מוות
השבוע ליוויתי עוד שני מטופלים בדרכם האחרונה, בגסיסתם. בבית, תחת טיפולי.
כמו לידה, כמו החיים, כמו אנשים, כל מוות שונה, כל משפחה אחרת, אבל הסוף. סוף.
משהו לא ברור נעלם מהגוף אחרי שהחיים יוצאים. קשה לי לזהות את האדם שהיה. כמו איזו קליפה שהתרוקנה מתכנה, היא מזכירה, אבל בעיקר שונה מהאדם שהיה כאן קודם. אני ממלא תעודה, התעודה האחרונה שמקבל האיש שהיה. תעודת פטירה. ויושב, ומדבר, ואז חומק בשקט.
כבר כתבתי פעם על ההפיכה של המוות לפרוצדורה רפואית ומוסדית, לקיחתו מהחיים, מהקהילה והמשפחה.
במקום התפקיד הראשי אליו השתחלה הרפואה במחזה הבלתי נמנע של המוות, אני מנסה לשחק תפקיד משנה. תומך, מסייע, לא חודרני, עדין.
קהילה שלמה השתתפה בצורה מעוררת השתאות בתהליך. אנשים הגיעו להיפרד. אנשים באו ונישקו, וחיבקו ועזרו גם כשנעלמה ההכרה.
תקופה של קשר אינטנסיבי מאוד עם המשפחה, עשרות טלפונים, עשרות ביקורים בבית, שיחות ארוכות ארוכות עם בני משפחה, ותמיכה בצוות, ותמיכה בעצמי. ולילות ללא נים, מלאים מחשבות.
ולמרות הכל – עוד לא ראיתי מוות ללא סבל.
רופאים רואים מוות ככישלון. גם לי, הרפלקס המותנה הזה. קשה לי ואני לא הולך ללוויות, אני רוצה להרגיש שהתפקיד נגמר עם תעודת הפטירה. אבל הוא לא. צריך עוד – לסגור מעגל. לברר. לחפור בחוויה – כמו פצע, כמו המצב האנושי.
אולי די?
שנה טובה של חיים.
דווקא האמירה היהודית "ברוך דיין אמת" עושה לי סדר בראש בכל העניין הזה.
שנת חיים ובכלל שנה טובה-טובה שתהיה לך אסי.
תגובה מאת: אקס | פורסם ביום: 16 בספטמבר 2007 | בשעה: 22:47
שנה_טובה.
תגובה מאת: מיתר | פורסם ביום: 16 בספטמבר 2007 | בשעה: 23:10
הנה, נדמה לי שד. איחלה לך שנה טובה מעלי, לא?
והיא דוגמא טובה כל כך לאיך לשמוח עם החיים ולקבל את המוות בשלום.אבל הלב שלי איתך ועם התחושה המעיקה והעצובה שלך, ואני יודעת שגם בעוד עשרים שנה, כשתהיה רופא ותיק קרבות מרים איתו, עם המוות, הלב שלך ישאר כזה….
שנה טובה, ואני מאד שמחה שחזרת לכתוב 🙂
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 16 בספטמבר 2007 | בשעה: 23:31
מעורר מחשבות על "כפיות הטובה" של המקצוע בו בחרת, וכמה חוסן נפשי צריכים העוסקים בו. אתם מלאכי הישע של החולים / בני משפחותיכם, ותזכורת זו צריכה להיות נחמתך.
שתהיה לך שנה טובה, הרבה הצלחות ומינימום אכזבות.
תגובה מאת: אילנה | פורסם ביום: 16 בספטמבר 2007 | בשעה: 23:45
"זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל.
עצב, מרירות, כאב, מצוקה וייאוש הם סבל.
מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל"
http://www.pdharma.co.il/4truth.htm
תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 17 בספטמבר 2007 | בשעה: 0:22
עזרה הדדית :מימוש עצמי למען הכלל
מעוניין בשותפים לפרוייקט להלן המצגת
http://www.mumhe.net/pitaron.ppt
תגובה מאת: zion | פורסם ביום: 17 בספטמבר 2007 | בשעה: 8:41
רוב הידע המוקדם של הרפואה נשאב מגופות וגם כיום נתיחות מתוחכמות שלאחר המוות מונעות את המיתות הבאות. אצל חולה א' לא הצלחת, אבל אולי בעזרת בירור מקיף ככל האפשר תוכל כעבור שנה להציל את חייו של חולה ב' שילקה באותה המחלה.
וכמובן שחולה ב' יגיע, כי רוב מקרי המוות נובעים מאותן המחלות – לב, ריאות, שבץ וסרטן.
כמובן ששוב יש כאן דילמה של הרופא – הגבול בין טעות בתום לב לבין רשלנות אינו ברור תמיד ועוד פחות לקרוב משפחה הלום צער שעו"ד חמדן מתנפל עליו, ואז עליך לבחור לפעמים בין טובת הכלל לבין טובת עצמך. אנו יודעים מהי הבחירה המקובלת.
תגובה מאת: דוד | פורסם ביום: 12 באוקטובר 2007 | בשעה: 22:27