קצת לפני הבחירות – כתבתי מכתב לראש הממשלה החדש בנושא מערכת הבריאות.

המכתב פורסם עם עריכה בכתב העת חברה – כתב עת סוצאליסטי לענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות.

אחרי הבחירות – כשהגמלאים קיבלו את משרד הבריאות חשבתי שאין טעם ללדבר בכלל.

כעת מתברר לי שצדקתי. המפלגה האומללה הזו שמיישרת קו עם כל מה שזז לא מקיימת אפילו את המינימום עבור בוחריה.

כאשר 30% ויותר (כמו שכותב אייל גרוס) מההוצאה הלאומית לבריאות יוצאת מהכיס של החולים (והעניים כידוע חולים יותר), וכאשר את בעלי ההון – את המעסיקיפ פוטרים מאחריותם לבריאות עובדיהם, החולה שלי לא יכול לקנות תחבושת, ואמא לא יכולה לקנות אנטיביוטיקה טובה לילד. לפעמים היא תבוא לבקש בראש מושפל אנטיביוטיקה זולה יותר, ולפעמים לא תיתן אנטיביוטיקה.

אייל גרוס – איש משפט כותב כבר זמן כאן בנושאי רפואה ומשפט. הוא מדבר על הזכות לבריאות. אני רוצה לדבר על הזכות לחיות – הזכות הבסיסית ביותר שנעלמת מהשיח של זכויות האדם כי הזכות לחיות עולה כסף. ועשירים צריכים לשלם בעבור זכותם של עניים לחיות. זה לא מעניין. יותר מעניין לדבר על זכות הציבור לדעת, או, על כבוד האדם וחירותו. מי צריך כבוד וחירות כשאי אפשר לחיות? חיים ובריאות הם תנאי מקדים לכל הזכויות האחרות והתפקיד שלנו – של הרופאים ושל אנשי המשפט להילחם על הזכות הזו.

אני מצרף כאן את המכתב כפי שכתבתיו לפני כשנה (עוד קצת למטה). הכל נכון היום – המצב רק החמיר. ויחמיר. ויחמיר. עד שיכנס לאי ספיקה, והמערכת כולה תקרוס.

ראש ממשלה יקר!!

ראשית, כרופא וכמטופל אאחל לך בריאות שלמה. אנחנו זקוקים למנהיג אמיץ בדיוק כמוך שיוכל להניע את גלגלי השינוי אל עבר עתיד טוב יותר. אני מניח שאתה חושב בכובד ראש על הנושאים החברתיים שעל הפרק, הרי דיברת עליהם כל כך הרבה לפני הבחירות.

ברשימה זו אביע את (עניות) דעתי. אפרט את האתגרים הקשים ביותר שניצבים לפניך בתחום שירותי הבריאות, אלו שדורשים תיקון מיידי.

מספר קווים מנחים :

1. מדינת ישראל הגדירה את שירותי הבריאות כזכות בסיסית של כל תושב במדינה. יש לנו חוק נפלא עם כוונות נהדרות שהולך ונשחק בעשור האחרון לעיתים בצורה מכוונת, פעמים אחרות בלי משים.


2. המדינה היא בעלת הבית של שירותי הבריאות מאז חוק ביטוח בריאות ממלכתי, דרך מוסדות שמתוקצבים על ידיה. קופות החולים ובתי החולים. האחריות לתיקונם של שירותי הבריאות בידך. קופות החולים, הרופאים, המטופלים ובתי החולים יכולים לשמש שותפים לשינוי, אבל רק אתה יכול להניע אותו.  


3. מערכת הבריאות של ישראל בבסיסה היא מערכת טובה, מתפקדת, ויעילה במונחים בינלאומיים. לכן, בניגוד למצב במערכות אחרות, עבודתך כאן יחסית קלה. עצירת תהליכים שיובילו לקריסה עתידית, ותיקון עוולות שנוצרו במהלך אחד עשר השנים מאז הועברו שירותי הבריאות לאחריותה של המדינה.

רשימת בעיות לטיפול מידי ופתרונות אפשריים:

• מימון שירותי הבריאות – בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי תוכנן המימון להגיע משלושה מקורות. האזרחים ישלמו מס בריאות שינוקה בכל חודש ממשכורתם, המעסיקים ישלמו מס מקביל, ואת השליש הנוסף תשלם המדינה. כדי להקל על המעסיקים הוחלט לא לחייבם לשלם את חלקם, והמדינה אמורה למלא את חלקם זה. כיום, המצב שונה. מס הבריאות והמדינה מממנים כשני שליש מעלות שירותי הבריאות. שליש נוסף, ואחוז זה הולך וגדל עם השנים ממומן ישירות מכיסם של החולים באמצעות תשלומים שונים. השתתפות עצמית, תשלום על בדיקות – טופס 17, תשלום על תרופות או טכנולוגיות שאינן בסל וכדומה. מצב זה אינו יכול להימשך. החולים שנמצאים בשלב פגיע ביותר בחייהם הם אלו שמשלמים את השליש החסר.  החולים הם בעיקר הקשישים, הילדים הצעירים, יש יותר תחלואה בקרב עניים.




• פתרונות – מצב אבסורדי זה צריך קודם לעצור, ואז לשנות לחלוטין. מימון ישירות מכיס החולה צריך להיות סמלי ולשמש רק למניעת ניצול של המערכת. יש צורך בהפיכת מס הבריאות ממס יחסי למס פרוגרסיבי, יש למחוק את תקרת המס, לא ייתכן שאדם שמרוויח מאה אלף שקלים בחודש ישלם כמו זה שמרוויח עשרים אלף.


• יש להעלות את המס באופן כללי על ידי מס מעסיקים נמוך, סביב אחוז אחד מהשכר. מקורות אלה ישמשו למימון עלויות שמשולמות מהכיס כיום. מס זה גם יגדיר את אחריותו של מעסיק על בריאות עובדיו.


• תשלום בעבור תרופות צריך להיות סמלי. לא ייתכן שתרופות שנמצאות בסל הבריאות יעלו עשרות ואפילו מאות שקלים לטיפול חדשי. תשלום זה מונע טיפול טוב ומלא, והוא יקר למדינה בטווח הארוך. כולנו נשלם בריבית מחר על החיסכון של היום.


• תשלומים ישירות מהחולה צריכים גם הם להיות פרוגרסיביים, לבעלי הכנסה נמוכה צריכה להיות תקרת השתתפות עצמית חודשית מקסימאלית. בעלי הכנסה גבוהה ישלמו יותר.


• חוסר שוויון בחלוקת השירותים. בערים הגדולות, במרכז הארץ יש יותר רופאים, יותר בתי חולים, יותר שירותים. רופאים ובתי החולים בפריפריה נאנקים תחת העומס. בדרום מספר מיטות האשפוז לגודל אוכלוסייה הוא הנמוך ביותר, לעומת איזור פתח תקווה בו היחס הוא הנמוך ביותר. האוכלוסייה הערבית מקבלת פחות מזו היהודית והעניים מקבלים פחות מהשירותים מאשר העשירים. הצורך בתשלום מתוך הכיס שתואר קודם, חוסם גם הוא את הגישה לשירותי בריאות לעניים.




• יש להיכנס למהלך מיידי של תקנון ברמה הלאומית. תקנון זה יקבע את כמות השירותים לאוכלוסייה. כמה מכשירי MRI לכל מליון אנשים? כמה מחלקות ניתוחי לב? כמה מרכזי השתלה? כמה מיטות אשפוז בכל איזור? מהלך זה יגדיר את כללי המשחק וההשקעות בשירותי הבריאות לעשור הקרוב כדי להביא לשוויון בין מרכז לפריפריה. מהלך זה גם יחסוך הקמה של מחלקות ויחידות ללא צורך אמיתי.


• חוק ביטוח בריאות ממלכתי מגדיר כי שירותי בריאות צריכים להינתן ברמה סבירה ובמרחק סביר. מהלך התקנון שתואר קודם יגדיר גם באופן ברור מה נקרא סביר. האם נסיעה ממצפה רמון לבאר שבע לצורך ביצוע צילום חזה זה סביר? אם זה לא סביר מי משלם את הוצאות הנסיעה? ואת יום העבודה?


• סל השירותים תקוע. הסל שנקבע באמצע שנות התשעים היה מצוין. רוב הטכנולוגיות המתקדמות דאז נכללו בתוכו, ושירותי הבריאות שקיבלו האזרחים היו מהמתקדמים שישנם. בשנים מאז הרבה טכנולוגיות מלהיבות ותרופות יעילות הומצאו ונכנסו לשימוש סדיר, אך, סל השירותים לא התקדם בקצב הרצוי. עובדה זו מאלצת רופאים וחולים לחיות עם פתרונות שאינם אופטימאליים, או, להציע בכל יום יותר ויותר פתרונות שאינם ממומנים על ידי המדינה. יש לזכור שחוק זכויות החולה מחייב את הרופאים להציע כל טיפול למטופל בלי קשר למחירו. על רקע זה הופיעו מגוון ביטוחי בריאות פרטיים שמוצעים על ידי חברות מסחריות עם כוונת רווח. ביטוחים אלה כמובן משמשים את העשירים.




• יש להגדיל את סל השירותים ומיידית כדי לשמור על מערכת הבריאות הציבורית שתהפוך לא רלוונטית ולמערכת לעניים בלבד בלי קידום הסל.


• מעבר להגדלה ראשונית יש לקבוע בחוק את הגידול השנתי לסל הבריאות, גידול זה ימנע את המשחק השנתי סביב קביעת התקציב. אין שום מקום להתערבות שנתית גסה כל כך של אנשי האוצר בבריאות.


• מקורות למימון תוארו למעלה. ישראל היום נמצאת בקצה התחתון של מדינות המערב מבחינת ההשקעה הלאומית לבריאות. אנו משקיעים כ 8.5% מהתוצר על בריאות. הוצאה זו כוללת בתוכה את התקציב שמתקבל מהאוצר, וגם את התשלומים הישירים מהחולים. ראשית, וכפי שנאמר יש להגביר את ההוצאה התקציבית על חשבון ההוצאה התשלומים הישירים. שנית, יש לשקול העלאה מכוונת של ההוצאה הלאומית ל 9% תוך הקפדה על השימוש בתקציב נוסף זה. תקציב זה צריך לשמש בעיקר לסגירת פערים ולרפואה מונעת.


• דגש על רפואה טיפולית ולא על רפואה מונעת. מערכת הבריאות בנויה כדי לספק שירות לאדם החולה. היום, אנו יודעים לעשות המון בתחום המניעה, אבל, העומס של רפואת החולים אדיר. מערכת טיפת החלב – מעקב ההיריון וטיפול מונע כולל חיסונים בילדים, היא דוגמא לרפואה מונעת נהדרת. המספרים הנמוכים של תמותת תינוקות, תמותת אמהות סביב הלידה, ואחוזי המחוסנים הגבוהים בישראל מעידים על יעילותה של מערכת זו שעומדת בפני סכנת סגירה כמעט מדי תקציב.




• אסור לסגור את טיפות החלב. יש להשתמש במערכת זו גם לצורך רפואה מונעת של מבוגרים וקשישים. אין סיבה שאחוז המחוסנים בקרב הקשישים יהיה נמוך כאשר יש מערכת שלמה שממוקמת בכל שכונה שיודעת לעבוד בצורה טובה כל כך.


• קופות החולים יקבלו תקציבים "צבועים" לצורך רפואה מונעת וכך יחויבו להשקיע בתחום זה..


• טיפול בתחומים האחרים – חברות שוויוניות יותר ומקוטבות פחות הן חברות בריאות יותר. חינוך תורם לעיתים לבריאותם של אנשים יותר מאשר טיפולים סופר מורכבים ויקרים. תזונה טובה מאפשרת בריאות טובה. סביבה בריאה שומרת על בריאות החיים בתוכה. יש בנו את הכוח לשפר את כל התחומים האלו.

אדוני, המון בעיות נוספות ישנן, אלו נראות כחשובות ביותר לטיפול בתחילת הקדנציה. אנשים בריאים יותר עובדים יותר, מייצרים יותר, וקונים יותר. הבריאות שלנו היא השמן בגלגלי הצמיחה הקדושה לכל כלכלן שוקחופשי באשר הוא.