ברקים ורעמים מעירים משנת לילה טרופה. הקטנטונת חולה ונוחרת לידי, קצב נשימות מהיר, אבל יותר טוב מזה שהיה קודם לכן. החום בוודאי בירידה. המון זמן שלא היה כאן גשם. בכלל מעטים ימי הגשם וגם בשנים האחרונות שהיו ברוכות בצפון, הדרום קופח (גם) על ידי חברת מקורות של מעלה, וכמויות הגשם היו נמוכות מהממוצע.
מחשבות על העבודה. יש מגפה של הפרעת קשב וריכוז. המון אבחונים, המון ריטלין נשפך בכל בוקר לגרונם ומוחם של הילדים תחת טיפולי. אני רוצה לעשות משהו לגבי זה. הרבה מהמבוגרים פונים ומבקשים סיוע בהפסקת עישון. אולי בזכות ערוץ 10? צריך לארגן קבוצה. לחץ. חרדה. מבוגרים צעירים שלא נרדמים בלילות. חושבים על עבודה. צריך לארגן סדנה להפחתת לחץ. טכניקות הרפיה, יוגה? פעילות גופנית? אוףףף למה אני לא נרדם?. לא עוזר כל ההרפיה הזה. עוד פעם היא בוכה… מחשבות נודדות להדסה. אלף מיטות, המון מחלות, אנשים, רופאים בתורנות שמנסים לתפוס שעה שינה עכשיו, ואני מתפנק לי במיטה. לא נרדם. חולה אחד מיוחד שוכב שם מורדם, ובבוקר אולי ינסו להעיר אותו, ועוד חולה מיוחד, שלי, אולי שוכב ער ואני מקווה שישן. אני דואג לו. מחר אתקשר לרופאים. צריך להגיד להם שכבר יש לי ניסיון וטיפלתי בבעיה שלו מספר פעמים ואולי יקשיבו לי למרות שבהדסה כמו שאמר המנכ"ל יש את מיטב המומחים. אני המומחה בחולים שלי. ואולי זו המומחיות שלי?
עוד רעם, או אולי חיילים מתאמנים, והגשם מזרזף. לא נרדם ראבק.
החורף הגיע רשמית. עד לאחרונה לא הרגשתי אותו ממש. אבל השבוע כל בית התינוקות חולה, והמון מבוגרים חולים. ולכולם צריך לנאום שזה יעבור לבד ולא צריך אנטיביוטיקה. ואיזה רופא זה שלא נותן תרופות. קמצן. כן. קמצן. חוסך לקופת חולים. אז חוץ משקע ברומטרי, יש רמה וויראלית שעוברת את אזורנו. חורף. ריח טוב של גשם. עוד לא נרדם.
המחשבות האלו דוגמות בדגימה לא סטטיסטית אבל אישית, את העבודה שלי כרופא משפחה.
לא קל להגדיר את העוף המוזר הזה ברפואה שנקרא רפואת משפחה. עד לשלהי המאה ה 19 רופאים היו רופאים, ועסקו בהכל. כמובן העיסוק היה לפי טעם אישי, אבל מושג ההתמחות היה נדיר למדי. עם העלייה בכמות הידע ברפואה, והעלייה היותר חשובה בכוחות השוק, נאלצו רופאים להתמחות. רופא מומחה הוא בעל יתרון על פני חברו שאינו מומחה, יכול להרוויח יותר, ומכאן הרציונל להשקעה של שנים בתחום צר. לאט לאט הופיעו התמחויות – בתחילה הגדולות – פנימית, ילדים, כירורגיה, ובהמשך התפצלו לעשרות רסיסים. המומחים השונים שיחקו תפקיד אדיר בהמשך התקדמות הידע הרפואי והמחקר, ובשיפור הטיפול הרפואי בכלל. במקביל לרופאים המומחים נשארו תמיד הרופאים הכלליים. אלה שהמשיכו לטפל בכולם, לרוב מחוץ לבית החולים, בלי התמחות. כבוד כסף וכוח הובילו יותר ויותר רופאים להתמחות, ופחות ופחות לכלליות.
לקראת סוף שנות השישים מצאו מדינות רבות מצב פרדוקסאלי בו היו המון רופאים לטפל במחלות נדירות מכל הסוגים, אבל, חסר ברופאים לטיפול באנשים. יותר מכך, בקרב הקהילה הרפואית קמו מהפכנים / ריאקציונרים שראו בעצב את ההתמקדות של הרפואה המודרנית במחלות, בתרופות ובטכנולוגיה, תוך ויתור מוחלט כמעט על האנשים. האדם החולה או המטופל הפך פעמים רבות לסובסטרט – למצע גידול של מחלה מעניינת, שבה צריך לטפל.
ברור שצורך של מטופלים ברופאים כלליים, ורצון של רופאים בטיפול באנשים, משפחות וקהילות אינו מספיק. כדי לאפשר השקעה בתחום צריך גם עניין כלכלי. מדינות ושרי אוצר נבהלו לגלות כמויות אדירות של כסף שנשפך כדי לשמן את מכונת הרפואה. בשלב זה נוצר צורך אמיתי בילד הולנדי שימנע באצבעו קריסה של כל המערכת. רופא כללי היה פיתרון אידיאלי. אם נשים אדם שמבין משהו ברפואה, בין המטופל והשירותים היקרים, רופא שירכז וינווט את הטיפול במטופלים, אולי נוכל לעצור את הזרם?
כוחות אלו הובילו ליצירה של מומחיות חדשה, או, בעצם אל-מומחיות חדשה – רפואת המשפחה (שנקראת במדינות מסוימות רפואה כללית).

זהו, עייף. עכשיו מאיר האור וצריך ללכת לעבוד. נרדםםםםם.
עוד על רפואת המשפחה – ברשימות הבאות.