- מליון פליטים בלבנון. שבע מאות אלף. חמש מאות אלף. המון מספרים. כולם אדירים. ברור שמאות אלפי פליטים ממלאים את הארץ מצפון. העם האמיץ הזה הקרוב ביותר אלינו מכל הבחינות, דמוקראטיה אמיתית, שהעיפה מעליה את העול הסורי, אי של שפיות בתוך המזרח הרתחון שלנו. מוענשים קולקטיבית. המראות ברשתות הזרות קשים. הם צודקים. אין אף סיבה שבעולם שמדינה מוסרית תעניש את כוווווולם.
- אחת מהבעיות של הסכסוכים האחרונים היא העצמה שטמונה בהגדרה של ארגון טרור. אף אחד לא מצפה מהם למשחק הוגן לשמירה על חוקים בינלאומיים, לריסון. הם תוקפים אותנו קולקטיבית ואנחנו חייבים להגיב עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. החולשה שבעוצמה. מסתבר שסוריה ואיראן הן המדינות החכמות באיזור. הן משתמשות בשתי הדרכים. גם צבא סדיר ומאורגן שפועל לפי הסכמי שביתת הנשק הישנים, וגם ארגון טרור שמשמש קו קדמי ויכול לעשות כל מה שהמדינה רוצה, רק בלי שבאים עם הממשלה חשבון. אף אחד במועצת הביטחון לא מגנה, אף אחד לא מגיש תביעה בהאג. הם יכולים לאמן, לספק נשק, לממן, רק לא לקחת אחריות. לאחרונה איימו הסורים בהקמת "ועדות עממיות" לשחרור הגולן. עוד פטנט מחוכם למלחמה ללא חוקים ללא מוסר, לפיראטיות בלי לשלם את המחיר. המשפט הבינלאומי והמשפט הישראלי, כמו גם דעת הקהל העולמית חייבים למצוא את המוצא מהפרצה הזו, מהנקודה העיוורת.
- המלחמה הזו אליה אנחנו נופלים בכזו שמחה, מעבר למוראות הרגילים של מלחמה היא מלחמה בה סובלים שני עמים קטנים ואמיצים שמשמשים כלי משחק בלוח שחמט של מעצמות גדולות הרבה יותר. אנחנו מתים למען אמריקה, הם נטבחים למען איראן וסוריה. אנחנו נלחמים את מלחמת החלוץ של בוש, הם את מלחמת המאסף של אחמדינג'אד והמושכים בחוטים של אסאד הקטן (רץ בבוקר אל הגן). יש כאן תערובת מצחינה של נפט, כסף, דת, אנרגיה גרעינית, גזענות, אנטישמיות, קולוניאליזם, משתרצו. הדבר היחיד שאין כאן היא חמלה על האיש הקטן. העולם שלנו חולה ואנחנו, אנחנו אבצס מלא מוגלה שהכירורגים מאיראן ואמריקה מנקזים בסכין חלודה. אולי נרגיש קצת יותר טוב אחרי הניקוז, אבל החלודה כבר תזרע את את המוגלה עד לאירוע הבא.
- כמה פליטים יש בישראל? חמש מאות אלף? מליון? מאה אלף? למה לא מדברים עליהם ב CNN? כי העורף שלנו חזק. אין דבר כזה משפחות שברחו דרומה אל מעבר למרחב החדרתי-גדרתי. הבית שלי מלא בפליטים. כבר שבוע. מהצד שלה. על גבי בלוג זה אני יוצא בהכרזה דרמאטית. אם תוך שבוע צה"ל לא מחסל את חיזבאללה, אני אישית הולך והורס אותו. זהו. יש גבול. (אולי במקום זה נקים את הוועדה העממית לשחרור השירותים שלי מהתור).
- עוד עדכון ואחר כך נשוב לגבול הצפון. לכתבנו בחיפה. בצפת. בקרית שמונה. מאה רקטות. עשרים רוגטקות. פאג'ר. צנח לו זילזל. לפרשננו האלוף שהוצאנו מהנפטלין. בחמש אחר הצהריים פרשננו אלוף משנה במיל. בשש תת אלוף במיל ומשמונה אלופים. כולם אלופים. נכון שלא ידעתם שאתם מממנים כל כך הרבה אלופים? אלופלופים. מאז הפרישה הם צברו כל כך הרבה מילים ולחץ לאמר אותן, שהן יוצאות בצרורות. מי שעוקב יכול לשמוע דעה אחת ביום ראשון, ואת היפוכה ביום שני. אולי די כבר????
- עדיין מאוד מאוד מבולבל.
למה לא קוראים בעיתונות הכתובה טורים כאלה? תכתוב עוד.
תגובה מאת: FlyingPuma | פורסם ביום: 23 ביולי 2006 | בשעה: 1:50
ביטאת יפה מחשבות שרצות לי בראש מאז תחילת המלחמה.
תגובה מאת: יאני | פורסם ביום: 23 ביולי 2006 | בשעה: 9:24