הערה לסדר
חיים כתב תגובות בדיון שהשתרשר לו ברשימה הקודמת שתמכה בהרחבת סמכויות האחיות במרפאות הקהילה.
הוא כתב בין השאר
"האחות יכולה להחליף כליל את רופא המשפחה, שממילא אינו אלא מדפסת מרשמים ותו לא"
ועוד
"אני אעדיף במקרה שכזה ללכת במשך שבועיים פעמיים לפולמונולוג, אורולוג וקרדיולוג ולתת לכל אחד לבחון את דברי השני, ורק אז, אם בכלל, ללכת לרופא המשפחה כדי שידפיס בקביעות את המרשמים שלהם".
ואפילו עוד
"ואני מדבר כמובן מנקודת מבט מטריאליסטית הדוחה את כל הדיבורים שלך על "מערכת היחסים הרגשית בין הרופא לחולה", אני מעדיף רופא גס רוח שיודע לבצע את הדיאגנוזה הנכונה על פני רופא נחמד שלא יצליח לעשות כן".
כבר שבוע שאני מתווכח איתו בראש. מסתבר שהוא פגע באיזו שהיא נקודה רכה ורגישה. אולי בבסיס רגשי הנחיתות שלי כרופא משפחה. ואני בכלל לא חשבתי שאני כזה.
מצד שני, בדיוק בשביל זה התחלתי את המסע הזה כאן ברשימות. בשביל ליצור דיון, ללמוד מתגובות, לזכך את המחשבות המעורפלות למילים ברורות. לאידאולוגיה, למשנה סדורה.
ואז, באמצע המחשבות הגיע סוף השבוע ובעיתון – שראיתי במקרה, שכב לו ראיון עם בני גאון. על מחלת הסרטן, וגם על עסקים ומשפחה.
בתשובה לשאלה הבנאלית
אתה מרגיש שהמחלה, הניתוח, שינו אותך?
הוא עונה בין השאר –
"יש לי תובנה מאוד ברורה : לכל אחד חייב שיהיה רופא משפחה שמכיר אותו ואת ההיסטוריה שלו. אני לקחתי לי רופא כזה… שהפכתי אותו לפרוייקטור של בריאותי".
כל כך פשוט, כל כך נכון.
בעשרות הדרכים בהן אנחנו רופאי המשפחה מלווים את המטופלים שלנו, אנחנו היחידים שעוברים איתם את המסע. משמנים את הגלגלים במכונה הזו של הרפואה. פרוייקטורים. מילה עיסקית. אני הייתי מנסח קצת אחרת. רופא שנאמן לי כאדם שלם. בתוך מערכת שלמה שממוקדת במחלה, צריך להיות אדם אחד, ציר שממקד את המערכת במטופל. פרוייקטור, מנהל, מנתח מערכות, מהנדס תהליכים, חבר, איש סוד, וכן, גם פקיד. סתם פקיד. אני רופא של אנשים. לא של מחלות.
ולמה רופא גס רוח? למה תמיד הברירה המוזרה הזו? כאילו שלא ניתן למצוא רופאים שהם גם מקצועיים וגם אנשים. אני מתקומם כנגד האקסיומה המטופשת הזו.
עדיף רופא מקצועי, שיבצע את האבחנה והטיפול בדרך טובה ואנושית. יש מספיק רופאים כאלו. אני משתדל שהמטופלים שלי יגיעו אליהם. לא תמיד זה מצליח. האנשים האמיתיים, האומנים במקצוע שלנו מתחבאים בין הטכנאים.
אני מבקש מהקוראים של הרשימה הזו – לחשוב מה המאפיינים שיגדירו בעיניהם רופא שיוכלו לקרוא לו "הרופא שלי". המרכז של נבחרת הבריאות שלי. בבקשה, לכתוב איך הייתם רוצים לראות – את הרופא שלכם. או הרופאה.
אולי נוכל להרכיב רשימה קצת יותר אינטיליגנטית מ"רופא גס רוח שיודע לעשות את הדיאגנוזה הנכונה". באמת זה מה שאתם רוצים מהרופא שלכם?
לילה טוב.
בשל נטייה קלה להיפוכונדרייה – ומנגד, גם זלזול והזנחה בריאותית לפרקים (כן, מוזר שזה הולך יחד), בוודאי שהייתי רוצה רופא שייתן לי דיאגנוזה נכונה – כפי שכולם היו רוצים – אבל אם אותו רופא או רופאה לא יהיו נחמדים? אבוי לי.
רופאים גסי רוח, או כאלה שנותנים הרגשה שהם לא באמת מסתכלים עליך – ואלוהים ישמור, יש כל כך הרבה כאלה – קטנים סיכוייהם לעזור לי.
אני מאמינה גדולה בפסיכוסומטיות – וחלק גדול מההבראה מהמחלה, לדעתי הלא מקצועית, נובעת מהשדרים שהפציינט מקבל מהסביבה ולמחשבות והאנרגיות שהוא סופג מכל הסובב אותו (טבע ואדם). רופאים שיצחיקו אותי, שיגרמו לי לחוש שהמצב לא כל כך גרוע (מבלי לשקר לי, כמובן, אך זה בכל זאת עניין של גישה) ושייראו נכונות אמיתית לעזור לי – ולא יתנהגו אלי כאל "הבאה בתור", יהפכו את הפתרון למחלה לנגיש יותר ויעיל יותר.
זה לא עניין של נחמדות מאולצת, חלילה, כי זו לא תעבוד; מדובר באדם עצמו, במה שהוא משקיע ומקדיש לעבודה שלו, כמה הוא שחוק ממנה, כמה הוא מאושר ממנה – כמה הוא באמת רוצה לעזור.
כל אלה יכולים לעזור לכולנו.
תגובה מאת: סתיו | פורסם ביום: 25 במאי 2007 | בשעה: 0:01
דרושות כמה תכונות לדעתי:
אמפתיה וערנות, אני אפילו לא יודעת ערנות למה, אבל אני יודעת שרופא ערני יאבחן טוב יותר. ערני להכל. לכל המכלול של הפציינט כאדם.
יכולות טובות במציאת מידע, ועדכניות.
צניעות ונכונות להתיעץ עם בעלי מקצוע.
ואחרון וחשוב (!): נכונות אמיתית לתמוך בפציינט ולאו דוקא באינטרס הכלכלי של הקופה, כשזה כרוך במתן תרופות שמצילות ו/או חשובות לטווח הארוך (כולדטרול, סידן)
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 25 במאי 2007 | בשעה: 0:01
חמה. אכפתית. ידענית. אוהדת. גמישה. נכונה לעזור.
למרבה הצער, גם עסוקה עד מעל הראש, עד כדי כך שההמתנה לתור עלולה להרוג אותך.
תגובה מאת: זאת אומרת | פורסם ביום: 25 במאי 2007 | בשעה: 11:24
או שבגלל שהרפואה שם כ"כ יקרה, החולים מנסים לנחש לאיזה רופא מקצועי לפנות בכל פעם.
תגובה מאת: שושי | פורסם ביום: 26 במאי 2007 | בשעה: 10:34
1. שידע את שמי!
לפחות שיחייך אלי במבט שמכיר וזוכר למה הייתי אצלו לפני שבועיים (אני דואגת לא להביך. לתת את הכרטיס המגנטי שיוכל לקרוא מה שמי ולמה באתי בפעם הקודמת)
2. שיסתכל על מכלול החיים שלי, לדג' אולי יש לי ילדים קטנים בבית שכל הזמן מדביקים אותי בחיידק שאצלם הוא לא מתפרץ למחלה ואני לא מפסיקה להיות חולה.
3. שאוכל להתייעץ איתו
תגובה מאת: נירה | פורסם ביום: 27 במאי 2007 | בשעה: 12:29
יש לי איזושהי בעיה, הלכתי לרופא המשפחה, הוא נתן כמה בדיקות שלא העלו דבר. הלכתי על דעת עצמי לרופא מומחה, מנתח בכיר בבית החולים, לא לפני שבדקתי את הרזומה שלו ווידאתי שהוא מתאים בדיוק לבעיה שלי, עליה כתב את עבודת הדוקטורט שלו.
זה לא עזר. הוא פשוט צחק לי בפרצוף ושיקר במצח נחושה: "אין לי מושג איך לקרוא בדיקות דם", לקח את הבעיה שהתלוננתי עליה, כתב אותה על המחשב והוסיף את מילת הקסם "אידיופטי" (כלומר, אין לי, הרופא, מושג) ולא ביקש ממני לחזור. וזה היה, אגב, אחרי שהוא סיפר שהוא מכיר את רופא המשפחה שלי, שהיה מורה שלו.
אז אני לא יודע מה להסיק ממקרה זה – יכול להיות שאם רופא המשפחה שלי היה נותן הפניה ארוכה ומסודרת, ואולי מתקשר אל המומחה, אז תוצאות הביקור שלי אצלו היו פרודוקטיביות יותר. יכול להיות שלא, שיש לו סיבות ושיקולים משלו להתנשאות הזו ולווידוא שלא אחזור אליו (למשל, מסיבות כלכליות הוא מעוניין למלא את רשימת התורים שלו כל רבעון, בלי ביקורים חוזרים שעליהם אינו מקבל תשלום מהקופה).
יכול להיות שאני אשם, שלא צעקתי עליו קצת ולא עימתתי אותו עם שקריו המוגחכים. אבל השורה התחתונה היא שיש כאן רופא שהתרשל. יכול להיות שרופא משפחה חברי וטוב כמוך יכול לסייע לי כפציינט להתגבר על הניכור והרשלנות של רופאים אחרים, והם קיימים – הרי כולנו מכירים את תופעת הנפוטיזם ורפואת המסדרונות בבתי החולים, כולנו יודעים שאריק שרון קיבל טיפול אחד וכל מי שהגיע להדסה עם אותה בעיה באותו הלילה, לא שרד אותו.
כלומר, ייתכן שלי כפציינט יש אינטרס למנף את הנדסת האנוש של רופא המשפחה (בהנחה שיש לו כזו) אל מול מומחים אחרים, ייתכן. אבל מוטב יהיה כמובן אם כל הרופאים פשוט יתייחסו ברצינות ובמקצועיות לכל הפציינטים באותה המידה, ואז לא נזדקק ל-'פרוטקציות' הללו.
המסקנה שלי היא שלהבא אעדיף להשיג מכתב הפניה מרופא המשפחה שלי לפני פניה למומחה, למרות שמכתב כזה חסר כל משמעות פורמלית (למעט מקרים מיוחדים כמו מומחי עיניים או אורתופדיה מסויימים שמקבלים רק עם הפניות ממומחה אחר), ייתכן שתהיה לו השפעה פסיכולוגית כלשהי על המומחה שתגרום לו להתייחס אלי בצורה רצינית יותר ורשלנית פחות.
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 28 במאי 2007 | בשעה: 17:37
תראה, רפואה היא מדע, ומדע זה מטריאליזם. ברגע שאתה נוטש את המטריאליזם אתה חדל להיות רופא-מדען והופך להיות רופא-אליל, חד וחלק.
אני מסכים שתמיד עדיף רופא טוב ונחמד על פני רופא טוב ולא נחמד. אבל המשמעות המעשית של כלל כזה לא תבוא לידי ביטוי כמעט אף פעם, כי תמיד אפשר לדרג את הרופאים על פי רמתם המקצועית גרידא, בלי קשר ליחסי האנוש שלהם.
אפשר לגלות בדיוק מהו מעמדם האקדמי ברחבי העולם, אפשר לגלות מהי דרגתם המקצועית והאקדמית בבתי החולים ובאוניברסיטאות בישראל. אפשר לשמוע מפציינטים שלהם עם בעיה רפואית ברורה, האם הם פתרו אותה והאם לא. אלה מדדים מטריאליסטים פשוטים וחד-משמעיים. וכמובן, ישנם נתונים מובהקים הרבה יותר, שלצערנו כיום מוסתרים על ידי מערכת הבריאות, כמו למשל שיעורי ההצלחה של מנתח, אבל גם אלה יהיו זמינים בבוא היום. וכמובן, היום אפשר גם לקבל באינטרנט מידע על תביעות רשלנות שהוגשו נגד הרופא, ולא פעם פסלתי רופאים על בסיס זה.
הסיכוי שאחרי כל המדדים המטריאליסטיים האלה יגיעו לקו הגמר שני רופאים בעלי אותן יכולות, וכמובן לאור העובדה שרובנו לא אנשים אמידים ולכן נאלץ לפנות לרופאים העובדים עם הקופה שלנו ופועלים באזור מגורנו, הסיכוי הזה הוא אפסי.
ואם לעומת זאת אתה מקדם בצורה מינימלית ככל שתהיה בחירה ברופא למשל, על פי דברי סתיו בתגובה הראשונה כאן, "האנרגיות" שהוא משרה על הפציינט, אז אתה פוגע במידה כלשהי ברמתו המדעית, קרי, הרפואית, של הטיפול. זה כמובן לא חדש, כבר כתבת בעבר שאתה תומך ברפואה 'אינטגרטיבית', קרי, שמקצה משאבים ל"רפואה משלימה" על חשבון רפואה מדעית, אבל בעיני זו חוסר מקצועניות, זו קריאת תיגר על יסודות הרפואה המדעיים. אנחנו בוחרים רופא שבשנה א' מקבל את כל העקרונות הבסיסיים של המדע, שהם כמובן עקרונות אקסיומתיים שלא חייבים לקבל, ועל סמך זה בונה בראשו מערכת של ידע מדעי-רפואי. רופא שלא מקבל הנחות אלה גם לא מקבל את תוצרן, הרפואה המדעית, ולכן הוא בעצם לא רופא, גם אם הוא מחזיק בדיפלומה מימים עברו.
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 28 במאי 2007 | בשעה: 17:53
רפואה זה כל כך הרבה יותר ממדע. זה קשר בין שני אנשים, זה חוש ריח וחוש טעם, וחושים אחרים מחודדים להגיע לאבחנה. רוב הטיפולים שאנחנו נותנים נשענים על אמת פסאודו מדעית ולא מדעית ממש.
הרפואה משתמשת במדע ביצירת המעשה הרפואי שהוא אומנות – וממש לא מדע.
ככל שאני לומד רפואה כך אני מבין כמה הרפואה אינה מדע. כמה ההוכחות אינן כל כך חד משמעיות, כמה אנחנו עושים על פי השערות ולא על פי הוכחות – וכל זה בלי בכלל לדבר על התאמת הטיפול הנכון למטופל הנכון על סמך המאפיינים הלא מדעיים.
רדוקציוניזם – הפיכת כל אדם לצבר איברים ותאים – לרובוט אינה מתאימה למעשה הרפואי שהוא מעשה אישי, שונה ממטופל למטופל ומדעי רק בחלקו.
אני מאמין בעקרונות שלמדי. אני מאמין גם בראייה ביקורתית שלהם ונסיון לרכישה מתמדת של כלים נוספים עבור המטופלים שלי. כלים אישיים, מדעיים ולא מדעיים.
מה שאני עושה – מוכח מדעית בצורה כזו או אחרת וגם רפואה אינטגרטיבית.
תודה.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 28 במאי 2007 | בשעה: 20:17
רציתי לכתוב משהו על אי-ההוגנות בכך שרופא היחיד באזור אתה כופה על התושבים לבחור בשיטה שלך, אבל לאחר בדיקה מהירה גיליתי שישנה מרפאה גדולה במרחק 20 דקות נסיעה מהמרפאה שלך, כך שמי שנשאר איתך כנראה באמת מעדיף את שיטותיך, וזו זכותו המלאה.
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 29 במאי 2007 | בשעה: 1:30
אני נמצאת בשלבים הראשונים של לימודי הסיעוד, ובדיוק היום, אחרי ששנים מתרוצצות לי בראש כל מחלקות החירום והטיפול הנמרץ חשבתי על הטיפול הרפואי בקהילה, איזה הבדל זה להכיר את האנשים, ללוות אותם דרך אתגרי החיים בבריאות ובחולי, זה נראה קוסם מרגע לרגע,
הצורך הזה קיים בכל שלב בחיים אבל הוא זועק במיוחד ככל שמזדקנים.
הזדמן לי ללוות איש יקר בג'אגלינג בין כמה רופאים מומחים בשנים האחרונות, מי מהם התייחס לפתולוגיה באיבר ומי קצת יותר לאדם,
אבל בכל התקופה הזו, מי ששיווענו לו יותר מכל היה , מישהו שיראה את התמונה בכללותה, שיראה את האדם על שלל מחלותיו ויותר חשוב מעבר למחלות ולמספרים, מישהו שיעשה סדר בכל הבלאגאן, שיוודא שאף תרופה לא סותרת אחרת, ושלא שלושה רופאים שונים רושמים תרופה שאחת מתופעותיה היא הורדת לחץ דם.
ולשם כך דרוש רופא משפחה טוב, שינהל את הטיפול בעיקר בעידן בו תחומי ההתמחות הופכים יותר ויותר צרים.
כולי תקווה שיותר ויותר רופאים יגיעו להבנה הזו ואכן ימלאו את הפונקציה שלשמה הם שם ולא רק יהיו חותמת גומי, לא לשם כך הם למדו כל כך הרבה, לא לשם כך אנו פונים אליהם.
תגובה מאת: רותם | פורסם ביום: 30 במאי 2007 | בשעה: 21:38
אני חושב שטיפול נכון יותר בבעיית התגובות הבין תרופתיות יהיה חינוך הציבור לקרוא את העלון לצרכן במלואו לפני השימוש, ולא להשליך אותו לפח כסרח עודף עם פתיחת התרופה.
ואם רופא רשם תרופה שעשויה להזיק לפציינט עם ההיסטוריה הרפואית הספציפית שלו, אז חד וחלק הוא התרשל, זה לא דבר שצריך לקרות. כמובן, כל עין בוחנת נוספת תמיד עוזרת, גם של רופא משפחה.
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 30 במאי 2007 | בשעה: 23:15
יש מרפאה במרחק עשר דקות משתי המרפאות שלי, ומי שלא מרוצה מהשיטות שלי – יכול לבחור גם ברופא במקום אחר. זה בסדר. לא תמיד מסתדרים רופא ומטופל וזה סביר להחליף רופא אם יש בעיה בקשר. כשאתה מדבר על השיטות שלי למה אתה מתכוון? אני עושה רפואה למהדרין, מערבית, אישית, ואוהבת. אני יושב עם כל מטופל עשרים דקות בממוצע.
מה מתוך מה שאמרתי נתן לך להבין שאני עובד בשיטות מוזרות?
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 2 ביוני 2007 | בשעה: 7:00
אני שונאת רופאים. אני יודעת שזו גזענות על בסיס מקצועי. ובכל זאת, מילדות יש לי רק ובעיקר פגישות נוראיות עם רופאים מ"סוגים" שונים (מרופאי ילדים, משפחה, אף אוזן גרון, פסיכיאטרים, גסטרולוגים, וטכנאי אולטראסאונד, אקג,רנטגן וכו'..)
שנים נמנעתי מרופאים.. אני עדיין משתדלת.
ועם זאת, אני מוצאת שהרופא הנוכחי שלי עומד בסתירה לכל מה שייצגת בתחילת הרשימה.
אבא שלי, נפל לסטטיסטיקה של הקהל הרב, בה הכאבים לא עזרו לרופאים למצוא את הסרטן, והרבה רופאים מומחים הרימו ידיים. מלבד רופא המשפחה, המאבחן, שידע לאן ולמי לשלוח אותו ואיזה בדיקות כדאי שיעשה, וככה מצאו לו את "המחלה".
אני חושבת שרופאי משפחה נראים כמו רופאי משפחה, כי רבים מהם נותנים מהר אנטיביוטיקה או שאר מיני כדורים ושולחים הביתה.
בעיני משמעות הרופא היא באמת מתן הדיאגנוזה, והשלילה. לפחות ההתחלתית ומשם. לדעת לאן ולמי לשלוח, לדעת אילו בדיקות לעשות.
מישהו שיודע. שבאמת יודע.
ששולח לכאן ולשם ולשם ולכל מקום עד שינתן הסבר לתופעה. שיתקשר אליך כשיגיעו התוצאות ואם התוצאות לא טובות.
מישהו נעים ואנושי.
צריכה להיות בחינת אנושיות בכניסה לבתי ספר לרפואה..
מרוב הרצון בתואר שוכחים להיות אנשים.
תגובה מאת: איילה | פורסם ביום: 2 ביוני 2007 | בשעה: 16:23
שיש עוד מישהו בעולם הזה חוץ ממני שאינו רופא ויודע מה פירוש "פולמונולוג". [אגב, אפשר גם לומר "פולמולוג", לא?].
אני את הרופא ה"אידיאלי" או אפילו "המושלם" שלי כבר פגשתי.
רופא שמסביר כל דבר בסבלנות ובקול רגוע ונעים. רופא שמרגיע אותך אבל גם לא מזלזל בתלונות שלך. רופא שמדבר אליך ומתייחס אליך קודם כל כאדם, ולאחר מכן כחולה. רופא שבאמת אכפת לו ממך, ומראה את זה בטלפונים, ייעוץ ושמירה על קשר. וכמובן, רופא מקצועי שעושה את העבודה כראוי.
ובמקרה- אותו רופא הוא גם פולמונולוג[:
אקסיומה של "רופא גס רוח ומקצועי" מול "אנושי ובלתי מקצועי" ממש לא נכונה גם בעיני. פגשתי הרבה מקצועיים ואנושיים (כדוגמת הפולמונולוג הנ"ל), והרבה כאלה שלצערי הרב היו לא אנושיים ולא מקצועיים.
הבעיה היא באמת כשיש רופא בלתי מקצועי אך נחמד וכריזמתי, שגורם לך להאמין לו ולרצות להיות מטופל שלו- למרות שאינו עושה את עבודתו כראוי.
תגובה מאת: מיתר | פורסם ביום: 24 ביולי 2007 | בשעה: 23:52