האם אנחנו דורשים יותר מדי מילדנו, מעצמנו?

קחו לדוגמא מקרה היפוטתי של ילד רגיל – בחיי, שובה לב ומשובב נפש, קצת מתרוצצן וקצת שובב, אבל עם לב זהב.

הכל התחיל כשהמבוקש נמצא משוטט מחוץ לגן הילדים. בכל שבוע הגיע מישהו לספר שמצא אותו משוטט במרחבי המדבר. ונעלו את הדלתות. והוא יצא מהחלון. ושמו גדר גבוהה. והוא חצה גם אותה. לפני שלב החפיר עם חומצה ותנינים, ולפני שהגן הפך ליעד מבוצר, הוחלט להעביר את ה. למסגרת שמורה יותר, גם כך היה מהקטנים, והצוציק פרח. בדרך, קיבלו ההורים ייעוץ מהרבה נפשות טובות. אמרו שהבעיה היא בילד ואולי צריך לברר למה הוא נעלם. אחר כך אמרו שאולי כדאי לקחת לאבחון וייעוץ. בסוף אמרו שהכל טוב ורק לא היה בשל. אמרו עוד כמה מילים ארוכות, ובסוף שקט בא לבית הקטן במדבר. ההורים החליטו על סמך תחושת הבטן שהכל טוב עם הילד שמחכים. אחרי שנה ויותר אמרו שאולי כדאי לקחת אותו לריפוי בעיסוק? הילד לא מווסת מבחינה חושית וגם, זה שהוא שמח כל הזמן ומתרוצץ זו בטח גם בעיה. יותר מדי מחייך. אז אמרו שלא אכפת, אולי נלך, רק לאבחון שתאמר המרפאה הקסומה בעיסוק שהוא תקין ונורמאלי והכל בסדר ואז שוב יהיה שקט על פני תהום. אבל לא, היא מצאה סטיות מהנורמה והמליצה על טיפול שבועי. היה נחמד. התותח הקטן הצטיין בחוג הפרטי שלו, נהנה מתשומת הלב האישית, ומהשעות לבד עם אמא אבא, אבל אחרי כמעט עשרים טיפולים חשבו ההורים שדי. מתחיל סימסטר חדש ואולי כדאי כמה חודשי הפסקה. הפסקה???? זעקה המרפאה (באמת אשת מקצוע מעולה), מה פתאום הפסקה? אני בכלל רציתי להציע לכם חיזוק פיזיוטראפיה פרטי והמשך של הריסוק בעיפוי לפחות עד סוף השנה, אם לא שנתיים. במקביל כתבה מכתב סיכום, וייייי ויייי, איזו לקות, איזה ילד. מכה ישר לבטן הרכה של חוסר הביטחון ההורי.

ועכשיו לא יודע. האבא מרגיש שהילד רגיל. טוען שהיה הרבה יותר גרוע בגילו ובכל זאת בלי עין הרע גדל יפה, ולמד, והקים משפחה ופרנסה, הוא יודע שמדובר בגנים אבל הללללללו!

זה רק סיפור אחד, עם קשר רופף ביותר למציאות, עשרות כאלו קיימים. פרוייקט שלם מגיל הינקות שמאבחן בתוך הגן בעיות בחגורות הכתפיים, חוזק המציצה, ושאר מרעין בישין. ילדי גן שמאובחנים עם המלצות לטיפול תרופתי. לפעמים התחושה היא שילדים זקוקים לטיפול יותר מלמזון בריא או מים. כל האבחונים קולעים למקום מאוד פגיע אצל ההורים, ומניעים תעשיה שלמה של טיפולים.

האם אנחנו פשוט מאבחנים מדי? בודקים מדי? מטפלים מדי?

בספר שאני קורא עכשיו קובל איוואן איליץ' על המדיקליזציה של החיים. הלידה הפכה לתהליך רפואי. המוות נעטף במסדרונות של בתי חולים. הקהילה והמשפחה איבדו את היכולת להתמודד עם תהליכים שהיו בעבר נורמאליים. אולי אותו תהליך מתרחש עם הילדות?

יותר ויותר ילדים שפעם נחשבו לרגילים נחשבים ללקויים, לדורשים טיפול, ללא נורמאלים. מרוב אבחונים וממצאים קשה לי למצוא ילד נורמאלי. ואני חושב שאולי יש דבר כזה. יותר ויותר ילדים מקבלים תרופות כדי לדכא את הפרעת הקשב, כדי שיוכלו להיות פרופסורים. כי ילד טרקטוריסט או, מכונאי, או סתם חקלאי זה כבר ממש לא טוב. 20% מהילדים בגיל בית הספר באזור מאובחנים עם הפרעת קשב, המון מקבלים ריטאלין. בלי איזה ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה / רופא התפתחותי / פסיכיאטר ילדים / יועץ דידקטי / פסיכולוג התפתחותי / בית ספר להורים אנחנו לא יכולים לגדל ילדים. האם אנחנו שמים את הילדים שלנו בסד ומנסים למתוח קצת יותר מדי?

ימימה עברון, שכנה לרשימות כתבה בפוסט מקסים על עקרון הרצף. כשקראה את עקרון הרצף הרגישה כאילו שנוזפים בה כל הזמן. הצד השני של אבחון היתר, תובעני וטובעני לא פחות, הוא הגידול המקרב, הטבעי, השבטי. מדובר בהישגיות מטורפת עם מעטפת נעימה, שפונה לצד אחר של חוסר הביטחון ההורי.

ואפילו לא התחלתי לדבר על הסבתות. והדודות. והגיסים והגיסות. לפעמים במרפאה או במיון ילדים רואים מחזה סוראליסטי ארבעה מבוגרים גוררים אמא מבולבלת עם תינוק ורדרד ושמנמן שלא אוכל כלום. האמא מרגישה שהכל בסדר. עשר נשמות טובות מסביב עם כוונות טובות קודחות את חוסר הביטחון.

כרופא משפחה אני משתדל מאוד לחזק את ההורים בתחושותיהם. להחמיא על הטיפול המסור בילד, להדגיש את התקין, להעצים את ההורות, לאפשר להורים להרגיש את הבריאות של ההורות בתוך מעטה של חוסר ביטחון. אבל, לפעמים מרגיש כמשתתף במשחק "הצלף באבא" גם בלי לרצות כי חלק מהעבודה זה שיפוטיות וחיווי דעה, ומי באמת מושלם?

כאבא אני מרגיש המון פעמים בדיוק כך. קטן קטן, ולא בטוח וצריך איש מקצוע עם מילים ארוכות וקול מרגיע שיאשר שהילדים תקינים, שאני אבא טוב. שאני לא עושה להם נזק.

האם אנחנו חיים בעידן האשמה האולטימטיבי? תמיד משהו לא בסדר ותמיד צריך איזה מומחה כדי שיפתור לנו את הבעיות? האם הבטחון שלנו בתור הורים בילדים שלנו לא מספק? האם גם מהורות – התהליך האנושי הבסיסי ביותר צריך לעשות דוקטוראט?

מישהו יודע?

עכשיו נלך לספר אורי קורי. לילה טוב.