בזמן שכתבתי על רפואה מסחרית
בדיוק כשכתבתי את זה על מקדוקטור והכניסה של היד הנעלמה לעומק הרפואה, בדיוק אז וקצת אחר כך כתבו גם אחרים באותו נושא.
ד"ר עמיר סולד, כירורג בכיר מאיכילוב ושכן ברשימות כתב מהזווית שלו על הרפואה הפרטית. אני ממליץ לקרוא וגם לקרוא את הדיון שהתפתח למטה – דיון חשוב בעיני שמסביר בצורה טובה את הפסיביות שלנו כאזרחים אל מול השמדת השירות הציבורי, הפרטת החברות הממשלתיות, המכירה של הנכסים שלנו לבעלי הון – למשפחות אוליגרכים חדשות ששולטות גם בתקשורת, גם בכלכלה, גם בעובדים.
עמיר סולד, ובדומה ירדן לוינסקי שרואים בעצב ומתנגדים באופן עקרוני לתהליך העובר על המערכת שלנו מתייחסים לתהליך ההרס המכוון של מערכת הבריאות הישראלית ככוח טבע. הוריקן. רעידת אדמה. משהו בלתי ניתן לשינוי.
אני לא מסכים. מדובר ברעידת אדם. אנשים בעלי אינטרסים ועוד רבים רבים שפשוט לא אכפת להם שותקים כששירותי הבריאות שלנו נהרסים.
החלטות אמיצות של אנשים מקימות מערכות צודקות ואנושיות, והחלטות של אנשים מפרקות אותן.
הבעיה היא שכולנו מתייחסים לרעיונות נאו ליבראליים קיצוניים ככוחות טבע. משהו בלתי נמנע. דת. בעצם יותר מזה. מדע מדוייק. גם אם הפתרון של כוחות השוק גרוע יותר מאשר התערבות ממשלתית.
ממשלה קיימת כדי להתערב בכשלי שוק. להסדיר מערכת יחסים אנושית בין אנשים שתאפשר פעילות כלכלית ויצירתית. שתאפשר חיים.
הרפואה מלאה עד להתפקע בכשלי שוק, וקלקלת שוק חפשי לא מספקת פתרון טוב לבעית הבריאות והחולי. אנחנו לא סוחרים בגרביים מול תחתונים. אנחנו מטפלים באנשים, אנחנו מקיימים שירות אנושי בסיסי. הקלת סבל. חיים. אנחנו מאפשרים לרבים רבים חיים פוריים ארוכים וטובים. אנשים בריאים מניעים את קלקלת השוק החפשי. אנשים חולים לא יכולים לקנות. הם מפריעים לצמיחה הקדושה.
אנחנו – מוזנים על ידי תקשורת האוליגרכים ובעלי אינטרסים נוטים לחשוב שההפרטה המואצת, שהירידה במעמד העובד, שהגדלת הפערים הם כוח טבע. אין בלתו. יש. יש. אנשים פשוט צריכים להחליט ולהתנגד ולדרוש את חלקם בעוגה. אנחנו בעצם הרמת ידיים וישיבה בחיבוק ידיים משאירים לילדינו ירושה קשה, חברה חולה, ומפולגת ואפס ביטחון בעתיד.
כאשר אנחנו בצד המרוויח של המשוואה – למשל רופאים שגם מתקיימים במערכת הפרטית, קל מאוד להסביר לעצמנו שמדובר בכוח טבע ואין מה לעשות לגבי הרס המערכת.
קל לשכוח את המחוייבות שלנו להאבק למען בריאותם של אנשים ללא קשר למצבם הכלכלי
האדישות ובעצם הנקודה העיוורת שלנו כרופאים לחולים שלא יכולים לקנות תרופות, לאנשים שמסורבים טיפול או שיושבים ומחכים בתורים ארוכים רק בגלל שאין להם מושלם סופר דופר היא מאוד נוחה. בינתיים אנחנו מרוויחים. יכולים להמשיך לחלטר בציבורי ולעבוד בפרטי. האדישות הזו תוביל לאבדן הבסיס המוסרי של המקצוע שלנו.
אייל גרוס עוד שכן מרשימות מדבר גם הוא באותו עניין
הי אני נמרוד מ'רופאי החלום' כשבאת אלינו לחיפה נעצרנו בסוף ודיברנו על הסיקוראלים ועל השאלה למה באת אלינו, זוכרני? משקפיים, זקנקן, אף.
היה טוב מאוד שדיברת איתנו, פתחת נושאים כמו ההגעה לטיפול הקהילתי והגדרות מקצוע וגם פשוט סיפרת סיפורים מעניינים וחביבים על חייו של רופא קהילתי. אנחנו עובדים כל כך עמוק בקרבי המערכת הממסדית שלפעמים נדמה לנו שזה כל העולם הטיפולי. לשמחתנו הליצנות היא השפה של האנושי והרגשי והטבעי ואנחנו חופשיים בתוך המחלקות ותוך כדי הטיפולים המודרניים מדי, ליצור קשרים אמיתיים של טיפול אישי הדדי ויצירתי כזה שעמד בבסיס הרפואה מאז שהקופים התחילו ללטף אחד את השני נדמה לי.
אני שמח לפגוש את הבית הזה ברשימות, נראה לי שאמשיך לעבור כאן בסביבה
תגובה מאת: נמרוד | פורסם ביום: 21 במרץ 2007 | בשעה: 1:57
שמח לראות אותך חביבי.
מניח שניפגש. תודה
אני דם מאוד נהניתי להרצות לכם, ובמיוחד ניסיתי להעלות נושאים שיגרו לכם את הדמיון, שיצרו שינוי ואתגר.
אני מבין ממה שאמרת שהצלחתי במשימתי.
בכלל, אתם קבוצה מדהימה.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 21 במרץ 2007 | בשעה: 8:45