הרומן הרומנטי

עשר שנים נמשך הרומן. בימים הראשונים ללימודים התכנסנו זוגתי ואני לפתיחה של חשבון משותף ראשון. צעד קטן לאדם, צעד גדול בזוגיות. בנק הפועלים. סניף האוניברסיטה. הכי נוח, הכי נכון, וגם נתנו איזה כרטיס זוגי לסרט. חשבון בנק כמו של גדולים. למרות שגירדנו ירקות בשוק העירוני ביום שישי אחרי השעה שתיים בצהריים, למרות מדיניות בשר פעם בשבוע, ובילוי צנוע פעם בחודש, הבנק יצא במחולות בקבלו את הפרוטות. מינוס לא היה. תמיד עמדנו על האפס, לרוב מצידו העליון.

עם השנים התפתח הרומן לכדי מחויבות אמת. כרטיס אשראי לה ולי, פנקסי צ'קים, חגגנו יחד הוראת קבע ראשונה לשכר הלימוד. התחלתי לעבוד, וזוגתי שתחיה ותפרנס אמן, גם כן. התחיל אקשן. פיקדון פה, משכורת שם, בכל רבעון מגיע לוקש עם עמלות בסכומים זעומים. חשבון סטודנט או לא? אבל זו דרך הטבע. אנחנו משלמים כדי לשים את כספנו שהרווחנו ביזע ודמעה בבנק. כולם עושים את זה. אין דרך אחרת. אנרגיה קוסמית כלכלית כזו, שבמסעה מהעבודה שלי אל החשבון שלי משילה קצת מעצמה אל הבנק.

 נישואין ושגרה
עברו שנים, התרחקנו קצת מאזור האוניברסיטה ועברנו אל תוך המדבר. קצת פחות נוח וזמין, אבל, מכירים אותנו בסניף, ותמיד טוב שיש סניף שמכירים אותך בו לא? עוד חוק טבע כזה. בינתיים, חשבון נוסף נפתח, השכר שלי בחדש, זה של זוגתי שתחיה נשאר בפועלים. עדיין, זוג אחראי שכזה, כמעט בלי מינוס, תמיד בפלוס.
הגברת עובדת כמה שנים כמרצה באוניברסיטה, גם במכללות, ושם יש פטנט נפלא. המרצה מועסק שמונה חודשים בשנה, מפוטר, וחוזר חלילה מדי שנה. על קופת גמל לא שמעו, פנסיה עליה אין מה לדבר בכלל, ובעצם זה מעולה (למעסיק), כי למרות עשור של עבודה נאמנה, לא צריך לשלם פיצויים לזמניים האלה, לא להתעסק עם ועד עובדים, הסכם קיבוצי בולשביקי ושאר מרעין בישין. כך יוצא שמדי שנה אין משכורת בבנק הפועלים בחדשי הקיץ. לפעמים יש קצת מינוס, התשלומים למלכודת הדבש של הבנק גבוהים יותר – כי בעצם זה כבר לא חשבון סטודנט, אבל גם לא חשבון משכורת, סתם עובר בלי שב פשוט. בכל שנה אני מצלצל לפקידה חביבה – שמכירה אותי נהדר, ומדווח שאין משכורת עד אוקטובר, רק שתדעו, אולי אפשר לשלם קצת פחות עמלה? לא, אי אפשר היא עונה, אבל אני מוכנה להגדיל את מסגרת האשראי. לא תודה, אני עונה, וכך מסתיים הרומן. עוד שנה חולפת. ארבעה רבעונים. עמלות שורה, ודמי שמירה, ודמי חשבון מינימאליים, ומס גולגולת, וריבית פריים + משהו, ועולם כמנהגו נוהג.
ילדים נולדים, קצבאות הילדים מושלכות גם הן בהוראת קבע אל פיו של עוש"יק תפלץ הבנקאות המשפחתי, כל שורה כזו נקנסת בשקל וקצת, אבל למי אכפת. אלה סכומים קטנים, וזו דרכו של הטבע. כולם עושים את זה. חייבים.

 הבגידה
ספטמבר 2004. בדרך לכנס אני בדיוטי פרי. מוציא כרטיס אשמאי ירקרק, קונה משהו. הכל בסדר. שעון מתחיל לתקתק אי שם במחלקת המודיעין של הבנק. כבכל שנה, כבר חודשיים אין משכורת בחשבון. יש אפילו מינוסון. זעום. הטלפון האדום מקרקר בחדרו של מנהל הסניף החדש. אדם צעיר. נמרץ. חסון. "שלום. מדברים ממחלקת המודיעין. המטרה נמצאת בדיוטי פרי. כנראה בדרכו לברוח עם המינוס." מנהל הסניף מבקש מפקיד חסון להתקשר אל ביתי. עברנו דירה בתוך הקיבוץ. המשיבון של הדיירת החדשה. מנהל נמרץ לא מתקשר 144, לא מנסה שנית. מרים את הטלפון האדום ומחייג אל הטלפון האדום בחברה של הכרטיס הירוק. "שלום. מדבר מנהל הסניף. לבטל. עכשיו".
באותו זמן, רגוע וזחוח, מתקדם בתור של הקופה של האלכוהול. חושב כוסית, משקה חריף, קוביות קרח. אושר ישראלי טהור. "אדוני, אני מצטערת. הכרטיס בוטל. אני צריכה לגזור". מה??? אני נזעק, חוטף את הכרטיס, משאיר את הסלסילה עם ג'וני ווקר אחד מבולבל, ורץ. אל הטלפון הציבורי. מתקשר. בחברת כרטיסי האשמאי אומרים שזה הבנק. בבנק אני דורש את המנהל. מקבל לבסוף. מסתבר שאין מה לעשות. הכרטיס בוטל, אי אפשר לחדשו, רק אחרי שאשוב ממסע הקניות המטורף לארץ. אבל יש לי רק 100 דולר אני זועק בדמעות, אדוני, הוא עונה. היית צריך לחשוב על זה קודם. אבל אני לקוח 10 שנים, תבדוק, אין מינוס, יש קופות גמל, אני רופא למען השם וגם הגברת דוקטורה (אם זה עובד במכוניות משומשות למה לא אצל אדון המנהל?). אדוני, הוא עונה. לא מעניין אותי דוקטור. מאיפה אני יודע שאתה לא מתכנן לעזוב את הארץ עם הכרטיס, ולהפיל את בנק הפועלים השברירי?
אדוני אדוני, אני עונה. חכה חכה. רק אני חוזר, ואין יותר בנק הפועלים. אלק סניף שמכירים אותי. קשר מכוער בין מעסיק נצלן, לבנק פחדן.

כעס
בסוף הסתדרתי. הכנס היה נפלא. למדתי המון. חוזר ארצה עם רעל בעיניים. תמונות חוזרות בפלשבקים של וויסקי. אדוני… אני חייבת לגזור את הכרטיס. ג'וני ווקר בוכה לבדו בדיוטי. אומן תרגילי העוקץ נכשל הפעם. הבנק – הגולם הזה שיצרנו יחד בכספי כולנו קם עלינו. בוא תגדיל אותנו – בנק הפועלים. בטלפון אמרתי לגברתי היקרה, אני, מסתדר בלי בנקים. שבעבודה יביאו שלם שישלם לי כל חודש במזומן. לא מעניין אותי כלום. בכסף שלי הם לא יגעו יותר. מנהל הסניף צלצל כמובן לשאול מה אפשר לעשות כדי להשאיר אותנו בבית (בית אלק).

נקמה מתוקה 
חוק טבע. אין ברירה. האם באמת נכון? אז מסתבר שלא. יש פתרון. לא אידאלי, לא לכל אחד, אבל פתרון. בתחילה לא הבנתי למה לא כולם יודעים עליו. אחר כך חשבתי שקשר סבוך בין הון לשלטון מונע את פרסום האפשרות. בנק הדואר. זהו. פשוט לא? במקרה, יום אחרי החזרה עמדתי בתור לשלם חשבון בדואר. שאלתי פקידה עייפה – תגידי בקשה, אפשר לפתוח חשבון פרטי בבנק הדואר? התשובה הייתה כן, בטח, אבל מה אתה צריך את זה. זה חשבון למסכנים. אין מינוס בחשבון. שאלתי מיד. כמה עמלות גובים? התשובה גרמה לסחרחורת מידית. אין עמלות היא אמרה. אם אתה באמת רוצה חשבון למסכנים הטלפון 02-6290319, שם יודעים בדיוק את הפרטים. קולטים? כל העסק כל כך סודי, שהעובדים בדואר לא יודעים כמה עמלה משלמים אם בכלל.
יש גם אתר אינטרנט עם גישה לחשבון מהרשת, מוקד טלפוני והכל.
מסתבר, שעל פי חוק רשות הדואר משנת 1987 לקוחות פרטיים אינם משלמים עמלות דלפק בגין השירותים הניתנים בבנק הדואר. זה נהייה אפילו יותר טוב מזה. אין אוברדרפט בחשבון הזה. חשוב להבין, אוברדרפט הוא לא שרות טוב למצב זמני. אוברדרפט הוא מלכודת מתוחכמת להלוואה חוקית בריבית קצוצה, פטנט שרק הבנק מרוויח ממנו, והרבה. אם צריך כסף הרבה יותר כדאי לקבל הלוואה, ואין בעיה לקבל הלוואות גם אם אין לך חשבון עו"ש רגיל בבנק. יש הלוואות מקרנות פנסיה, מקופות גמל, מבנקים למשכנתאות, מכווולם.
אפילו יותר טוב מזה ומזה – אפשר לקבל כרטיס ויזה כמו בחשבונות הרגילים, אבל, הכרטיס אינו כרטיס אשראי. הגיהוץ מחויב מיידית. אם יש כסף בבנק, החיוב עובר, הקופה רושמת. אם אין כסף בבנק, החיוב פשוט לא מצליח. גאוני!! אפשר גם למשוך כסף מכל כספומט. יש צ'קים, ויש הוראות קבע, יש הכל. רק אין עמלות. כמעט. עכשיו ברור למה כולם מסתירים את הבנק הנפלא הזה מהציבור. עד היום לא הייתי בטוח שאני רוצה לגלות לכולם על תרגיל העוקץ האישי שלי נגד הבנקים. אולי אם יותר מדי אנשים יעברו לשם יתחיל גם הדואר לגבות עמלות? לגייס מנהלי סניפים עם פרנויה כדרישת קדם לתפקיד?

מהפכה חה!
אני מגלה רק כאן, ובסוד. אבל, אני ממליץ לגלות לכולם. אני מתפלל שכולם יפתחו חשבונות בבנק הדואר. כולם יבצעו את תרגיל העוקץ האולטימטיבי תוך כדי העלמות מהמסכים המרצדים של מפלצות הכסף הבנקאיות. מפלצות ששכחו מזמן את הסיבה לקיומם. אנחנו. הגיע הזמן שנשכח אותם אנחנו.
היום כשאני קורא פוסטים כמו של שוקי גלילי (הבנקים עלוקות ברישיון), אני מחייך לעצמי בשקט. העוקץ שלי מתרחש לו בהחבא. כל יום. חוקי לגמרי.
אנא העבירו את המידע הלאה. מה יקרה אם אלף אנשים יעזבו את הבנקים המסחריים? ועשרת אלפים? ומאה אלף? ומליון? אולי ירדו העמלות? אולי הם ינסו לחפש אותנו לפני ביטול כרטיס האשראי? אולי הם יבינו שהם אמורים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם? אולי הם יודו לנו על הכסף שלנו שאנחנו שמים בכספותיהם? סביר יותר להניח שהם ימחצו את הזבובון שנקרא בנק הדואר. אבל עד אז, אפשר להרגיש כמו אנשים חופשיים. גם אם החופש הוא רק אשליה.
שאו ברכה ושמחו בחלקכם.