עוד אכתוב על החודש האחרון. חודש מטורף של שתיקה.

בינתיים על סל התרופות כאדם שנאלץ להסביר מדי יום לעצמי ולעולם למה הייתי נותן תרופה אחרת אבל בגלל שהיא לא בסל או יקרה אי אפשר. אז נסתדר בלי.

סל התרופות הוא בושה.

סל התרופות הוא בדיחה עצובה. 

הסל היה לסלסילה בעשור של התעללות מאז שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

יש היום כל כך הרבה טיפולים טובים ותרופות מוצלחות שחוסר העדכון העקבי והמכוון של הסל הוביל למצב בו אנחנו נאלצים לעבוד בכלים של תחילת שנות התשעים במחצית השנייה של שנות האלפיים.

מעשה בבחור צעיר שחלה במחלת מעיים קשה מעט לפני נישואיו. לא עזרו הטיפולים הרגילים. לא עזרו גם הטיפולים שאינם רגילים. האופציה הבאה היא כריתת המעי הגס, חיים עם שקית צואה מהבטן או עם פטנט כירורגי שמחליף את הרקטום עם סיכוי לחוסר שליטה מלא על היציאות – כלומר בריחת צואה, אימפוטנציה, ובכל מקרה דלקות חוזרות וסבל רב. בשנה האחרונה הופיע טיפול חדש שנחקר והוכח כיעיל. שלושים אלף שקלים מחירו. לכל סדרה טיפולית. מה המחיר של מעי? מה המחיר של חיים? איך אפשר להבין את זה?

איך זה אפשרי?

אנשים מוכרים דירות, מקבצים נדבות, ממשכנים את חייהם כדי לקנות תרופה או ניתוח.

גם תרופות שבסל הבריאות משולמות על פי מפתח של עשרה אחוז ממחיר המחירון שלהן. מחיר שאף אחד לא משלם. בית המרקחת הפרטי משלם פחות ממחירון. קופות החולים שמרכזות מאות אלפי ומליוני לקוחות משלמות הרבה פחות ממחירון. החולים שלי משלמים לפי מחירון.

מעשה שני באדם מבוגר שסבל מכאב עז בגבו. בעברו היה פועל במפעל רווחי בו עבד כשלושים שנה. שילם את מיסיו, עבד, ויצא לפנסיה. התרופות הישנות נגד דלקת וכאבים מסוכנות לקיבה במיוחד אצל מבוגרים. התרופות החדשות מיועדות למנוע דימומים בקיבה. הן יקרות. אותו מטופל נאלץ לקנות תרופה ישנה. לאחר מספר ימים הופיע דימום עז מהקיבה, המטופל אושפז, נותח וכמעט שאיבד את חייו. אני רשמתי את המרשם. איך אוכל לשאת את הרפואה הרעה הזו שאני ממשיך לעשות כל יום? מי אחראי על בריאותו של אדם שבזעתו בנה את מדינתנו והעשיר את בעלי המפעל שלו ונשאר בערוב ימיו חסר כמעט כל? 

מערכת הבריאות הישראלית היא מהיעילות בעולם, מהזולות בעולם במונחים של אחוז מהתוצר הלאומי לנפש, מבוססת על תשתית מעולה וכוח אדם מצויין. התוצאות שלנו במדדים בינלאומיים הן טובות מאוד. מערכת הבריאות שלנו היא גם מהיקרות ביותר לאדם החולה. שלושים אחוז!! מההוצאה הלאומית על בריאות נגבית ישר מכיסם של החולים. בזמן הקשה ביותר בחייהם החולים לרוב קשישים ועניים נאלצים לממן מכיסם שלושים אחוז ממערכת שאמורה להיות ציבורית.

שליש שליש שליש ושליש

מימון מערכת הבריאות אמור היה להתקבל משלושה מקורות. העובדים ישלמו מס בריאות (שליש), המעבידים ישלמו מס מקביל (עוד שליש), והמדינה תשלים את השליש החסר. המדינה פטרה את המעסיקים מהמס. לאחר עשור העובדים משלמים שליש מהעלות באמצעות מיסים, שליש באמצעות הוצאות ישירות מהכיס, ושליש נוסף מתקבל מהמדינה. המס המקביל הוא יותר מאשר מקור מימון. הוא גם הצהרה. מעסיק שמרוויח את לחמו מעבודתם של אנשים חייב להיות אחראי לבריאותם. העובדים מכניסים את שנותיהם היפות ואת כוח עבודתם למכונת הכסף של המעסיק. המדינה פוטרת את המעסיקים מכל אחריות על עובדיהם. מדובר בעיוות במקרה הטוב, ופשע מאורגן של הון ושלטון במקרה הרע. הפנסיונר שלי צריך לתבוע את מעסיקו. הפנסיונר שלי צריך לתבוע את המדינה. אנחנו צריכים לתבוע את עלבונם של החולים כי הבריאים יכולים לצעוק. החולים שקטים, ובסוף הם מתים.

עדכון סל התרופות צריך להיות מובנה וקבוע בתקציב. לא ייתכן שעדכון סל התרופות שכולל גם טכנולוגיות חדשות ומצילות חיים יהווה בכל שנה חלק ממשא ומתן בין משרד האוצר למשרד הבריאות.

מדינת ישראל הגדירה באמצעות חוק ביטוח בריאות ממלכתית את הזכות לבריאות כזכות של כל תושב במדינת ישראל.

עכשיו המדינה צריכה לעשות תיקון. תיקון כללי. תיקון גדול.