בראש השנה הצלחנו לגנוב עשרים וארבע שעות לבד. ספטמבר חמים, הילדים אצל סבאסבתא ואנחנו ברכב, נוסעים לגדעונה למלונית של יואב וברכה גל, שכן מרשימות.

בפנייה למושבה הקלאצ' של הקורדובה החבוטה יורד ולא עולה יותר. אני מאט, כופה הילוך ראשון בחריקה צורמת, ומשלים את הנסיעה לאט לאט, בקצב שמתאים לזמן ולמקום, עד לקצה העליון של המושבה – שם המלונית. מחנים, ומתחילים לחשוב מה עושים.

בכניסה – קבלת פנים נעימה, בלובי / חדר אוכל מאיר פנים, על כוס קפה, מדברים. בראותו את המצוקה יואב מציע להמליץ על מספר מסעדות באיזור לערב, להסיע אותנו למסעדה הנבחרת ולהחזיר אותנו כשנסיים לאכול. מלאך. הוא גם מצליח להאיר בפני את חצי הכוס המלאה. יומיים, בלי הילדים, בלי מכונית ובלי כלום מלבד שנינו. צודק.

חדר נעים בקומה השנייה, נקי, ומזמין, עם חלון ענקי אל העמק. גבעת המורה החצופה ממש ממול ומעט מאחוריה נשקף הר תבור. עין חרודים ממש קרובים, ובית השיטה בו עברנו אחרי הצבא ולפני הלימודים גם קרוב. ארץ שורשית, שדות, מדגה, מטעים. אם לא הלב הרציני של הציונות, לפחות הטחול שלה, או, הלבלב.

בינתיים החלטנו לחכות עם הגרר. נכנסים לקצב שקט. רגוע. מתון.

מדברים קצת עם יואב ובני המשפחה. לאחר שנים במרכז הצפינו אל העמק, והקימו בעמל, יזע והרבה דמעות את המלונית באיזור העמל הזה. העמק שמתחיל להתעורר בתיירות, להשיל את בגדי העבודה וללבוש בגדי ערב, עם עניבה ואיפור, צימרים מעיינות, פרחים ומסעדות.

יואב מספר את סיפור המלונית, את סיפור הדמעות והיזע בצורה מפליאה בבלוג, ומאפשר הצצה קטנה אל תלאותיו של יזם תמים שנתקל עם ראשו בגלגלי השיניים החורקים של המערכת. משהו בין קפקא לגוגול, כל כך ישראלי אבל גם עולמי. שלטון המשרדים – הבירוקרטיה, אותו תחליף דהוי לשיטה הפאודלית שהנהיג נפולאון, תקע, והלך.

בערב מסעדה מקסימה בעפולה. בעפולה? מקסימה? ללה. יואב לוקח ומחזיר. נוחתים למיטה, ומתעוררים לבוקר – יורדים למעיין חרוד, מאז טיולי בית הספר לא ביקרתי שם, ובעצם כמעט ולא השתנה שם כלום. אחר כך, חזרה לארוחת בוקר עשירה, ומשם – לסיור בבית הקברות של המושבה. בית הקברות של קבוצת עין חרוד, שמספר באבניו, ובעצמות שמתחת את סיפור העמק, וקצת גם את הסיפור של כולנו. אידאולוגיה, אהבות גדולות וקטנות, מוות אלים, כיתוב רב משמעות על מצבות. מה שברור הוא שאת הארץ הזו בנו ילדים, הוזים, מרדנים, שטופי הורמונאז' אהבה ושנאה.

בצהריים מגיע הגרר, אנחנו נפרדים מהמכונית. מחכים להסעה חזרה לסבאסבתא. יושבים ומשוחחים עם המשפחה. הילדים – מרשימים בחכמתם, שגדלו ללא טלוויזיה ועם הרבה דברים אחרים. ספרים, חכמה ואהבה. כך מסתבר שהמלונית הזו היא פרויקט משפחתי. הילדים מנקים, מחליפים סדינים, מותחים כיסויים. כולם עובדים, כולם תורמים, ובני התשחורת מספרים על התחושה הטובה שבעבודה. בתרומה למשפחה ולפרנסה. באהבה.

יש משהו מאוד נעים בפגישה עם עוד שכן ברשימות. מישהו שאת חייו אני מלווה באמצעות המילים בשנתיים האחרונות. שכנות טובה היא הרבה יותר מאשר פגישה מקרית במכולת למטה ברשימות. יותר מאימייל חטוף או טוקבק. העולם העשיר שנפתח בפני באתר הזה, האנשים המיוחדים, השלם שלנו שגדול הרבה יותר מסכום חלקיו. ולמרות הקירבה שאפשר ליצור בווירטואל, אין כמו פגישה, כמו עיניים מסתכלות, אוזן שומעת, אף מריח. אין.

תודה לברכה, ליואב ולמשפחתם.

תודה על החמימות, העזרה, הפשטות, והאופטימיות.

שנה טובה והצלחה.

ואם אתם מתכננים חופשה, אני מציע לסור לגדעונה. בהילוך ראשון. לאט לאט…

עדכון שפעת

אתמול העלתי פוסט טכני מאוד על חיסוני שפעת לקראת עונת השפעת הממשמשת. קצת משעמם אבל די חשוב בעיני.

השפעת שלנו קשורה לרוב קשר הדוק לשפעת של חצי הכדור הדרומי – באיחור של כחצי שנה.

השנה היתה עונה קשה של שפעת באוסטרליה ובניו זילנד. נתוני התחלואה וגם נתוני התמותה הראו על עלייה משמעותית, לעומת שנים קודמות.

עוד ממצא מעניין היה דיווחים ראשוניים על עלייה בהיארעות של סוכרת סוג 1 (סוכרת נעורים) באותה עונה. אני ממתין לפרסום מדעי ולא לפרסום חדשותי כמו זה כדי לעשות סדר במחשבות.

האם השפעת מסביב גרמה להורים ולרופאים לפספס סימנים ראשונים של סוכרת ועקב כך יותר מקרים חדשים קשים הגיעו לבתי החולים? האם יש קשר מסויים למחלה כמו שפעת וסוכרת? אנו יודעים שסוכרת סוג 1 היא מחלה של מערכת החיסון שתוקפת את התאים מפרישי האינסולין בלבלב. מעבר למרכיב תורשתי יש השפעות מרובות שיכולות לתרום להופעת המחלה – סביבתיות, זיהומיות, ואולי אפילו סטרס.

ויקי מקצועי שמדווח ומחדש כל יום בנושא השפעת.