סוער
סוער בחוץ. סוף סוף אולי יהיה כאן יום שני של גשם השנה.
השפעת משתוללת, גם אבעבועות רוח. גם שלשול סתם, ושיגלה, ועוד נזלת מעצבנת.
נראה שכולם חולים. יש ימים שמרגישים ככה.
ימים חולים.
מקצוע מוזר. עכשיו אני מלמד סטודנטים בשנה ראשונה את חווית המטופל המאושפז.
מנסה להרביץ בהם קצת חוויה אנושית לפני שהרפואה מקלקלת, לפני שמתחילים לראות את החולה כמחלה, דרך האיבר בגוף, דרך הליקוי. לנסות לדבר, להבין מאין בא? לאן הולך? איך קטיעת החיים בבית החולים מרגישה לו? איך למשפחה? מנסה שיתחברו קצת, שיראו בזקנה במסדרון קצת גם את סבתא שלהם.
עשינו ניסוי. ביקשתי היום שישאלו את המטופלים כמה זמן לא חיבקו אותם. כמה זמן לא חוו מגע אנושי אוהב ורך.
נראה אם יהיה להם האומץ. אני כבר שאלתי. הרבה פעמים. התשובות מדהימות. לנו, כאנשים צעירים, כהורים, יש חיבוקים ונישוקים, ואהבה גופנית וקרבה כל היום. ולגברת בת שמונים? אלמנה מזה עשרים שנה? ולשכן שלה לבניין?
מנסה שיראו את הבדידות העצומה מסביב, ואיך אנחנו, ברי המזל שמצליחים להיכנס לרגע ולגעת במקומות הכי עמוקים בחייו של אדם חייבים, מוכרחים, לנצל את הנגיעות החטופות האלו לליטוף של אהבה, גם אם לא פיזית. חיוך, קרבה, הקשבה.
במקביל, סטודנטים בשנה השישית מלווים אותי יום יום במשך שישה שבועות. קשה לתאר במילים את השינוי שעובר על אדם צעיר מהשנה הראשונה לשישית. את הציניות, את החיברות לעולם הרפואי המנוכר, את הדחייה הבסיסית מכל מה שלא מסתדר בדיוק בפרדיגמה. מה לעשות אני אומר. לעצמי בעיקר. גם להם. רוב החולים לא קראו את הספר. הם לא מתאמים לתבנית מהפרק בעמוד אלף מאה ועשרים. הם אחרים. אנשים. עם משפחה, עם בנים שדואגים, עם נכדים שמתגעגעים לסבא. עם סיבה לכאב שלא עוזב. לפעמים הכאב הוא החבר הכי טוב שלהם. הוא מזיז הרים, מצליח להניע את הילדים לעזור, מצליח להביא אנשים לבקר ואפילו מצליח להביא קצת חמלה לחיים בודדים. איך אפשר להיפטר מכאב חבר כזה בעזרת מורפיום? אולי נקשיב קצת?
חבר טוב, ומורה טוב אמר לי השבוע שאני צריך להקשיב לכאב. לנסות להבין מה המסר שלו. מה הוא אומר שהמטופל לא יכול. ניסיתי. שמעתי רק צעקות. צלצולים. קולות מוזרים.
אני מנסה להראות להם שכרופאים צריך לעבוד ברמה התאית, ברמת האיבר, המערכת החולה, אבל גם ברמת האדם השלם, המשפחה, הקהילה ובמיוחד ברמה הפוליטית. רופא של אמת צריך לעבוד בכל הרמות.
מחר תגיע המדריכה שלי לשבת במרפאה ולדבר. לביקורת.
המקצוע המוזר הזה, בו אתה תמיד תלמיד ומורה, ושולייה, ואפס מאופס, ובעל כוח אדיר.
לילות בלי שינה – אולי טעיתי? אולי העלתי מינון מהר מדי? אולי? המקצוע הזה בולע, גורס, אוכל, טורף, הורג.
אנשים חיים יותר היום. צוברים בעיות. ומחלות. ותרופות על תרופות בשכבות. כמו תל. עוד שכבה ועוד אחת. ואז, פתאום נוגעים בפינה אחת בשכבה תחתונה, וכל התל קורס פנימה. כמו חור שחור. בובה על חוט. ועוד לילות ללא שינה, וייסורים.
פיל בחנות חרסינה. רופא עם פנקס מרשמים. מקצוע מוזר.
וידוי מצמרר: אני מעריץ אתכם, הרופאים. כמה אומץ, אחריות, אנושיות ומסירות נדרשים כדי להיות רופא טוב…
תגובה מאת: אלעד | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 0:02
על הציניות והחספוס ועל כל השטויות הביופסיכוסוציאליות של רופאי המשפחה. עצם זה שמכריחים אותנו לשבת לידכם במשך ששה שבועות שלמים זה לתת טו מאץ ריספקט להתמחות המטופשת שאתה בחרת (כן כן, אתה בחרת) ללכת אליה.
למה אני צריך לשבת ליד רופא משפחה ולשמוע כל היום על כמה החולה הזה מסכן כי אין לו מקורות תמיכה כאלה והעץ משפחה שלו הוא כזה, ואה, יש גם חולה מרותק וילד חולה ולכתוב תיקים מטופשים אינסופיםם? אני אגיד לך למה, בגלל רגשי הנחיתות שלכם
איפה שיש רגשי נחיתות ברפואה- יש משימות ויש סבבים ארוכים ומיותרים
תגובה מאת: סטודנט שנה ו' | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 0:38
סתם ילד רדוד.
אולי במסגרת העולם המעוות שלנו תקבל פעם תעודה ותוכל לחלק לאנשים תרופות לפי מה ששיננת מהספר, אבל רופא, במובן המלא והאמיתי של המילה, אתה בטח לא תהיה.
טוב נו, יכולת גם לבחור ללמוד פסיכולוגיה ואז היית עושה נזק עוד יותר גדול
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 1:00
(והכותרת היא לא כמו שהיא נשמעת) – כלומר, גם רופאים חולים לפעמים, והילדים שלהם, ובני הזוג שלהם, או ההורים, או השכנים – למה החולים צריכים להתפס כ'האחר'?
כשהם 'האחר' אז רופאים בביקור במחלקת נשים יכולים לשאול כשנכנסים לחדר 'התינוק של זו, חי או מת?, או להדגים פרוצדורה רפואית תיאורטית על גוף אישה ששוכבת במחלקה כשהיא לא מבינה שאת הניתוח שמתארים עליה היא לא הולכת לעבור והשרופאים לידה הם בסך הכל תלמידים. .
כשהחולה הוא 'האחר' אז רופא יכול להגיד לי 'למה את צריכה לדעת את השם שלי, את ממילא לא תזכרי' לפני שהוא נוגע באיברי המוצנעים.
או להגיד לאמא מודאגת שתפסיק לשאול שאלות ותלך להכין אוכל או משהו כזה.
אז קודם כל אני מברכת שיש בכלל שיעורים על החוויה האנושית – אבל את החוויה האנושית אפשר לחוות הכי טוב כשמקלפים את החלוק ואת התארים, אחרת היא הופכת לעוד שיעור ולעוד שלושה עמודים במחברת ללמוד למבחן.
תגובה מאת: יעל | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 7:04
המזל הוא שהמקצוע שלנו כל כך רחב ומתאים להמון סוגים של אנשים. גם כאלו שלא אוהבים אנשים. גם כאלו שרוצים לעבוד בצורה מכאנית וברור שהפתרון שלי הוא לא הכון לכל אחר. יש גם רופאי משפחה מכניסטיים ויוש יותר פסיכוסוציאליים ממני. כל אחד בוחר את הנתיב שלו ברפואה ויש מספיק עבודה לכולנו.
ברפואת משפחה על צורותיה השונות עוסקיפ יותר משליש מהרופאים. זו הסיבה שיש סבב ארוך וגם הוא כנראה לא ארוך מספיק אם לא הספקת להבין את החשיבות של המקצוע שמטפל בחולים רוב הזמן.
בכל מקרה אתה תמיד מוזמן לעשות אלקטיב בפתולוגיה – עושה רושם ששם לא יפריעו לך עם השטויות האלו של החולה המסכן בלי כסף, בלי בית או בלי מקורות תמיכה.
ובהחלט בחרתי. בחרתי להיות רופא משפחה בגאוה, עם הרבה אפשרויות אחרות, ובלי טיפה אחת של בושה.
הדבר אולי המצער ביותר הוא שלא למדת בכל המסלול הזה של שש שנים לכבד את אלו שמשקיעים מזמנם כדי ללמד אותך בלי לקבל תמורה.
אבל, אני מניח שנתראה כשהגלגל יתהפך ואתה תנבה להרביץ קצת תורה ולהיות מורה. נראה.
דרך אגב, קיימת היום נטייה בבתי ספר חדשים ומתקדמים להעביר את רוב ההוראה הקלינית אל הקהילה – שם גם מתרחשת רוב הרפואה. אנחנו אתה וגם אני לומדים רפואה לפי המודל הישן שלה שהשתנה לנו מול העיניים. מבחינות מסויימות לך היה מזל שאתה לומד בצורה קצת מעוותת, ואני נאלצתי לסבול באהבה שנים ארוכות בבית חולים בלי להרוויח מזה הרבה.
בהצלחה.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 7:06
עיניי.
הלוואי והיה אחד,רק אחד,כמו כותב הבלוג,בצוות ש"טיפל" באבי.
אם היה אחד כמו כותב הבלוג,אבי עוד היה בחיים.ולכותב הבלוג אומר:
ירבו כמותך בעולם.
אתה אחד מתוך מליונים,שעדיין מאיר את האפילה.
תגובה מאת: אזרח. | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 7:21
לא בטוח. מה שאתה רואה כאן זו גרסה אחת שלי. בגרסה 1ץ5 למשל אני אחר לגמרי.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 7:39
חלק מהביקורת שלך על ההוראה מאוד מקובל עלי, ולכן אם טרחת להביע ביקורת אולי תנסה לחשוב על הצורה הטובה ביותר – או הגרועה פחות בה היית רוצה ללמוד על רפואת משפחה.
קח כנתון שמדובר בשישה שבועות – יותר או פחות מדי זה כבר לא ענייננו. ככה. חוק טבע.
אז בוא תנסה לספר את הביקורת שלך בדרך אחרת ואולי הסטודנטים בשנים הבאים יסבלו פחות קצת.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 7:43
חסרונך באתר זה הורגש עד מאוד.
ובאשר לסאטודנט שנה ו' – נראה שמדובר במתחזה, אמנם בוודאי שקיימים כמותו, אך לה שלא סביר שהיה מרשה לעצמו להתבטא בכזו טיפשות במקום פומבי, גם אם בעילום שם.
יום נפלא והרבה גד גשם בדרום
תגובה מאת: עובר ושב | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 8:31
לבוא לפה ולקרוא אותך מדי פעם.
כל כך שונה מאחת החוויות האחרונות שהיו לנו עם רופאים.
http://www.notes.co.il/yemima/25314.asp
הו, והווירוסים המשתוללים – כולם בחרו להשתולל אצלנו בבית. :-/
תגובה מאת: ימימה | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 8:46
האמת? אני מתלבטת בין הרצון לאחל לך שינה טובה וקלה לבין לשמוח שאתה ככה, מתלבט והופך.
יש משהו מרחיב לב, תמיד, בלפגוש אנשים שאוהבים ומתייחסים ברצינות אמיתית למקצועם, לעבודתם, בעיקר כשאלו מתחברים עם אנשים.
נ.ב. זוהי תזכורת במסווה תגובה 🙂
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 9:00
לך על פאתולוגיה.
תגובה מאת: ד.ט | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 10:09
אז זה התחיל בזה שמר סיקורל מכנה את הסטודנטים הבוגרים כציניים ומנוכרים וממשיך בסטיגמות של כותבי התגובות
בואו ואתאר לכם את המצב מנקודת מבטי
אני סטודנט שנה שישית, למדתי המון חומר מהספרים, הייתי בהרבה סבבים במחלקות השונות בבית החולים והריטואל הוא כזה שבכל מחלקה שלא ממש יודעים מה לעשות איתך (ובמקרה של רפואת משפחה זה ששה שבועות) אז מתעקשים לתת לך משימות להנעמת זמנך
אז כזהו המצב- הצמידו אותי לרופא דובר רוסית במשך ששה שבועות. יום יום לשבת לידו ולשמוע אותו מדבר רוסית עם הרוסים , ככה במשך מס' שעות. לאחר מכן לקבל את אותו נאום בדיוק כל יום על כמה שצריך אדם מקורות תמיכה (לא גיליתי את זה לבד במהלך חיי , בהתמודדות עם בני משפחה חולים, בהתמודדות עם חוילם בבית החולים, זה רק בקהילה הבעיות האלה???) , זה ממשיך עם לנמנם מול הרופא בזמן שהוא מדפיס מרשמים ומטלפן לקופת חולים כללית על מנת להשיג אישורים לתרופות וזה מסתכם בהכנת שלושה תיקי חולים- עמוסים בפרטים שלבסוף יושבים מול 2 בוחנים משועממים שמרפרפים על התיקים בחוסר חשק מוחלט
קודם כל יש לי בעיה עם התפיסה של – יש לנו 6 שבועות וזהו, עכשיו בואו נראה מה אפשר לעשות. כן אפשר לנתב את הזמן הזה למחלקות שלא יצא לנו לראות בכלל או לדיונים קליניים וגישה – דבר שכל כך חסר לסטודנט הרפואה שעמוס בחומר ולא יודע איך לעבד אותו
הצפיה היומיומית הזאת ביחסי רופא חולה (שמכירים כבר זמן, מסתחבקים, בעיקר מרגיעים זה את זה ( לא מוסיפה לאף אחד מהסטודנטים בריאות , ידע או גישה
הרי גם אתה מר סיקורל יודע שאנושיות לא חסרה בקרב בוגרי ב"ש, גם לא אמפטיה וגם לא התיחסות טובה וכנה למקורות התמיכה של החולים
את זה מקבלים באובר דוז ברפואת המשפחה, בלי פרופורציה בכלל
והמסקנה שלי מהסבב- אכזבה גדולה. אם במהלך כל לימודי הרפואה אתה אומר לעצמך- החולה יגיע לרופא המשפחה עם רשימת התרופות, הוא כבר ידאג לאזן אותו, הוא מכיר אותו, אתה מגלה שבסופו של דבר הכללים מאוד פשוטים- אם החולה מורכב הוא מפונה לבית החולים, אם הוא קצת חולה אז מפנים לרופאים מומחים ואם הוא לא חולה אז מדפיסים מרשמים ואישורים ולא מקדישים זמן מיותר להתעסק בזוטות כמו איזון החולה
תגובה מאת: סטודנט שנה ו' | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 10:20
1. כנראה שלא כתבתי ברור מספיק. הטרוניה היא בעיקר לעצמי – מען השקפה פניה. אני עברתי את אותו תהליך וגם הפכתי בין שנה ראשונה לשישית לשונה. אני לא חושב שיש כאן בעיה, בסך הכל תארתי את מה שקורה לסטודנט, אני מניח שלא תתווכח איתי שחל בך שינוי. חלקו המשמעותי נובע מחיברות למקצוע הרפואה -= חלקו בלתי נמנע. חלקו נועד להציל אותנו. בניגוד למה שכתבה יעל – החולים הם לא נחנו. אנחנו מוכרחים קצת מרחק כזה או אחר, מעט מבט מהצד כדי שנוכל לטפל בצורה אפקטיבית במטופלים. כמו שאינני יכול להיות רופא טוב לילדי או לעצמי – אני פשוט מחובר מדי. יש משהו טוב בהתבגרות, בהתפכחות, בציניות. אני מנסה ללמד את עצמי יום יום להלך בין הטיפות, ואני בטוח דרך אגב שגם אתה.
2. הנסיון שלך בסבב ברפואת המשפחה לא שונה בהרבה משלי. אינני יכול לאמר שכשהייתי סטודנט הייתי מרוצה ממה שעברתי – אני מקווה שהסטודנטים שהיו ויהיו אצלי יהיו קצת יותר מרוצים אבל לגמרי לא בטוח. הלימוד ברפואת המשפחה הוא גם המקום היחיד בו לומדים בצורה המסורתית – מורה אחד מול תלמיד אחד ולכן – לא בכל פעם יש חיבור טוב בין התלמיד למורה, כמו כן לא כל המורים שלנו הם אנשים מרשימים, או דוברי עברית בצורה רהוטה. בכל מקרה יש המון מה ללמוד מכל אחד מהם, וברור שיש צורך בשיפור מתמיד של איכות ההוראה. חלק מתוך הדברים שעברת – הוראה בקבוצות קטנות על ידי מומחה שזמנו מוקדש להוראה – הוא לקח משנים קודמות בהן אנחנו בתור סטודנטים אמרנו שרמת ההוראה משתנה מאוד, יכולה להיות נמוכה מאוד או טובה, ושמוכרחה להיות לפחות במידה מסויימת הוראה טובה בסיסית לכולם.
דווקא בגלל שאני מסכים עם חלק מהביקורת שלך – אני חושב שכדאי לנסות להעביר את הביקורת מפסים של פסילת המקצוע או הסבב לחלוטין לפסים של שיפור תכלס.
ושוב אני אומר, גם אם אתה חושב שהזמן ברפואת משפחה בשבילך היה מיותר – החשיפה היחידה לרפואת המשפחה שמהווה שלושים אחוז מהרפואה היא חשובה, בלתי נמנעת, גם למי שלא אוהב אותה. אני יכול לסמן מספר סבבים אחרים שהייתי מוותר עליהם בשמחה אבל כאן נכנס הטעם האישי ואנחנו לומדים בבית ספר ולא לפי תכנית אישית.
לכן, ואולי כדאי יותר לעשות את זה במייל אני מבקש שתנסה להקדיש קצת זמן בלחשוב מה בכל זאת היה עוזר לך גם אם לא להנות לפחות ללמוד יותר בזמן הסבב – כי לא באנו לכאן להנות.
ההערה הראשונה – בחירת המדריכים והאוכלוסיות שהם מטפלים בהם כך שיהיו בהם שיעור סביר של דוברי עברית.
ההערה השנייה – לנסות להפעיל את הסטודנט לעבודה עצמאית במקום להניח לו להרדם מאחורי הרופא.
ההערה השלישית – לנסות להוריד למינימום את שיעור הניירת המיותרת, האישורים, המרשמים והפקידות בזמן החשיפה של הסטודנט.
כל ההערות הללו תקפות ואם אלו ההערות שלך כולן אני מבטיח לנסות שהסטודנטים שלי ייחשפו כמה שפחות לכך.
בכל מקרה, לא היה כאן שום דבר אישי בכלל. הסטודנטים שלי וכמעט כל הסטודנטים בבאר שבע הם אנשים נחמדים מאוד ונעימים מאוד – רובם גם יהיו רופאים טובים.
אין כאן שום דבר אישי – הרשימות בבלוגים לא תמיד חייבות להיות קשורות אחד לאחד למה שקורה במציאות.
בכל מקרה תודה על הערות, ואם תרצה להמשיך דיון במייל אתה מוזמן – סודיות מובטחת.
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 11:27
טקסט: אסי סיקורל כותב באתר שלו על רופא שמבין את החיים של המטופלים שלו.
…
טראקבק מאת: דברים שעוברים לי בראש | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2006 | בשעה: 19:52
קראתי את התגובות שלך ופשוט קשה לי להבין מה אתה מחפש בתחום? "התמחות מטופשת" "מדבר רוסית עם הרוסים" ועוד התבטאויות… אני מבין שאתה מתוסכל מהמערכת הרפואית הלימודית ואולי גם מעוד דברים בחיים אבל לגישה כמו שלך אין מקום אצל מי שמעוניין לעזור לציבור. אם אתה לא מבין את החשיבות של רפואת משפחה (ולא צריך להיות סטודנט בשביל זה) כדאי שתחזור קצת לחומר מדעי, יש ספרות ענפה בנושא
תגובה מאת: ע' סטודנט לרפואה | פורסם ביום: 10 בינואר 2007 | בשעה: 20:17