שריד של תקווה לפני בחירות
כתבתי כבר כאן למה אני מצביע לעבודה.
כבר לא מקווה לניצחון השפיות. מקווה רק לשינוי סדרי העדיפויות והשיח בעקבות הבחירות הללו.
מקווה שהנושאים שחשובים לי ולמשפחתי הם שיעמדו לפנים (קדימה?), נושאי הצדק החברתי, הפרנסה, הדמות המוסרית והאנושית של המקום בו אנו חיים, חלוקה צודקת יותר של השיתוף של כולנו כאן במדינה הזו.
אחרי נצחון ביבי בבחירות ולאורך כהונתו כולה הרגשתי שאין לי מקום יותר במדינה. מאז התחושה לא השתנתה. רק החמירה.
העשירים בני אלים, העניים עצלנים בטלנים, פושעים ונצלנים. הטירוף הוא שאנשים חכמים ואכפתים קונים את הלוקשים האלו. הלוקשים האלו שמוכרים לכולנו כדי שנעמוד בשקט ונראה את הרכוש שלנו של כולנו מועבר בשקט בשקט לאוליגרכים מודרנים.
עכשיו בניגוד לאז אני מגדל כאן ילדים ויודע שהם גדלים לעתיד עגום, ולמדינה עצובה. התקווה שהשינוי בעבודה יחלחל אל הדיון הציבורי בימים לפני הבחירות נגוזה. שוב שומעים על החמס. ביבי מכתיב את ששומעות אוזנינו, וכולם מתיישרים אחריו. למי אכפת מאנשים שעובדים קשה והפכו לעבדי המעסיקים שלהם ללא תנאים, ללא ביטחון תעסוקתי, מעובדי הקבלן, מהציונים האחרונים שנושאים בנטל המיסים, והמילואים, ושבבי אהבה למקום הזה שנקרא ישראל?
שריד התקווה היחיד שנשאר הוא שהמהפך המחשבתי יחלחל בקדנציה העצובה הבאה אל הלבבות, שהסכינים לא יישלפו במפלגת העבודה, שפרץ יוביל את העבודה בבחירות הבאות לניצחון. שיצליח לשנות את הדיון הציבורי.
האם הסוציאליסטים צדקו? האם צריך להיות הרבה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב? האם באמת כולנו חייבים לעבור ייסורי גהנום כדי להגיע לעתיד טוב יותר?
חבר טוב שעובד יחד איתי במקום העני ביותר בישראל, בסביבה הטוקסית ביותר, בה אנשים חיים בעולם שלישי בתוך העולם שלנו, נסע בשבוע שעבר לחו"ל. כשדיברנו משדה התעופה שאלתי איך הטרמינל החדיש והמפואר. הוא אמר שקשה להאמין שבמרחק מאה קילומטר מהטרמינל חיים ישראלים ללא מים, ללא חשמל, ללא תשתית בעוני אדיר. שילדים במרחק שעה וחצי נסיעה צועדים בבוץ ובגשם לבית ספר שכיתותיו מאסבסט. במרחק מאה קילומטרים העולם שונה. הוא אמר בחכמה שהמבנה המפואר מזכיר לו שהוא ממריא מרפובליקת בננות בריצה מטורפת אל העולם השלישי. במרחק מאה קילומטר משלמים פרוטקשן כדי להקים עסק, חוק וסדר הן מילים רחוקות זכר למשהו מצפון.
עצוב לי, אבל אולי מהעצב הזה תצמח תקווה גדולה.
לילה טוב.
אני מבין את העצב שלך
תגובה מאת: ישענר זאף | פורסם ביום: 19 במרץ 2006 | בשעה: 23:39
מקווה בכל זאת להפתעה משמחת!.
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 20 במרץ 2006 | בשעה: 1:01