תייר רפואי 1
בטיסה מעל קנדה ראיתי שוב שיש עולם אחר. כמעט ריק מאדם ורחב רחב. השמש ניסתה לשקוע במערב במשך שעות ואנחנו במטוס רדפנו אחריה מערבה במשך שעות ולא נתנו לה. אדמה פראית, מחורצת נהרות וירוקת עד. אזורים שלמים בלי כביש בלי זכר להומו סאפיינס – האדם החושב, הכובש, המשמיד.
ברחתי קצת מהמקום הצפוף הזה שלנו, הדחוק באנשים, שהורגים זה בזה בשביל פיסת קרקע. שחולמים על כלא תת עירוני שיושב על חצי דונם מוקף בגדר. ברחתי אל המרחבים העצומים. יש עולם חדש. והוא פראי וגדול. ברחתי כדי שאוכל לחזור.
הטיסה הייתה גם המקטע הראשון של תענית שתיקה. לבד. בשקט. כמה שפחות תקשורת. מהנהן לדיילת, מחייך. המילים היחידות היו – עוף, סודה, קפה, כן, עוד סוכר. עונג צרוף. כמה שיותר במחשבות. בפנים.
מתקרבים לאנשים
המטוס מתקרב לאזור אנושי. חוות. כפרים. עיירות. פרברים. כבישים מהירים. עיר ענקית לחוף אגם. ברוכים הבאים לטורונטו. הגירה, מכס, מלון. ליל מנוחה.
לטורונטו הגעתי להציץ במודל רפואה אחר. שלם. ד"ר אסתר קוניגסברג עבדה כרופאת משפחה הרבה שנים. כמו רבים אחרים היא הרגישה שיש משהו חסר ברפואה שהיא מציעה למטופליה. שבע וחצי דקות בממוצע למטופל לא נראה לה מספיק, וחוסר היכולת שלה באמת לעזור גרם לצאת לחיפושים. די מהר היא גילתה את המדיטציה, את הדמיון המודרך וההיפנוזה. אחרי עוד חיפושים היא מצאה תכנית הכשרה רצינית ברפואה אינטגרטיבית. ענף חדש ברפואה שמנסה להשתלב עם אומנויות ריפוי אחרות. מדובר בעסק רציני. מדעי ומחקרי מחד וקליני וטיפולי מצידו השני. במשך שנתיים היא למדה הרבה על תזונה, אומנות הריפוי, פילוסופיות זרות, רפואת צמחים, רפואת מגע, רפואה סינית, רפואת אנרגיה, מדיטציה והיפנוזה. ועוד המון. הרעיון אינו להפוך למטפל בכל התחומים הללו אלא לדעת קצת על הפילוסופיה, על המהות, על היכולות של כל אפשרות. כמו שאני כרופא משפחה יודע קצת על רפואת עיניים, קצת באף אוזן וגרון, קצת ברפואת נשים, ויכול לתקשר עם כל המומחים הללו, היא למדה את השפה שתאפשר תקשורת עם מטפלים אחרים. היא למדה גם מה הצליחו להוכיח שעובד, מה ברור שלא, ואת הים הגדול שעוד לא בדקו אבל אולי.
המהפך האמיתי הוא באימוץ או למידה מחדש של הגישה ההוליסטית שרואה את האדם כיצור מורכב רב מימדי שמורכב ממולקולות ותאים, איברים ומערכות, אבל גם מנפש וגוף שלמים שאי אפשר להפרידן. היא למדה גם צניעות. כמו שאני יודע שיש דברים בכירורגיה שלא אצליח לדעת, ויש הרבה שאני צריך לשאול וללמוד מאחרים, הרפואה האינטגרטיבית מוכנה ללמוד מכל דבר שיכול לשפר את בריאותם של בני אנוש. הרבה רפואה מונעת, שמירה על בריאות וחיוניות.
בזמן תכנון הביקור חשבתי שאולי זה קצת יותר מדי ניו אייג' בשבילי. ומצד שני אולי זה כיוון האבולוציה של הרפואה העתידית? לא ידעתי.
נסעתי במונית אל המרפאה. הגעתי מוקדם וצעדתי על טיילת לחופו של אגם צלול וקריר. ענק. לא רואים את הצד השני. טיפסתי במעלה גבעה בכביש הראשי של העיירה שמוביל אל המרפאה. הכל נקי, ורחב אבל גם סטרילי. אולי סטרילי מדי.
בכניסה למרפאה מפל פנג שווי צפוי. הסידור כמו בבית. חדר ההמתנה הסלון, והחדרים האחרים נראים כמו חדרי מגורים.
חדר ההמתנה
נעים להגיע למרפאה כזו, פינת משחק לילדים, ספרייה עם חומר קריאה אמיתי – ספרים, אין טלוויזיה. אסתר מצאה רופא משפחה נוסף שהסכים לקפוץ להרפתקה. הוא ליצן רפואי ומהפנט ומה לא. יחד הצטרפו מדקרת, רופא סיני, מעסה, דיאטנית, עובדת סוציאלית – מטפלת משפחתית. כל מטופל משלם סכום שנתי כמינוי למרפאה, ויחד עם המימון הרגיל מהממשלה כולם מתפרנסים יחד. יש לימוד משותף וישיבות צוות. נראה שבמקום כזה אפשר להבריא.
חדר הרופא
אני יורה שאלות. מה אם מישהו עני ולא יכול לשלם? שליש מהחולים פטורים מהתשלום לפי קריטריונים. איך נראה מפגש שלך? חצי שעה לפחות. מפגש ראשוני שעה. יש לי חולה עם כאבים בכפות הרגליים בזמן הליכה ואני לא מצליח לעזור לה מה לעשות? אלף שאלות. היא עונה בסבלנות. הרבה סטודנטים מגיעים ללמוד במרפאה, להתבשם מהמקצוע כמו שהוא יכול להיות.
אנחנו נוסעים לאכול צהריים. מדברים על התסכול והתקווה. על המקצוע. על חיים שלמים בשירותם של אנשים. על התחושה שלי שרפואה אינטגרטיבית נוגעת רק ברמה של החולה הבודד, ואני רוצה לטפל ברמת הקהילה, בקבוצות של אנשים שתומכות בבריאות של הפרטים בפנים. המוקד בפרט נראה לי מאוד אמריקאי פרוטסטנטי וקפיטליסטי.
איך אני יכול לשלב אלמנטים מהמהפכה הזו לעבודת היומיום אצלי? להרחיב את נקודת המבט?
היא מספרת שהיא רושמת הרבה פחות תרופות מבעבר. אני מבטיח להשתדל. לעבוד על הרפלקס האקטיבי הזה שמכריח אותי להוציא כל אחד מהחדר עם מרשם.
למרות הכל היא עובדת בעיקר כרופאה מערבית – משלבת צמחי מרפא בפרקטיקה אבל מטפלת כמוני ביתר לחץ דם בהיפרכולסטרולמיה בילדים עם דלקת אוזן. הרפואה בסך הכל דומה, הדגשים שונים. בדרך החוצה מחייך אלי בית הלוויות השכן – מעל דירת הקברן ומשפחתו. עמוק באדמה זה כאן.
עמוק באדמה
היא מסיעה אותי בחזרה לשדה התעופה. בדרך לעוד תענית שתיקה במטוס שהולך מערבה. רחוק.
להמשך המסע הרפואי שלי.
וזה, נדמה, מה שיש לנו פחות ופחות כאן בארץ, ובכלל.
הערב שודרה בערוץ 1 תוכנית שעניינה וריגשה אותי: "שתי מנדולינות". על חבורה של ישראלים ותיקים (רובם בגיל הפנסיה היום), שהתאספה סביב אחד מהם (יסולח לי, שכחתי את שמו), רופא במקצועו, נגן מנדולינה ואיש רעים וידידות בנשמתו. הוא נפטר לפני כעשר שנים, אך החבורה עודנה מתכנסת ושרה, שירים רוסיים וארצישראלים, שהם שרו בנעוריהם.
ואנשי החבורה הזו דיברו על השירה בחברותא, על כמה שהיא משמעותית בחייהם, החברותא והשירה. וחשתי קנאה כלפי ההוויה הזו של קהילה וחברות והשירה הזו שבה חלקו.
ועכשיו נזכרתי בכך, בהקשר למשפט שכתבת: אני רוצה לטפל ברמת הקהילה.
זה מאוד נכון בעיני. תודה, לילה טוב!
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 9 באוקטובר 2006 | בשעה: 1:14
אסי אני מניח שאתה מכיר את הספר על הניסוי שנעשה בשנות השלושים בפקהאם שבלונדון שכלל מרפאה קהיתית יחד עם בריכת שחייה, אולם ספורט וריקודים – מעין שילוב של מתנ"ס ומרפאה קהילתית. אני חושב שקונספט דומה היה למרפאה הקהילתית של הדסה בקריית יובל – אבל אני לא יודע האם הוא התמיד.
תגובה מאת: יודן רופא | פורסם ביום: 9 באוקטובר 2006 | בשעה: 13:02
מיכל – מעניין יהיה לראות את הדוקומנט שסיפרת עליו אני אנסה לחפש את השם
ליודן – כן. שמעתי על הניסוי – היו עוד כאלו במאה האחרונה ואני תמיד חלמתי על מרכז קהילתי שיש תוכו גם מרפאה כחלק ממרחב חינוכי, בריאותי, אומנותי, בילוי וקהילה.
תודה שהזכרת לי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 10 באוקטובר 2006 | בשעה: 22:16