מיטות אשפוז – מילה אחרת לכסף, מילה ישנה לאפליה. מיתת חסד למערכת מיועלת.
לפני כחודש כתבתי כאן על אפלית הפריפריה מול המרכז בגישה לשירותי בריאות.
היום פורסמו בתקשורת כתבות על השיעור העגום של מיטות האשפוז במדינתנו המופרטת עד זוב דם. גם בשנה שעברה פורסמו נתונים דומים.
מיטות מעולם לא היו כה פופולאריות. בואו ואעזור לכם להכניס את ראשכם הבריא(?) למיטה חולה. מהי בעצם מיטת אשפוז?
מיטות אשפוז הם המדד על פיו נושקת כל מערכת בתי החולים בארץ. על פי מספר המיטות נקבע מספר התקנים לרופאים, לאחיות, לטכנאי מעבדה, למכונות רנטגן, ולתקציב בתי החולים. כל מיטה איננה מיטה בפועל, כי הקשר בין מספר המיטות המוגדר בבית החולים למספר המיטות בפועל מקרי ביותר. מיטה זו מילה יפה לכסף. בבתי החולים בפריפריה יש הרבה יותר מיטות ממיטות האשפוז. מיטות שחורות. מחלקות מסויימות עובדות כל השנה בתפוסה גבוהה מ 100%. מחלקות מסויימות בסורוקה כור מחצבתי עובדות רוב השנה מעל 150%. מבחינת מספר הרופאים ואיכות התמיכה בטיפול זה אומר בדיוק כמו לשים שני חולים באותה המיטה זה לצד זה או רגליים לראש.
משמעות מיטות האשפוז רחבה גם יותר מזה. חסר במיטות אשפוז שווה לאשפוזים קצרים יותר כי מוכרחים להקפיץ אנשים הביתה כדי לפנות מקום לחולים האקוטיים. אשפוזים קצרים זה בעצם ביטוי נרדף לאשפוזים חוזרים כי החולים לא מחלימים וחוזרים שוב ושוב. מחלקות מלאות זה אומר עומס רב במיונים כי אי אפשר לפנות משם, ועומס רב רב רב שכולנו רואים במרפאות בקהילה הרחק מבית החולים. אם רופא המשפחה צריך לטפל בבית בחולה שבכל מקום אחר היה בבית החולים יש קושי להגיע ולטפל בדברים חשובים כמו רפואה מונעת, מעקב אחר מחלות כרוניות כמו לחץ דם וסוכרת שמונעת התקפי לב ו.. נכון!! אשפוזים מיותרים.
מעגל עומס היתר פוגע בכולנו. בריאים, וחולים. חולים שלי היום משוחררים מיד לאחר ניתוח, סיבוכי הניתוח מתרחשים בבית הרחק מבית החולים, וגובים משאבים יקרים. חולים שלי היום משוחררים חצי חולים, בלי עיבוד מסודר של בעיתם, ומשפחתם אמורה לסעוד אותם בעת מחלתם, בלי הכשרה לכך, ובמיוחד בלי פיצוי על הטיפול הזה מבחינת ימי עבודה אבודים.
היום פורסמו בכלי התקשורת המספרים. בדרום 1.4 מיטות לאלף נפש, מספר שאין כמוהו באף מדינה מערבית. באיזור פתח תקוה 2.6 לאלף כמעט כפול!! גם מספר זה אינוה מקור לגאווה גדולה. משך האשפוז הממוצע עומד על 4.2 ימים בממוצע, ובמחלקות הפנימיות שאני מכיר הוא נמוך יותר מכך.
הסיבה היחידה בזכותה מדדי הבריאות שלנו טובים כל כך היא רפואת הקהילה שנושאת על גבה את חולשתה של מערכת האשפוז.
ברור היום שבדומה לשירותי חינוך, רווחה, שיטור, משפט, תקשורת, וכל דבר אחר שמדינה מספקת לאזרחיה, גם בתחום הבריאות מצב עשירי המרכז טוב יותר מעניי הפריפריה. יותר מכך, מצבם של עניי המרכז טוב יותר, מזה של עניי הפריפריה ועניי המיעוטים.
במרכז יש יותר רופאי משפחה, יותר רופאים מומחים, יותר בתי חולים, יותר מיטות אשפוז. העשירים, הקרובים לצלחת דואגים לעצמם יפה יפה כרגיל. והצמיחה מחלחלת למעלה בעיקר, ולמטה בקושי ורק במקומות הנכונים.
מדינת ישראל משקיעה פחות מ 8.5% מהתוצר הלאומי על שירותי הבריאות. שליש משולם יום יום על ידי החולים בתשלומים ישירים על תרופות, טפסי 17, ניתוחים פרטיים. השאר מתחלק בין כסף שנגבה מהאזרחים באמצעות מס הבריאות, ובין המדינה. למה אם כל כך רע לא שומעים כלום? למה אנשים לא רוקדים ברחובות, חוסמים כבישים, או, מוחים בהתנגדות פסיבית ועצובה? הסיבה היא שאוכלוסית החולים היא אוכלוסיה חלשה. כשאתה חולה אתה בשקט. לא יכול לצעוק. לא מצליח להרים קול. כשאתה בריא, אתה לא רוצה לחשוב על החולה. אולי תידבק חס וחסיסה. מה שמשגע הוא שאנשים מצביעים שוב ושוב ושוב למען אלו שעושים רעה להם ולאהוביהם.
אולי דמוקרטיה במקום שלטון העם היא בעצם שלטון הטפשים?
תוספת של 1% מהתוצר הלאומי הגולמי, יכולה לשנות את התמונה לגמרי. גם סביב 9% עדיין נהיה אחת המדינות החסכניות ביותר מבחינת הוצאות הבריאות.
חשוב לזכור שבריאות טובה היא גורם מחולל צמיחה. גורם מעורר שקט ושלווה, בריאות מאפשרת לעבוד. לחולים ולמשפחות הסועדות.
מפלגת העבודה מציעה צמצום בתקציב הביטחון ותוספת "חברתית". כמה מהתוספת שתופסת תגיע למיתות האשפוז?
אנא, היו בריאים, כי לא כדאי להיות חולים. מנוחה נכונה לכוווולם.
תקן אותי אם אני טועה. האם אין זה נכון שבתי החולים בארץ הם חלק מהמערכת הציבורית, ואילו הרפואה הקהילתית דוקא מופרטת באופן חלקי? בכל אופן קופות החולים, שלפי הבנתי אחראיות לרפואה הקהילתית, מופרטות באופן חלקי.
האם זה לא סותר את טענותיך כנגד הפרטה?
תגובה מאת: דריה | פורסם ביום: 21 בפברואר 2006 | בשעה: 9:35
קופות החולים אינן מופרטות כלל. הן מקבלות את תקציבן מהממשלה דרך הביטוח הלאומי, ואין הפרטה כלל בפעולתן. מבורה זו הן מהוות משהו כמו חברה ממשלתית בדומה לדואר או לבזק, ואינן מופרטות.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 21 בפברואר 2006 | בשעה: 15:11
אם כך, אין הבדל מהותי במבנה הכלכלי של שתי המערכות, לפי מיטב הבנתי. איך אתה מסביר בכל זאת את ההבדלים בתפקוד עליהם הצבעת?
תגובה מאת: דריה | פורסם ביום: 22 בפברואר 2006 | בשעה: 15:51
אני לא מבין כל כך לאיזה שתי מערכות את מתכוונת. בתי חולים מול קופות החולים?
בתי החולים אמנם מנהלים תקציב נפרד לכל בית חולים אבל הם ברובם גם חלק מהמערכת הציבורית. המדינה היא בעלת הבית של בתי חולים רבים בארץ – תל השומר, רמבם, ועוד. קופת חולים הכללית היא בעלת הבית של בתי חולים רבים אחרים – סורוקה, כרמל, בלינסון (רבין ושניידר) ועוד. ההסתדרות המדיצינית הדסה היא בעלת הבית של ההדסות בירושלים וזהו.
בכל מקרה, בתי החולים אינם מופרטים כמו גם קופות החולים. כל ארגון כזה אמור לעמוד בתקציב נפרד, אבל, התקציב מגיע מהמדינה לכולם בדרך כזו או אחרת.
בכל מקרה, תקנון מיטות האשפוז נקבע מלמעלה.
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 22 בפברואר 2006 | בשעה: 16:26
אפשר גם אפילו לראות בשטח שרופאים במחלקה צפופה כשיש הרבה מקרים דחופים לטפל בהם, הרבה יותר עצבנים. אני בטוחה שבמצב לחץ ועצבנות תפקודם פחות טוב. הזדמן לי לשמוע מנהל מחלקה צועק בטלפון שאין לו מקום להעביר אליו עוד ילד.
ה"מיתות" בסוף זה בכוונה?
תגובה מאת: מיתר | פורסם ביום: 26 ביולי 2007 | בשעה: 4:41