר על רופאים וצה"ל, ובכלל להתבכיין, ולחפש נחמה בזרועותיו של הבלוג.
מלחמת העולם הראשונה
בעצם אני מגלה, שממש שבוע לפני האימון באוגוסט התחייבתי להרפתקה מוזרה משהו בסוף אוקטובר. מסע סוסים של רוכבים אוסטרלים שמשחזרים עם מדים, נשקים וכל העניינים, את מסע הפרשים וכיבוש באר שבע שהתרחש ממש לפני תשעים שנה כאן אצלנו. לאוסטרלים ולניו זילנדים מעוטי הקרבות מדובר באירועים מכוננים ומורשות קרב ברמת האתוס הלאומי. איזה כיף להם.
הם היו צריכים רופא.
אז אני הולך. כמובן שנאלצתי להתחנן מרופא 2 של הגדוד להחליף אותי ביום הגיוס, ולהתחנן בפני רופאה חברה להחליף אותי ביומיים האחרונים של המסע.
למעוניינים, נעבור ברחבי הנגב רכובים על סוסים במדים בריטיים של מלחמת העולם הראשונה, אני מניח שקשה יהיה להחמיץ אותנו.
בכל מקרה אם רופא של גדוד פרשים ממלחמת העולם, אז לפחות רגל אחת לכרות. חובה.
אז אני מקווה שהרשימות הבאות יהיו על מסע הסוסים המוזר הזה, כולם מוזמנים להגיע לראות.
ואחר כך רשימות על מילואים.
זה נשמע הזוי לחלוטין.
והסבת הבלוג לבלוג מילואים מרגיש רעיון מרתק.
תזהר 🙂
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 24 באוקטובר 2007 | בשעה: 0:19
משחזרים פעם בשנה את הקרבות ההסטוריים וזו חוויה מרתקת. כמו מכונת זמן. תבלה ותצלם.
תגובה מאת: יולי | פורסם ביום: 24 באוקטובר 2007 | בשעה: 0:33
אני משתחרר מהצבא ואתה הולך למילואים
תגובה מאת: נמרוד ברנע | פורסם ביום: 24 באוקטובר 2007 | בשעה: 1:07
ושמור על הרגל…
תגובה מאת: דינה ראלט | פורסם ביום: 24 באוקטובר 2007 | בשעה: 5:25
אוהבת את הבלוג שלך. וזו פעם ראשונה שאני מגיבה איפשהו (תחושת הכוח מיד תעלה לי לראש) האיש שלי בעיצומו של חודש מילואים כחובש וזה מאוד מבעס גם למי שנשאר בבית והתינוקת שלו קמה כל לילה בארבע וחצי בבוקר בצרחות וגעגועי אבא שנמשכים עד הבוקר. גם העורף סובל. נורא.
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 24 באוקטובר 2007 | בשעה: 9:16
הו הו, כמה סיפורים מסמרי שיער יש לי על רופאי מילואים, שלא תדע. נראה לי שאני הולך ליהנות מהחודש הזה..
תגובה מאת: יוסי | פורסם ביום: 26 באוקטובר 2007 | בשעה: 19:15
זה אתם ?
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=919419&contrassID=2
תגובה מאת: נמרוד | פורסם ביום: 1 בנובמבר 2007 | בשעה: 20:58