מחלה מתוקה שלי
טוב, אז הייתי חולה. אני אפילו זוכר את הזה שנשם עלי אד מהביל של חיידקים.
אני יודע שזה אתה. תיזהר. בפעם הבאה, בדיקה רקטלית על חשבוני.
ביום רביעי כאב נורא הראש וגם גרד בגרון. חמישי ושישי שכבתי בדמדומי אושר וצרחתי מכאבים.
אושר? כן, אושר. כמה זמן עבר מאז שכבתי במיטה, עם ספר, וישנתי שנת ישרים. כמה זמן מאז תוכנית הבוקר האחרונה שלי בטלוויזיה, או, סתם קפה למיטה. כמו טירון אחרי מסע תג, הגעתי הביתה מאמצע מרפאה ונחיתותי לעולם שכולו טוב. גן עדן של שקט, שלווה באמצע החיים. ותרופות חפשי.
הנייד נסגר, מאוראנג' צלצלו לשאול מה לעשות – המניות שלהם צונחות בגלל קריסה ברווחיות.
ישנתי. אחר הצהריים שמרו בקנאות על מנוחתי, בפעם הראשונה מזה שנה לא קפץ לי ילד על הראש בזמן שעצמתי עיניים, לא מרחו עלי נזלת, ולא הייתי צריך לנגב לאף אחד בשירותים. גנחתי חלושות וביקשתי בקול סדוק כוס תה. "איזה תה?" ענתה נשמתי שתחיה? מזתומרת? תה שחולים. שחור, מסריח, ומשאיר סימנים שחורים על הכוס. תה. תה של בית. תה של ילדות. תה שממיס פתי בר בצורה מושלמת. תה ההחלמה המלאה. "אין תה". הפסיקו ליצר כי כבר לא קונים. יש ירוק עם פיצוחים, יש אדום עם צלעות כבש, יש לימונית עם עשבי תיבול, אבל אין תה ההחלמה המהירה. אין. פשוט אין, תפסיק לבכות ותפסיק לילל. אין.
קולטים? עשרים סוגי תה, עשרות צמחי מרפא, ואין תה. מה עושים? נאנחים, מסתובבים לצד השני, ואומרים בקול מרוסק. טוב, אז לפחות מיץ תפוזים סחוט.
יום מאוחר יותר, כשניסיתי לספר לגברת איפה הניירות של ביטוח החיים, ואיך לדרוש פנסיית שארים, עבר זמני. נמאסתי. לא היו יותר סימנים אובייקטיביים. לא היה תה לחמם את המד חום שהראה 37.1, לא עזר שאמרתי שהדופק שלי מאוד מהיר, וכמו פעם עם אמא, התחלתי במשא ומתן לזמן החזרה לעולם החיים.
אך, איזו חופשה נוראית, חבל שלא יבוא אנגינה פעמיים בשבוע.
יומיים כאלה נותנים הצצה אל אחד הכוחות המופלאים של רופא המשפחה. רופא מעניק בטקס חצי רשמי – במפגש עם החולה, מעמד מיוחד. כמו אבירות, או דוכסות, רק בלי חרב. המעמד נושא בחובו זכויות רבות, וגם חובות. את המונח The Sick Role טבע הסוציולוג Parsons בשנות החמישים. התיאוריה הייתה אחת הראשונות ופורצות הדרך בלימוד הסוציולוגי של הרפואה.
המאפיין החשוב ביותר בתפקיד החולה הוא פטור מתפקידים רגילים. החולה לא חייב לבצע את מטלותיו, ולא חייב לעמוד במחויבויות החברתיות שלו.
מאפיין חשוב נוסף הוא חוסר אחריות או אשמה במצב. המחלה היא "כוח עליון" וצריך לעשות כל מני דברים כדי לשוב חזרה לתפקיד בחברה. לקחת תרופות, לישון במיטה, לשתות תה וללגום מרק עוף למשל.
החולה והרופא, במשא ומתן שלפעמים מזכיר שוק, מחליטים יחד כמה זמן צריך לקבל האדם על עצמו את מעמד החולה. הזמן מוגדר בחוזה על נייר – חופשת המחלה.
וכך זכיתי לחופשה שלא העזתי לקחת לעצמי. במיוחד על רקע מזג האוויר הקר, הגשמים והחורף, התכרבלתי לי בנינוחות וחלמתי לי על וירוסים בכל מיני צבעים, רוקדים במסיבה מטורפת, כמו כל יום בעבודה. שם, בקופת חולים של ההסתדרות בטח עוד אוכל למצוא תה.
קישור להרצאה והסבר על ה Sick role
קישור לספר המקורי Social System של Parsons – נראה מי נרדם אחרון
וכשזה יקרה, אם תוכל להוסיף גם לינק למי שחקר את תופעת ה"גברים חולים הם לעולם נוטים למות ונשים חולות הן קדושות", תבורך.
(הרשימה שלך הגיעה בדיוק אחרי שנגמר פה המו"מ על זה שאין סיכוי שבחצי שעה עלה לו החום ל-39.7 והוא עדיין מסוגל לתקשר אותו. ולא, ברור שאין לזה קשר לקפוצ'ון שמכסה לו את האוזניים).
וברוך הבא לרשימות.
תגובה מאת: איילת | פורסם ביום: 26 בדצמבר 2005 | בשעה: 2:51
מוצא חן בעיני מעמד ה-sick role אפשר גם שאדם בריא יקבל את זה באופן קבוע? אני מבין שהמשפט: "תהיה בריא" מכוון לשלול את המעמד הזה?
עזוב.תמשיך לכתוב. כיף לקרוא אותך.
תגובה מאת: עמי | פורסם ביום: 26 בדצמבר 2005 | בשעה: 7:14
האמת היא שתמיד אני קצת מתביישת להודות כמה שאני אוהבת את זה, בדיוק את מה שתיארת כאן. טוב לדעת שאני לא הבטלנית היחידה. אם יש תיאוריה, זה בטח בסדר.
ברוך הבא, נחמד מאוד לקרוא אותך 🙂
תגובה מאת: רוני | פורסם ביום: 26 בדצמבר 2005 | בשעה: 8:05
תודה על הנקודה המעניינת שהעלת. אני מאמין שזו אמת קוסמית – גברים באמת מתים כמעט בכל מחלה. אני בטוח שאפשר יהיה להוכיח את זה ביולוגית, ואם לא פסיכולוגית. אני יודע שחיי ניצלו ממש בשנייה האחרונה וגם זה עדיין לא בטוח כי למרות שירד החום, לא בטוח בכלל שאני עוד בריא. לגבי נשים – עוד לא ניסיתי, אבל ההריון וסימניו השונים מפצה במשהו לא?
לעמי, צודק במאת האחוזים. יש עוד דבר שאני לא מצליח להבין מזתומרת לבריאות למי שמתעטש. לבריאות על מה על זה שריססת אותי במיליון וחצי רסיסי טיפות עם וירוסי אבולה קטלניים? על זה שהעשרת את עולם השמיעה שלי במוזיקת עולם חדשה הישר מכלי הנשיפה האישי? מה זה פה? תהיה בריא זה אותו הדבר בלהפך. אתה רוצה לאמר – זה מגעיל אותי כל מה שקורה לך, אבל, לפחות כדאי להיות נחמד ולברוח מהר. כמו לפגוש דוב.
לרוני – בטח שזה נחמד וטוב, אבל כמו כל סם ממכר יש להשתמש במתינות.
תודה על התגובות. מעניין עמכם.
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 26 בדצמבר 2005 | בשעה: 21:42
חולים. ורופאים עוד פחות.
בין רופאי מכבי באיזור שלי (ויש הרבה) חיפשתי ומצאתי את זאת שנותנת ימי מחלה גם אם לא מבקשים.
היא הרופאה הכי טובה בעולם!
תגובה מאת: אמא של יותם | פורסם ביום: 7 בינואר 2006 | בשעה: 21:44